תסמונת דאום: חנוך דאום בשבילי הנפש
חנוך דאום מדבר על רשת, דודו טופז, שירה מרגלית, טרנסג'נדרים, הספר החדש שלו והידיד הקרוב (רה"מ בנימין נתניהו)
(אס-אם-אס שחנוך דאום שלח לי בשעה ,23:59 חמש שעות אחרי הריאיון.(
עכשיו, השאלה היא מה עושים בנדון: פותחים עם הספר החדש ("בשביל הנפש," ידיעות ספרים) ויוצאים איתו גבר, או הולכים קודם על דודו-ביבי-טרנסג'נדרים ויוצאים איתכם גבר. בדרך כלל, אתם ראשו־ נים, ברור, אבל יש כאן מקרה מיוחד: בקשה לגיטימית של עיתונאי מוערך ומקושר בחלונות הגבוהים ביותר (ביבי והוא אחוקים). לא נעים, ובעיקר לא שווה, לדפוק אותו. מצד שני, גם אתם פה, וגם אתם חשובים. איך יוצאים מזה? הצילו! והנה נחשפתם לצד החרדתי שלי. כלומר, לצדו האפל של המקצוע שדאום (35) מתכנן לפרוש ממנו עד גיל ,40 לכל המאוחר.
"די, מיציתי את זה," הוא אומר, "כמה בנאדם כבר יכול להמשיך לכתוב מתוך איזו מחשבת גדלות שכולם חייבים לשמוע אותו? זה אולי פתרון תעסוקתי טוב כשאתה צעיר, וכשאתה גדל אתה מבין שיש פה גם איזו דרך להשפיע, אבל היום אני כבר יודע ומרגיש דברים אחרים, ואני יכול לנצל את זה כדי לעשות את מה שהכי חשוב בעיניי: להתעסק בעולם הטיפולי. אם היית אומר לי עכשיו לחזור לגיל ,18 הייתי הולך ללמוד פסיכולוגיה ולא מתעסק בעיתונות."
בינתיים,
מה שבטוח הוא שהעיסוק בעיתונות לא תרם, בלשון המעטה, לייצוב ההפרעות באישיותו הספציפית (והמורכבת במיוחד) של דאום. הוא רק גרם לו לחפור בהן יותר, ובשלב מסוים לחשוף לציבור את הצדדים האפלים והמדממים ביותר שלהן (בספרו הראשון, "אלוהים לא מרשה", 2003), היום, אחרי שגם דנה ספקטור, למשל, הלכה לכיוון הזה ב"מחוברות," ושי גולדן ונרי ליבנה הפכו לנוזליים ב"הדיכאון יוצא מהארון" (סרטה של אורנה בן דור), אפשר לסמן את דאום כאבי טרנד העיתונאים הנירוטיים והמצוברחים - או, אם תרצו, אלה הסובלים מ"תסמונת דאום".
"מה לעשות, המקום הזה מושך אליו אנשים חסרי ביטחון," הוא מסביר, "אנשים שיש להם חרדה לגבי שאלות כמו 'מי אני'? ו'מה אני שווה.'? ברגע שאתה רואה את השם שלך מודפס על 800 אלף עותקים ביום שישי וחתום על מכתב גלוי לראש הממשלה, למשל, אתה פתאום מקבל תחושה שאתה שווה משהו, אבל זה לא מספיק. זה לא מטפל בבעיה שלך. זה רק נותן לך נשימה או שתיים.
"תשמע, ישבתי בלא מעט פגישות עם טאלנטים בכירים ביותר בערוץ ,2 ואנשים לא יכולים לדמיין לעצמם איך הם מייבבים לזכיינים על איזה קיצור של ברייק, שלדעתם יוריד להם חצי אחוז רייטינג. החולשה שהם מגלים כלפי החשש שינגסו להם בדבר הזה, שמראה מי הם, פשוט בלתי נתפסת. בשש בבוקר הם כבר מת קשרים לשאול אם יש תוצאות של רייטינג, אפילו שהם יודעים שאין עד תשע. בכל 20 דקות הם מתקשרים. הם פשוט לא מסוגלים לעמוד בזה."
אתה בטח מכיר את זה גם מהעבודה כעיתונאי בפרינט.
