מה קשור? רון קופמן חזר לצה"ל
רון קופמן שירת כאלחוטן על פסגת חור במדבר סיני. באדיבות "במחנה" הוא חזר לבה"ד 7 והתעצבן מכך שחיל הקשר הפך ל"חיל התקשוב"
תפקיד: אלחוטן בחיל הקשר.
שנת גיוס: 1977.
רגע השיא: "פינוי סיני, זה היה חתיכת דבר. הייתי אז חלק מהיק"ל (יחידת קישור למצרים), וממש הרגשתי שאני חווה את ההיסטוריה בהתהוותה. הפינוי גם מתקשר לביקורו של הנשיא סאדאת בארץ ולהסכם השלום שחתמנו עם מצרים, אירועים בלתי נשכחים".
רגע השפל: "במהלך מבצע ליטני, במרס 78', מדריך שלי מבה"ד 7 חטף טיל ישר לראש. לא ראיתי את זה קורה, אבל שמעתי על כך וזה היה מספיק נורא".
הזדמנות שנייה: "הייתי מתגייס לצה"ל גם היום, בלי שום ספק. אני רואה את הצבא כצבא העם והשתמטות היא אחד הדברים שהכי מקציפים אותי. אני באמת רואה בשירות זכות ולא חובה".
מהו הקו הכי ארוך שעשיתם? ארבעה חודשים? חצי שנה? אולי קצת יותר? עדיף שלא תעצבנו את רון קופמן עם המספרים הפצפונים האלה. כשהיה אלחוטן בחיל הקשר, חיל התקשוב של היום, סגר פרשן הספורט הרגזן שנה וחצי בג'בלאות של חצי האי סיני. "אחד הבחורים ששירת איתי מחזיק בשיא של השהות הארוכה ביותר במקום ואני אחריו", הוא מספר. "בדרך כלל לא היו שולחים חיילים ליותר מחצי שנה לשם, כי מעבר לזה הם כבר היו מתחילים להשתגע".
אבל
בינתיים סיני הוחזרה למצרים. הביקור שם היום, כך טוענים במטה ללוחמה בטרור, מהווה סיכון לא קטן. לא פלא, אם כך, שרכבו של קופמן העדיף להתגלגל בשבוע שעבר למקום אחר שבו העביר את שירותו הצבאי - בה"ד 7, בסיס ההדרכה של חיל התקשוב בצריפין. "המקום ממש השתנה", אומר הפרשן כשהוא נכנס למחנה. "מה זה, לא להאמין, שלושה קורסים עשיתי כאן והכול באוהלים. עכשיו צצו פתאום מבנים וכבישים, ממש עיר נהייתה פה".
תנאי השירות מעסיקים את קופמן לא מעט. אם אוהלי צריפין צרבו בו זיכרונות לא נעימים, הרי שהמוצב בסיני, לדבריו, עוקף אותם בסיבוב. "היו שם תנאים כאלה ספרטניים, שקראנו למקום השפיץ של השטן", אומר קופמן. "גם מזג האוויר היה קשה: בבוקר חום אימים ובלילה - קפוא. איפה שישַנו, היה מין בונקר כזה שנקרא 'שכפ"ץ', שהיה מוקף חומה ומלא בספקי כוח ובכל מיני מערכות. מעבר לזה, לא היה שום דבר באזור. אפילו לבסיס הכי קרוב, סנטה קטרינה, לקח שעתיים להגיע. הביתה היינו יוצאים בהיטס, לא הייתה דרך אחרת".
כשמסביבך רק חול וחול, וכמעט אין מה לאכול, מה שנשאר זה רק השעמום. ועם השעמום באה היצירתיות. ומה יעשה איש קשר חסר מעש? את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - להאזין. "היה לנו זמן. ים של זמן. זמן, זמן, זמן. לא הייתה ברירה, היינו צריכים להעסיק את עצמנו איכשהו", משחזר פרשן הספורט. "מכיוון שהייתה לנו שליטה על כל רשת הקשר באזור, יכולנו להאזין לשיחות של אזרחים שעבדו שם. היינו מקשיבים למה שהם אמרו לנשים שלהם או לחברות. בפעמים אחרות היינו מתלבשים על המרכזייה הצבאית בקריה ומתחילים שם עם כל הפרחות".
כן, היו זמנים וקופמן אותם זוכר. אבל שגרה זה רע, שנו חכמי הפז"ם. אז מדי פעם ארגנה המציאות ל"קוף" לעתיד ולחבריו אטרקציות ששברו אותה. "רוב הזמן הכול התנהל אותו הדבר", הוא אומר. "מה שכן, מדי פעם היו פיקים של עניין. קטע שחרות בי במיוחד זה שיום אחד הודיעו לנו שאיזה נספח אוסטרי מת על ג'בל מוסה, הר משה", הוא משחזר. "לא רצו לשלוח אליו מסוק, אז אנחנו קיבלנו הוראה לפנות אותו על אלונקה. עלינו כל החבר'ה לאיזו פסגה לחלץ נבלה נאצית. זה היה מצחיק. הוא שכב שם עם המדים שלו וכל השטויות, לקחנו לו את הכובע והתחלנו להשתעשע איתו. אבל לא ראו את זה בעין יפה, נשפטנו על זה אחר–כך".
קופמן מספר שאחד היתרונות הגדולים של שירות באמצע המדבר היה העובדה שמפקדים לא היו מגיעים לביקור לעתים קרובות. אולי בגלל זה הם לא בדיוק חששו לעולל לאותו אוסטרי מסכן את שעוללו לו. חוץ מזה, הוא אומר, מה היה קורה? "מה כבר היו יכולים לעשות לנו?" הוא שואל. "לשלוח אותנו לכלא? זה עדיף על המקום בו היינו. גם ממש לא פחדתי מהמפקדים שלי, אפילו לא בתור טירון. לא ריגשו אותי כל התיזוזים המגוחכים שלהם, זה היה משחק בעיניי. בכלל, גם יש לי קטע כזה שאני יכול להיכנס לאפתיות. להתעלם מכל מה שאומרים לי ועושים לי, להיות צמח".
הביקור בבסיס הקשר מעלה ביקירם של אוהדי הספורט זיכרונות מהתקופה בה היה על מדים, או לפחות היה אמור להיות. "דיגום אף פעם לא היה קטע חזק אצלי", הוא מודה. "בגלל שהיינו כל הזמן בשטח, היה לנו אישור מיוחד לנוע על ב'. אבל עדיין המשטרה הצבאית כל הזמן הייתה נטפלת אלינו. לא הייתה לי סבלנות למשמעת, ומעבר לדוחות, היו לי בתיק האישי עוד איזה עשרה גיליונות התנהגות".
פעם, קופמן היה מוצא דרכים להשמיד את דוחות המ"צ. היום, הוא אומר, כשהכול ממוחשב, לא היה לו סיכוי לממש את זממו. תקשוב, תקשוב, אבל לא להיסחף. כשהוא נדרש להגדיר את דמותו כחייל, משתמש קופמן במילה אחת - טמבל. ובכל זאת, הוא מתעקש שביצע את משימותיו המקצועיות היטב. "התפקיד שלי דרש אמנם התעסקות עם המכשירים הכי משוכללים בצה"ל, אבל זה לא היה מסובך", הוא מסביר. "לא ניגשתי לעבודה איתם כמו תוכניתן, אלא כתוכי שפשוט לומד על מה ללחוץ. כזה אני - סתום, לא נכנס לפרטים".
עכשיו, יותר מ–30 שנה אחרי, הגיע הזמן לחבר את ה"קוף" האנלוגי לעידן הדיגיטלי. כחלק מהסיור המיוחד שארגנו עבורו בבה"ד, מסבירים מפקדי ומדריכי ההווה לאלחוטן בדימוס על מערכת הצי"ד ועל הדברים שהשתנו במרוצת השנים. הם מראים לו מכשירים חדשים שהגיעו, וגם כאלה שעוד לא נעלמו, כמו מ"ק 77 המיתולוגי.
"היום אני יכול לתת לחייל טלפון סלולרי אדום מוצפן שנקרא 'ורד הרים' ובאמצעותו הוא יכול להעביר דיווחים חיים ממש מהשטח", מעדכן בגאווה רמ"ד תקשוב מבצעי, סרן אריאל. קופמן מצדו מתעניין בחלוקת התפקידים, בעבודה השוטפת וגם ברמת המוטיבציה של החיילים. הקצינים ממהרים להשיב על כל שאלה, וגם מנצלים את נוכחותו של האלחוטן בדימוס בכדי ללמוד על דברים שהיו כאן פעם. "אני לא מופתע בכלל מכל מה שאני רואה", הוא אומר. "היה לי די ברור שאחשף למכשירים משוכללים בהרבה - בכל זאת עברו שלושה עשורים. ציפיתי שהקדמה תגיע".
אבל שינוי אחד שהביאה הקדמה מצליח להוציא מקופמן את ניצני העצבים שהפכו לשמו השני - החלפת שמו של חיל הקשר לחיל התקשוב. "זה ממש מוזר. תקשוב מצטלצל נורא מדעי. אני שומע את זה ומדמיין איזו מעבדת היי–טק שמשחקים בה פינג–פונג", הוא טוען ופוסק: "זה לא מתאים. אחרי הכול, מדובר בחיל שאוכל הרבה אבק".
ואגב אוכל, קופמן לא ממש מתגעגע לתפריט הקולינרי שהציע לו צה"ל. "הדבר שהיה לי הכי קשה איתו זה האוכל הצבאי", הוא מתרעם. "בשירות הייתי 30 קילו פחות כי לא נגעתי בו אף פעם. בסיני עוד היה בסדר, היינו מקבלים מצרכים ומבשלים בעצמנו. כל אחד הכין את מה שאמא שלו לימדה אותו. אותי אמא לימדה להכין ממולאים עם אורז. אבל פה, בבסיס, היה פשוט מזעזע. היו מגישים לנו כל מיני קציצות כאלה דוחות. המזל היחיד זה שהיה לנו גזלן. הביקורים אצלו זה הדבר שאני הכי זוכר".
השירות בחיל הקשר בכלל לא היה אחת משאיפותיו של קופמן. חלומו היה דווקא להגיע לסטי"לים. "נמשכתי לזה מאוד, כי אני אוהב את הים, אבל אז, כששמעתי שזה כרוך בשהות על ספינה עם 50 איש, הבנתי שזה יותר מדי בשבילי. לא מתאימה לי הצפיפות הזאת. נו באמת, אני איש עם מרחבים".
אולי כפיצוי, החוויה הכי קרבית שעבר קופמן בשירותו קשורה לים. "ב–1979 הגיעה לחופי סיני ספינת מחבלים, ונחתת של חיל הים נכנסה למרדף אחריה", הוא מספר. "מיד עלה הצורך לקשר את סגן הרמטכ"ל דאז, קותי אדם, שישב בבור בתל אביב, עם הרמטכ"ל, ואנחנו עשינו את זה. זה היה שיא השיאים. אפילו קיבלנו אחר–כך מכתבי הוקרה".
בתחילת שירותו, לפני קריירת הקשר, עוד התגלגל קופמן בין קורס מ"כים כללי לקורס חובשים. "לא הייתי בררן", הוא מסביר. "הדבר היחיד עליו התעקשתי הוא שלא אהיה ג'ובניק. ג'ובניקים בזמני היו או חבר'ה עם פרופיל נמוך או קומבינטורים".
ולקומבינטורים אין לו סבלנות גם היום. לקופמן יש בטן מלאה כמעט על כל נושא, גם על השתמטות משירות צבאי. "התופעה הזו מטריפה אותי", הוא מודיע. "אני לא בא ממקום של ציונות, לא שׂם על השטויות האלה. אני מסתכל מבחינה חברתית. אני באמת רואה בשירות זכות ולא חובה. פעם כולם היו מתגייסים, ובנים עם פרופיל קרבי היו הולכים להיות לוחמים. היום המצב שונה לגמרי. זה התחיל בחרדים, שבעיניי יכולים לתרום הרבה, ומשם גלש אל החילונים. היום תל אביב מלאה בבתי–ספר ש–30 אחוז מבוגריהם לא מתגייסים. מי שכבר כן מגיע משם לצבא, הוא הרמטכ"ל מבחינתם".
ולא, גם לסרבני מצפון הוא לא מתייחס באהדה, תודה ששאלתם. "לא רוצה לעלות על מדים? בסדר, יאללה, מבין. לך למשטרה, לך למד"א, לפחות תעשה שירות לאומי", הוא אומר. "גם את הערבים הייתי מגייס. אין, ההשתמטות זאת חתיכת בעיה וזה לא בגלל שהחינוך דפוק. זה בגלל שהחברה הפכה ליותר מדי סובלנית ומתירנית כלפי אלו שלא מתגייסים".
היו זמנים, אומר קופמן, אבל גם הם חלפו. "בתקופתי, דברים כאלה לא היו קורים בשום מצב", הוא ממשיך בלהט קופמני טיפוסי. "כולם הכירו בעל–פה את סיפורי הקרבות וממש היו בתוך זה. רצינו להתגייס. לאנשים שלא התגייסו היה אחר־כך מאוד קשה באזרחות. רק היום - שום דבר".
מכאן אתם כבר יכולים להבין מהי עמדתו על אלה שבוחרים לעשות קריירה במקום צבא. "מפורסמים, גם כן, מקסימום מפוסטמים. גם אני - מה אני? לא איזה עדה יונת שעלתה על דברים שמשנים את המדע, אני כולה עיתונאי, במה כבר תרמתי?" הוא אומר. "היום כל אחד שמופיע שלוש פעמים בטלוויזיה כבר נהיה סלב. מה שכן, יש ספורטאים צעירים שהשירות באמת יגמור להם את הקריירה, ובהם צריך להתחשב. גם לכל מיני מוזיקאים ומדענים צריך לתת הקלות, ואפילו לדוגמניות. אבל רק לדוגמניות שבאמת כבר תפסו שם", הוא מבהיר. "אי–אפשר לוותר לכל כוסית שהחליטה פתאום שבא לה להיות קולב".
- הכתבה מתפרסמת באדיבות עיתוןבמחנה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם