ראשי » חדשות » פוליטי מדיניגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

כל מה שרציתם לדעת על שיחות הקרבה

מה פירוש שם הקוד "שיחות קרבה"? איך הן יתנהלו, על מה ידברו והאם יש להן בכלל סיכוי? השאלות והתשובות, רגע לפני שהן מתחילות

מה זה בכלל "שיחות קרבה"?
 
מונח שהמציאו האמריקאים כדי לעקוף את הסרבנות הפלסטינית לחדש את המו"מ עם ישראל. מדובר בשם קוד שנועד להסוות מו"מ עקיף אותו ינהל ג'ורג' מיטשל בין ישראל לפלסטינים.

אבו-מאזן לא מאמין שיכול לצאת מזה משהו, נתניהו מקווה שלא ייצא מזה כלום, האמריקאים דווקא מתכוונים ברצינות. הם (בעיקר מיטשל) מאמינים ב"תאוריית המשפך": תכניס את נתניהו במבוא הרחב, ואז תתחיל לדחוק פנימה. שיחות הקרבה הן "המבוא הרחב".

למה לא מנהלים שיחות אמיתיות?

כזכור, זמן קצר לאחר שנתניהו נכנס לתפקידו, הצהיר אבו-מאזן כי לא יפגוש את נתניהו ולא יחדש את המו"מ אלא אם ישראל תמלא שלושה תנאים: הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות (כולל ירושלים), הכרה בכל ההסכמים הקודמים והכרה בעיקרון שתי המדינות. לקח לנתניהו חודשים ארוכים לחלץ מפיו את המונח "שתי מדינות", בנאום בר-אילן.

הדרישה האמריקאית להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות גרמה לכך שאבו-מאזן לא יכול לחזור בו מבלי לסבול נזק כבד בזירה הפנימית שלו. אבו-מאזן טיפס, בעצם, על הכתפיים של אובמה. ואז אובמה נטש. שיחות הקרבה הן הסולם שאבו-מאזן קיבל כדי לא לשבור את הראש. מדובר בשיחות עקיפות, אבל במציאות אין הבדל משמעותי ביניהן לבין מו"מ ישיר.

זה ללכת עם, ולהרגיש בלי, אבל מה שחשוב הוא סדר היום ורצינות המשתתפים. לא הפרוצדורה החיצונית. לא שמנו לב שביבי כבר יותר משנה בתפקיד, ועדיין לא פגש את אבו-מאזן. נכון. קשה להאמין. בקדנציה הקודמת לקח לו הרבה פחות

זמן לפגוש את ערפאת במחסום ארז.

המגעים מתקיימים בינתיים בעיקר באמצעות שמעון פרס (שפגש בכירים פלסטינים), אהוד ברק (כנ"ל) ודרגי ביניים. האמריקאים מנסים לתווך בין הצדדים, לרבע את המעגל ולצמצם את הפערים.

מי אשם בכך שבוזבזה יותר משנה?

כולם, אבל יותר מכל האמריקאים. ההצהרה שלהם שישראל חייבת להקפיא את הבניה לחלוטין, גם בירושלים, היתה שגיאה אסטרטגית כבדה. עד שהבינו שזה בלתי אפשרי, בוזבזה שנה, אבל את הנעשה אין להשיב. אבו-מאזן היה כבר גבוה על העץ, בלי שום יכולת לרדת בלי לשבור את הראש מול חמאס. אם האמריקאים היו באים בגישה אחרת, היינו יכולים להיות היום במקום אחר לגמרי.

ומה, בעצם, קורה עם הקפאת ההתנחלויות?

ההקפאה ביהודה ושומרון חיה ובועטת, כבר הפכה תקליט ובספטמבר תסתיים. הקפאה כמוה לא היתה מאז תחילת ההתיישבות היהודית שם. בירושלים, הושגה נוסחה שקטה (שנחשפה במעריב בשבוע שעבר), כדי שכולם יוכלו להרגיש טוב עם עצמם: יש הקפאה דה-פאקטו, אבל אין הכרזה.

נתניהו התחייב לעשות כל מה שסמכותו והחוק מתירים לו כדי למנוע פעילות ישראלית בשכונות הערביות במזרח ירושלים, לעכב בשנים ארוכות את פרוייקט רמת שלמה ולא להוציא מכרזים חדשים. אם ייקלע למצוקה ינופף בכמה פעולות סימבוליות בתיאום עם האמריקאים תוך הכרה במצוקתו הפנימית. בשטח, אם תבדקו מכרזים ובולדוזרים, אין בנייה.

איך יתנהלו שיחות הקרבה?

באמצעות ג'ורג' מיטשל, שיתרוצץ בין ירושלים לרמאללה. בצד הפלסטיני הוא יישב מול אבו-מאזן וסאיב עריקאת, בצד הישראלי מול נתניהו ועו"ד יצחק מולכו. יש לצפות ששמעון פרס ואהוד ברק ייחלצו מדי פעם לפתור משברים. עריקאת שווה פיסקה נפרדת, מכיוון שנחשב לאגוז הקשה וכאב הראש העיקרי של הישראלים ולפעמים גם האמריקאים. כל הנסיונות להרחיק אותו מהשיחות נכשלו. אין מי שבקי יותר ממנו בפרטי המו"מ הישראלי-פלסטיני לדורותיו.

האם גם לישראל יש "עריקאת" משלה? האם הצד הישראלי התכונן לשיחות? מהן התכניות של ישראל לשיחות?

התשובה היא לא, לא ולא. מיטשל העביר לאחרונה לנתניהו בקשה מפורשת של אובמה למנות צוות מו"מ או מינהלת. נתניהו סירב בטענה שלא ימנה צוות כדי "למנוע הדלפות". מה שמוכיח את "רצינותו". היה לישראל עריקאת, קוראים לו תא"ל מייק הרצוג, שנטל חלק פעיל ברוב המו"מים וההסכמים בין ישראל לערבים.

אבל התנהלות כושלת ומבזה של אהוד ברק, גבי אשכנזי ובנימין נתניהו (בסדר הזה) גרמה לפרישתו (למרות מחאותיו של עו"ד מולכו). אין בצד הישראלי עבודת מטה, אין מינהלת שלום, אין צוות מו"מ, אין תכניות ואין מושג. הדבר היחיד שיש הוא השכל הישר והאמינות של יצחק מולכו. כל שאר הגורמים, בעיקר נתניהו, ינסו רק לעכב ולטרפד.

על מה ידברו בשיחות הקרבה?

האמריקאים חילצו מנתניהו הסכמה לדבר על הכל, ובעיקר על "סוגיות הליבה". מדובר בשש הסוגיות שפתרונן מהווה מפתח להשגת הסדר קבע: גבולות, פליטים, סידורי בטחון, ירושלים, מים והתנחלויות. ההסכמה של נתניהו מהווה דרמה לא קטנה, שעברה יחסית בשקט. כשציפי לבני דיברה (או שלא) עם אבו-עלא על ירושלים, איימה ש"ס לפרוש מהממשלה מיידית. אצל נתניהו זה עובר.

נו, וזה יקרה?

אז זהו, שלא בטוח. התוכנית האמריקאית היתה להתחיל מיד בשיחות על הגבולות ולהקציב לזה ארבעה חודשים, כך שעד תום מועד ההקפאה יהיה כבר קו גבול ואז לא יהיה צורך לחדש אותה, אלא רק במקומות שחורגים מקו הגבול הזה. נתניהו הודיע לפתע שהוא מעדיף להתחיל ב"בטחון ומים תחילה". האמריקאים דורשים עכשיו "גם וגם". מעניין איך ביבי יחלץ את עצמו מזה.

מה הפלסטינים רוצים שיקרה בשיחות הקרבה?

אבו-מאזן, לדבריו של רח"ט מחקר באמ"ן תא"ל יוסי בידץ, רוצה באמת להגיע להסדר עם ישראל. מצד שני, אמר אתמול בידץ לחברי ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, הוא לא מאמין שאפשר להגיע להסדר עם נתניהו.

לכן הוא מקווה ששיחות הקרבה יוכיחו לאמריקאים שהצד הסרבן היא ישראל, שמי שמטרפד הסכם הוא נתניהו, ולהפיק מכך את המירב: כולל, אולי, החלטת מועצת בטחון הסטורית שתקבע כי יש להקים מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות '67. במקרה כזה, מאמין אבו-מאזן, האמריקאים לא יטילו וטו וההחלטה תתקבל ותהפוך את ישראל, אם תסרב ליישם אותה, לדרום אפריקה החדשה.

מה הישראלים רוצים שיקרה בשיחות הקרבה?

או, תלוי את מי שואלים. נתניהו רוצה שלא יקרה בהן כלום, שיעבור הרבה זמן, ושמשהו יציל אותו מזה. כמו מה שקרה בזמנו לשרון (אסון התאומים בניויורק). אהוד ברק לא מאמין לפלסטינים ולא

מאמין בסיכויים להגיע איתם להסדר, אבל מוכן ללכת הרבה יותר לקראתם מאשר ביבי.

ליברמן רוצה שתתחולל כאן רעידת אדמה אדירה שבחסותה ניתן יהיה להגיע ל"סדר חדש", ואלי ישי רוצה בעיקר לנצח במאבק הפנימי בש"ס. היחיד שבאמת מאמין ורוצה הוא שמעון פרס, ולא מומלץ לאף אחד מהמשתתפים לזלזל בו.

מה האמריקאים רוצים שיקרה בשיחות הקרבה?

האמריקאים רוצים למפות את כל שש סוגיות הליבה, ואז להגיש הצעות גישור בכולן. זו המומחיות הגדולה של ג' ורג' מיטשל, עליה עשה את תהילתו. עד שמיטשל יבין שהדמיון בין שכם לדאבלין אינו קיים, ייקח עוד זמן. האמריקאים מאמינים שאף צד לא ירשה לעצמו להגיד "לא" להצעות הגישור של מיטשל. פירושו של "לא" כזה יהיה חמור מאוד לכל אחד מהצדדים.

מבחינת הפלסטינים, זה יהיה סוף פסוק למאמציהם להגיע למדינה. מבחינת ישראל, זה יהיה שבר אמיתי, קולוסאלי, עם אמריקה ועם העולם. כאילו השבר של היום לא מספיק לנו. אבל לא בטוח שכל זה יקרה. האמריקאים כבר עשו לא מעט שגיאות. מיטשל מאמין שמילת המפתח היא "בהדרגה", אבל מעמדו נחלש. בישראל רואים בו איש הזוי. בוושינגטון מאבדים סבלנות. דניס רוס, האיש החזק באמת, סבור ש"רק תהליך שנתניהו מאמין בו באמת יכול להצליח".

עכשיו כל מה שנשאר לו זה למצוא "תהליך שנתניהו מאמין בו באמת". כך שאובמה יכול בשלב מסויים לאבד סבלנות, או עניין. שאלת המפתח היא, האם יהיה לו חשק, האם תהיה בו עוצמה להגיע לעימות "בצהרי היום" מול נתניהו ערב בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. כמו שזה נראה עכשיו, הוא נחוש. כפי שתכנן ויזם קלאש מהדהד מול ביבי ערב ההצבעה הגורלית בקונגרס על ביטוח הבריאות, כך הוא עלול/ עשוי ללכת על זה פעם נוספת.

האם יש סיכוי שנתניהו יגיע להסדר עם אבו-מאזן?

לא.

אז למה בעצם כל זה קורה עכשיו?

כי לאף אחד אין ברירה. מה שנתניהו באמת רוצה זה להיות מה שהוא אמור להיות: ראש ממשלה מטעם הימין, שבחר אותו. אבל מצד שני הוא יודע שזה יוביל אותו לאבדון בעולם ויקצר מאוד את הקדנציה שלו. אז הוא מנסה לייצר פסאדה של מי שמאמין בשלום וחותר אליו מצד אחד, ולהמלט ממנו בבהלה מצד שני.

רק השבוע אמר ביבי למובארק ש"אני רציני, אני אפתיע את אבומאזן", אבל מי שמכיר אותו יודע שמדובר בדקלום שאין מאחוריו מאום. אין לנתניהו אומץ או חוט שידרה לשרת את רצונו האמיתי של הגוש ששלח אותו לכהונה והוא מנסה להמשיך להחזיק בגוש הזה אבל גם לפלרטט עם המרכז והשמאל. בפעם הקודמת (וואי פלנטיישן) זה לא הצליח לו. בפעם הזו, יהיה עוד הרבה יותר קשה.

האם אבו-מאזן מסוגל להגיע לשלום? הרי עד היום לא ענה להצעתו המופלגת של אולמרט.

לא ברור. אבו-מאזן לא ענה לאולמרט כי ידע שאולמרט ברווז צולע וימיו בשלטון ספורים. הצעת אולמרט היא בהחלט סטארטר מצויין מבחינת אבו-מאזן. מה שמתאים לו יותר, זה הסכם ז'נבה.

בעקרון, עם מעטפת בינלאומית נרחבת, עם אימוץ מפורש של הליגה הערבית ועוד תמריצים, הפלסטינים מסוגלים להגיע להסדר עם ישראל שיכלול את חלוקת ירושלים (מה שערבי לערבים ומה שיהודי ליהודים, הסדר מיוחד באגן הקדוש), עם זכות שיבה מוגבלת מאוד (כמה עשרות אלפים בטוטאל, על פני עשרים שנה), אבל עם כל השטח, כולל בקעת הירדן, בידיהם. ועוד לא דיברנו על סידורי הבטחון. ספק רב אם יש בצד הישראלי פרטנר להסכם כזה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...