"ברור. הקטע של יש הפניה או אין הפניה, יש שער או אין שער. פעם, כשעבדתי ב'מעריב,' אמנון דנקנר קרא לי ולאראל סג"ל למשרד שלו, סתם כדי לדבר על הטורים שלנו. בשלב מסוים, הוא פנה לאראל ואמר לו 'שמע, אהבתי מאוד את הטור שלך השבוע.' אראל, המתוק הזה, ענה לו 'אמנון, אם אתה רוצה לפטר אותי, תגיד את זה דוגרי, אל תלך מסביב.' אתה מבין את רף החרדה שלו? הוא באמת הסיק מהמחמאה של דנקנר שהוא הולך לפטר אותו. וככה זה אצל כל העיתונאים. אתה בטח מכיר את התחושה המפחידה ההיא, כשהטלפון של העורך מופיע לך פתאום על הצג. אתה מיד אומר לעצמך 'אוי לא, מה עשיתי.'? זה מבהיל, זה מבעית, והכי גרוע זה כשאתה לא מקבל תגובה על משהו שכתבת. במקרים כאלה הייתי ממש משתגע. באמת, חוויתי את כל זה ברמות הכי קשות שאפשר לפני שהתחלתי לקחת ציפרלקס."
"דאום מרמה את כולם, הוא לא מוכשר בשיט."
(אחד הטוקבקים שנלוו להופעתו המשונה בתוכנית הבוקר של אברי גלעד - שם התעמת, בדרך שכללה המהומים והרכנות ראש לשולחן, עם מזכירתה לשעבר של שרה נתניהו, נעמי אינגוס, שטענה שהגב' נתניהו התעללה בה)
"כשאני קורא טוקבק כזה אני אומר 'וואלה, הנה אחד שעלה עליי,"' הוא מתוודה, "זו לגמרי חוויה שאני מזדהה איתה. אתה יודע, שאני לא באמת שווה, ראוי וכישרוני.
"הכול בחיים סובב אצלי סביב השאלה 'האם אני שווה משהו.' אני כל הזמן מסתובב עם שתי תחושות מאוד קשות: אחת, שאני מרמה את כולם, שאני לא באמת שווה משהו ושהנה, עוד מעט יעלו על זה. התחושה השנייה - שמלווה אותי מאז גיל ,18 כשאבא שלי נפטר מול עיניי - היא שאני כל הזמן צריך ללקט לעצמי דמויות אב. אני כל הזמן מנסה למצוא את האיש הזה שיגיד לי 'אני פה בשבילך, תלך, תנסה, תעז - אם תיפול, אני פה,' אבל הניסיון הזה הוא חסר תוחלת.
"הרי גם אצל אבא אמיתי קשה למצוא את דמות האב שבאמת מגוננת עליך, אז בטח שאצל הבוס שלך. דנקנר, אגב, היה דמות אב לא רעה בכלל בשבילי. כל הזמן חיפשתי את ההכרה שלו, ולזכותו ייאמר שהוא נכנס למשחק התפקידים הזה והתייחס אליי כמו אל בן יחיד. כשהייתי עייף, הוא הזמין אותי אליו לחדר, נתן לי שמיכה, וישנתי אצלו על הספה. כן, אני יודע, זה מאוד עלוב להיות במצב שבו אני צריך יחסי אהבה מהבוס שלי."
גם ביבי משמש בשבילך דמות אב?
"כן, גם הוא. אני חושב שכאדם עם חרדה ותחושה של היעדר אבא, יש משהו נורא מרגיע במחשבה שאני חבר אישי של האיש הכי חזק בישראל - למרות שבגלל שאני קרוב אליו, אני יודע שבעצם הוא לא כל כך חזק. יכול להיות שיש לי איזו אשליה לגבי אנשים חזקים שיכולים לגונן עליי".
ובמקרה הזה, גם אתה מקפיד לגונן עליהם.
"תשמע, הכרנו בשנים הכי קשות שלו, קצת אחרי הבחירות שהוא קיבל בהן 12 מנדטים, ובאמת באתי אז ליחסים איתו מאיזשהו מקום מגונן. הייתי נפגש איתו הרבה בזמנו, הוא היה אצלי בבית, אני הייתי אצלו - ושם בעצם הקשר שלנו התחיל. הוא עדיין היה אדם מאוד לא רלוונטי, כמעט חסר חשיבות,
ואני, מצדי, מאוד הזדהיתי איתו."
מה שלא ממש השתנה עד היום, כפי שעולה מהטורים שלך.
"לפעמים אני דווקא כותב דברים נגדו. כתבתי, למשל, שאני חושב שעוזי ארד (יועצו של נתניהו, ר"ב), הוא איש מסוכן, וביבי לא אהב את זה. עם זה, אני מאמין שנתניהו יביא בסופו של דבר את השלום".
עמדת לצדו גם בפרשת העוזרת של שרה - על אף שהעיתון שלך היה זה שחשף את הפרשה.
"נכון, והיום, כשאנשים רואים את הולילנד, הם מבינים שהייתה דיספרופורציה באופן הטיפול בפרשה ההיא. מה שקרה זה שביום שבו 'ידיעות' יצאו עם הידיעה הזאת, אמרתי לשילה (דה בר, עורך 'ידיעות אחרונות'), 'תשמע, קשה לי מאוד עם הפרסום הזה - אתה מסכים שאביע את דעתי.'? הוא אמר לי 'קדימה, תביע,' ונתן לזה הפניה בשער".
ואז נשלחת להתעמת עם מזכירה לשעבר של שרה נתניהו בטלוויזיה.
"אם אתה שואל אותי אם ההופעה הזאת עשתה לי טוב, אז אני אגיד לך שקיבלתי את התגובות, וכנראה שאם הגיבו ככה, אז אולי באמת היה שם משהו אגרסיבי מצדי".
משהו בנהמות ובהשכבת הראש ההפגנתית שלך על השולחן, למשל?
"יכול להיות. הייתי מאוד מי אש בבוקר הזה. באתי לשם כדי לדבר על פרשה שגם ככה הייתי אמביוולנטי כלפיה, כי זו פרשה ש'ידיעות' חשפו, ולא היה לי נוח עם כל הסיטואציה הזאת. אחר כך, במעלית, כשהאישה הזאת תפסה אותי וצעקה עליי במשך דקה וחצי, זו כבר ממש הייתה סיטואציה אלימה. אמרתי לה שאני רוצה לצאת, והיא פשוט חסמה לי את הדרך."
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה דאום נתקל בהתנגדות. למעשה, פעמים רבות נדמה שהוא שם את עצמו בכוונה במקומות כאלה: כחובש כיפה, תלמיד ישיבה לשעבר ובן של רב, למשל, הוא כתב בספרו האוטוביוגרפי על אוננות, יחסים הומוסקסואליים, סלידה מהנעשה בפנימיות החרדיות וחילול שבת.
כמתנחל שחי עם משפחתו הדתייה (הוא נשוי פלוס שלושה), באלון שבות, הוא הביע לא פעם תמיכה בפינוי התנחלויות (שאינן כלולות בגושי ההתיישבות). כאדם שמכיר הפרעות נפשיות מגוף ראשון, הוא היה מעורב בסרט דוקומנטרי עם אילן שושן שעקב אחרי דודו טופז בשלושת החודשים האחרונים לחייו - ואז, אחרי שנחשפה הפרשה שהובילה למותו, ביקש לשדר את הסרט ברשת, על אף ששירה מרגלית, שהייתה אז המשנה למנכ"ל הזכיינית התנגדה לכך בתוקף.
"האמת היא שלא חשבתי אז שבהכרח צריך לשדר את הסרט," אומר דאום. "בתקשורת אמרו שיש מאבקים ביני לבין שירה מרגלית וזה פשוט לא נכון. רק חשבתי שצריך לגמור לעשות אותו."
ואז להשאיר אותו במגירה?
"לא. תראה, גם אני חושב שאם הסרט הזה יפגע בילדים שלו אז לא שווה לשדר אותו, אבל ברור לי שיש פה משהו בעל ערך עיתונאי - וכן, אני בהחלט חושב שצריך לשדר את זה ביום השנה למותו של דודו. יש פה סיפור חשוב על עוצמת התלות של אדם בפרסום ובזוהר. כשפגשתי את דודו בפעם הראשונה בתוכנית שלי ברדיו, ראיתי אדם מאוד חצוי, כואב ומסתורי - ומיד הרגשתי שהוא צריך עזרה. זיהיתי בו מקרה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, שגבלה בהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, אבל באותו שלב הוא כבר חצה איזה גבול, ואיבד אותנו, ככה שאי אפשר היה להזדהות איתו.
"מה שכן, באותו רגע הבנתי שצריך לעשות סרט שיי־ קרא 'עלייתו ונפילתו של דודו טופז.' אמרתי לו 'דודו, אני חושב שסרט כזה הוא הדרך שלך לעלות חזרה למעלה,' הוא הסכים איתי והתחלנו לצלם את הסרט.
תוך כדי הצילומים עלה בי חשד שהוא עומד מאחורי התקיפות, ופתאום גם התחלתי לקבל אס-אם-אסים בארבע בבוקר מאנשים שהתנגדו לסרט. בועז בן ציון, למשל, אמר 'אם הסרט הזה ישודר, אני עם רשת לא אעבוד יותר,' כי הוא חשב שאני הולך לפאר את דודו. אנשים מהצד של דודו, לעומת זאת, אמרו לי 'די, רד ממנו, מסכן הבנאדם, כבר בכלא,' כי הם חשבו שזה יהיה סרט שיציג אותו רע."
ואיך הסרט באמת מציג אותו?
"חמשת האנשים שראו אותו עד היום לא הבינו טוב יותר את דודו, זה לא הקל בעיניהם את חומרת המעשים שלו, אבל זה כן עזר להם לראות כרוניקה של אסון ידוע מראש."
גם כשדאום כינה את קהילת הטרנסג'נדרים "תופעה לא בריאה" והמליץ לשלוח אותם לטיפול, זו הייתה כרוניקה של אסון ידוע מראש, במיוחד לנוכח העובדה שהדברים הללו פורסמו בטורו כשבועיים אחרי הרצח בברנוער בתל אביב. הקהילה הזועמת הגיבה לכך, בין היתר, בקריאה ליצחק טוניק, מפקד גל"צ, להשעות את דאום מהתחנה, ובהפגנה מול בית "ידיעות אחרונות."
עכשיו דאום מנסה להסביר את עצמו. "בגדול, אני מאמין שהומואים ולסביות זה דבר נורמטיבי לחלוטין שמקורו בעניינים מולדים ולא סביבתיים, אבל אדם שחותך את איבר מינו לוקה בהפרעת אישיות. זה לא אומר שהוא צריך להיות מנודה ושלא יהיו לו זכויות. הם לא מגעילים אותי, אבל זה דבר שדורש טיפול.
"יש מטפלים שבא אליהם בנאדם, אומר להם 'אני רוצה להיות בחורה,' והם אומרים לו 'או שתיכנס לטיפול של 30 שנה, או שתהיה בחורה, ויהיה לך טוב.' אני מתנגד לזה מבחינה רפואית, כי אני חושב שזו הפרעת אישיות ושאלה אנשים שצריכים עזרה, אבל אני מקבל אותם. אין לי בעיה שהילדים שלי יראו הופעות של דנה אינטרנשיונל לצורך העניין, אבל בעיניי זו תופעה שאין לעודד אותה."
הקריירה של דאום ב-15 השנים האחרונות, בדומה לאישיותו, לא הייתה יציבה במיוחד. ככותב, הוא הספיק לדלג עד כה בין "מעריב," "הצופה," "וואלה"! ו"ידיעות אחרונות," ובטלוויזיה הוא זגזג בין רשת שם עבד בתחילה כעורך תכנים, ואחר כך כסמנכ"ל אסטרטגיה וכיועץ בכיר למנכ"ל הזכיינית, אבי צבי לערוץ 10 שם היה סמנכ"ל הפיתוח של הערוץ, ועורך התוכנית "היום שהיה". למחדלי הניהול והתוכן ברשת הוא מעדיף שלא להתייחס מטעמי אתיקה מקצועית. הוא רק מודה ש"היכל התרבות," התוכנית שערך שם, הייתה "ניסיון כושל להתחרות ב'ארץ נהדרת."'
בזמן האחרון, משקיע דאום את רוב מרצו בענייני פסיכולוגיה - מה שבא לידי ביטוי בספר החדש והמושקע, בחלק מהטורים שלו, בכוונתו להקים גוף שיפעל למען הוזלת הטיפול הפסיכולוגי בארץ, וכמובן, בתוכנית הייעוץ "שעת נפש" שבו דאום והפסיכיאטר הד"ר אילן רבינוביץ' מארחת גם ידוענים שזקוקים לחיזוק. יובל המבולבל, לדוגמה, התפרק אצלם בשידור לגמרי.
"הוא ממש בכה איזה רבע שעה," מספר דאום, "ולא רק הוא. טלי שרון, למשל, סיפרה לנו שאבא שלה קפץ מהמרפסת כשהיא הייתה בת .12 אף אחד מהחברים שלה לא ידע את זה, היא לא סיפרה את זה באף ריאיון. הלב שלי ממש יצא אליה, וגם אל מיקי רוזנטל, למשל, שסיפר לנו שכשהוא היה בן 11 ואחיו היה בן 13 אבא שלהם נפטר, ואמא שלהם עזבה עם מישהו אחר לחו"ל והשאירה אותם במשך שנתיים בבית עם איזו עוזרת. פתאום אתה מבין יותר טוב את הצורך שלו לחשוף את חוסר הצדק בעולם."
עכשיו, לקראת יציאת הספר החדש לחנויות, טוען דאום שהוא שלם עם עצמו יותר מתמיד. "החיים שלי השתנו באופן מאוד משמעותי מאז שנכנסתי לטיפול הקליני והתרופתי שאני ממשיך בו עד היום," הוא אומר. "אילן (רבינוביץ') לא אוהב שאני מספר שאני לוקח כדורים, אבל אני רואה בזה שליחות. אני פשוט זוכר את האדם שהייתי, ואני חס עליו."
"בשביל הנפש" הוא תוצאה של דיאלוג בין חנוך דאום לפסיכולוג אריאל הרטמן, שנמשך כשנתיים וחצי והתבסס על סיפורי הפציינטים בקליניקה של הרטמן. דאום והרטמן בחרו 25 סיפורים כאלה, שמייצגים 25 הפרעות אישיות שונות, והללו מרכיבים את 25 פרקי הספר. בין היתר, מתוארים שם מקרים של אישיות גבולית, אישיות פרנואידית, אישיות נרקיסיסטית, אישיות אנטי סוציאלית, קלפטומניה, הימור כפייתי, הפרעת אכילה והפרעה בתפקוד המיני.
פרקי הספר - שנפתח בהקדמה של דאום, המגוללת את סיפור התקף החרדה הראשון שלו (בעקבות זימון שקיבל למילואים) - נפתחים בתיאור המקרה, כפי שהוצג על ידי הפציינט וכפי שנתפס על ידי המטפל (מן הסתם, בשמות בדויים ובשינוי מסוים של העובדות), אחר כך מתואר הליך קבלת ההחלטות של המטפל בנוגע לאופן הטיפול הספציפי, ולבסוף מגיע הסבר כללי על ההפרעה הרלוונטית. "להבדיל מהספר הקודם שלי," מסביר דאום, "שעסק בי ובטיפול שלי, הספר הזה קורא לאנשים לטפל בעצמם. המתנה הזאת שקיבלתי - טיפול נפשי פלוס טיפול פסיכיאטרי - היא בהחלט משהו שהספר הזה מעודד לעשות".
"הספר נוגע בנימים הכי דקים של הנפש," מוסיף הרטמן. "יש כאן, בפעם הראשונה בעברית, אסופה של 25 אבחנות שמתוארות באופן סיפורי, עם חיבור רגשי עמוק בין המטפל למטופל, מתוך הנחה שמה שעובר על המטפל מאוד רלוונטי לאבחנה של המטופל. אני מאמין שאם אני מרגיש חידלון, לדוגמה, או אפילו משיכה מינית כלפי מטופל, זה משהו שצריך להשתמש בו ולא להדחיק אותו - וזה מה שעשיתי בספר. לא הרבה פסיכולוגים מרשים לעצמם את זה, אבל הרבה מרגישים את זה ושומרים את זה בחדרי חדרים. אני פשוט מבין שאם אני עסוק בגוף של המטופל, הוא מסתיר לי את הנפש שלו במידה מסוימת."
ואיך היית מתאר את החיבור שלך לדאום?
"קודם כול, מאוד אהבתי את הספר האוטוביוגרפי שלו, אני מעריך אותו מאוד על הכנות ועל האומץ שלו, וכשהוא פנה אליי ראיתי הזדמנות מאוד מיוחדת לכתוב עם אדם כזה. הספר נבנה מתוך דיאלוג מאוד ארוך שלנו, וסך הכול, החיבור בינינו היה די דומה לחיבורים שמתוארים בספר, בין שני אנשים בקליניקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם