זה גילה המוקדם
בגיל 62, ארבעים שנה אחרי שהפכה מאברהם לגילה גולדשטיין, בכירת הטראנסג'נדרים בישראל מתחילה לזכות במעט הכרה. בקרוב היא תפציע על המסכים בסדרה "חסמב"ה" של הוט
בגיל 62, יותר מארבעים שנה אחרי שהפכה מאברהם לגילה, נראה שגולדשטיין עדיין מחפשת הכרה. אחת הטראנסג'נדריות הראשונות בישראל ומהדמויות היותר מרתקות בקהילה ובכלל, מככבת בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי אלון ויינשטוק, "זה גילה, זה אני". בשבוע שעבר הוקרן אתמול בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה.
הסרט מגולל את סיפור חייה הלא פשוט של גולדשטיין, החל מילדותה כשחקן כדורגל צעיר במכבי חיפה, דרך המעבר לתל אביב, הפרנסה מזנות ומריקודי בטן במועדונים, ועד להפיכתה לאחד האייקונים המזוהים ביותר עם הקהילה. בשיאה קיבלה ב-2003 את תואר יקירת הקהילה. "נקרעתי בצילומים", מספרת גולדשטיין בשיחה עם "המגזין". " יש קטע נהדר בסרט, שבו אני מדברת על המורה לבלט שהייתה לי בצעירותי, ובמקביל משחקת כדורגל במגרש שבו שיחקתי בילדותי, רק שהפעם בתור אישה ועם החזה הענק שלי".
איך הסתדרת בתור ילדה עם הקונפליקט הזה? מצד אחד רקדן בלט, מצד שני כדורגלן?
"זה כל היופי, הכל השתלב לי ועל זה הסרט. זאת אני, לא שיחקתי בבובות, אבל אהבתי לרקוד ואהבתי כדורגל. גדלתי בתור בן, גם בצבא גייסו
גולדשטיין מודל 2010 מאמינה גדולה באלוהים,שמשתרבב לא אחת לשיחה.אחרי שנים של צורך להתפרנס מזנות, בתקופה שבה להיות טראנסג' נדר היה משהו בלתי מתקבל על הדעת, היא יכולה לנוח ולדבר על אנרגיות חיוביות. "כשעבדתי במועדוני לילה ובכביש נכנסתי לראש של גבר - מה גבר אוהב", היא נזכרת.
"אחרי שהיו לי כמה מפגשים עם העולם הרוחני, אני מאמינה מאוד גדולה באנרגיות, אלוהים מעל הכל. אני הייתי בין הראשונים בעולם הזה של הטראנסג' נדרים, היום יש 200 קוקסינלים בארץ. אין ספק שעזרתי להבנה של התחום".
אל הופעות הדראג הגיעה גולדשטיין כנערה צעירה לפני הטיפולים ההורמונליים, לאחר שראתה במועדון לילה הופעה של להקה צרפתית שהסולנית שלה הייתה טראנסג'נדרית. "שם התחיל השינוי", היא מספרת, "הגעתי לתל אביב וגיליתי את העולם האפל. אמרתי לעצמי שאם הסולנית ההיא יכולה, גם אני יכולה, והתחלתי להופיע עם כמה מחברותיי כרקדנית בטן. אגב, עם חלקן אני עדיין בקשר, אפילו שכל אחת פנתה לכיוון אחר".
בשלב כלשהו החליטה גולדשטיין לטוס לאירופה, מקום שבו הסצנה מפותחת יותר. בבלגיה עברה את הטיפולים ההורמונליים ואת הניתוח לשינוי מין. "הופעתי הרבה באירופה אבל הרגשתי שאני צריכה לחזור", היא אומרת, "אני כנראה צריכה להיות שליחה של פה".
כשאני שואלת את גולדשטיין איך המשפחה שלה קיבלה את כל הנושא, בישראל של שנות השבעים, היא משיבה באנחה. "עם ההורים היה לי מאוד קשה", היא נזכרת. "חזרתי מאירופה בתור אישה, כולם אמרו שאני דומה לאחותי. לא קלטו בהתחלה, פתאום באתי עם חזה. זה לא היה כמו היום, שצ'יק צ' ק הכל מוכן ויש הזרקות בגיל צעיר. פחדתי מאוד להזריק, אבל הייתי מאוד יפה".
המשפחה הגיעה איתך להקרנה בסינמטק?
"לא, אני לא מערבבת את המשפחה עם החיים הפרטיים שלי. אבל אנחנו בקשר מאוד טוב ואוהבים אחד את השני. הלוואי על כל בית בישראל משפחה כזאת".
גולדשטיין חיה לבדה, וכשאני שואלת על אהבה היא מביעה תמיהה. "אהבה? בגילי? היו לי שלוש אהבות גדולות בחיי שנמשכו שנים. היה יפה ונגמר, כמו כל אהבה. אין אהבה שלא נגמרת, אסור לחיות באשליות".
ובכל זאת, לא היית רוצה אהבה בחייך?
"את יודעת מה? אני מתה לאהבה, אבל בגילי זה נורא קשה. אני גם מאוד אגואיסטית וצריכה את כל האנרגיות שלי לעצמי. אם מפחיד אותי להזדקן לבד? נורא קשה עם הגיל, אבל אני אופטימית. להזדקן זה מפחיד רק במובן של להיות תלוי במישהו אחר".
את הסרט על חייה הסכימה גולדשטיין לעשות לאחר שכבר שיחקה בכמה סרטים ישראליים. על אחד מהם, "ילדים טובים" של יאיר הוכנר שזכה בפרסים רבים, זכתה לשבחים ואף לפרס שחקנית המשנה מטעם הצופים בפסטיבל הסרטים ההומו-לסבי בפלורידה. בספטמבר היא תפציע על המסך בסדרה "חסמב"ה" של הוט, ולדבריה, "סוף סוף לא אגלם זונה". על חוויית הצילומים לסדרה היא מספרת בהתרגשות. "אמנם היו לי רק שני ימי צילום, אבל הייתי כולי ברגשי נחיתות - יהודה לוי פה, יהודה לוי שם, קיבלתי בלאקאאוט. אני מודה לדרור נובלמן שנתן לי את התפקיד והאמין בי, ומקווה לפרוץ קדימה כשחקנית. אני פנויה להצעות, ומרגישה שנפתח לי המזל".
בהתחשב במחמאות שחולק לה נובלמן, מכותבי הסדרה, ייתכן כי התקווה של גולדשטיין עשויה להתממש. "גילה היא שחקנית גם כשאין מצלמות. היא דיווה", הוא מפרגן. "היה כיף גדול לעבוד איתה, ואפילו שהיא משתתפת בתפקיד קטן, היא מקשטת את הסצנה. גילה היא קודם כל חברה קרובה ואישה שאני מאוד אוהב, מעריך ונהנה מחוכמת החיים שלה".
יש סיכוי לשיתופי פעולה עתידיים?
"בטוח. אנחנו כבר מדברים על כל מיני מיזמים שאנחנו רוצים לעשות יחד. כל דבר שאעשה, לגילה שמור בו מקום".
גם הבמאי אלון ויינשטוק מספר בחום על הקשר המיוחד שנרקם בינו לבין הדיווה הססגונית. "בתחילת שנות התשעים ראיתי את גילה בהופעה בדיסקוטק בתל אביב, שבסופה היא חשפה את שדיה כמו שהיא נוהגת לעשות, ולא הבנתי מה הקטע שלה", נזכר ויינשטוק. "מאוד עניין אותי למה היא עושה את זה, ואז סיפרו לי שהיא הייתה גבר. כעבור שנתיים התחלתי ללמוד קולנוע במסלול דוקומנטרי, וב-1997 החלטתי שאני רוצה לעשות את הסרט שלי על גילה. פניתי אליה, היה בינינו חיבור טוב, הסתקרנתי ממנה. היא הרשימה אותי בהמון דברים, בהתנהגות החופשית שלה, בכך שהיא אומרת כל מה שהיא חושבת. צילום הסרט היה חוויה עמוקה ומיוחדת".
ויינשטוק מספר כי בבית הספר לקולנוע שבו למד לא היו מעוניינים בסרט כפרויקט גמר שלו, והוא החליט להמשיך לצלם בכל זאת ולהקרין אותו בהזדמנות אחרת. "למרות השנים שעוברות ואפילו שחיצונית היא נראית פחות טוב, יש בה משהו מאוד צעיר", אומר ויינשטוק. "היא אדם מאוד מרתק, אין הרבה נשים שעבדו בזנות ובעלות יכולת ורבלית כמו שלה. היא תמיד ידעה לשווק את עצמה בתור'הזונה החלוצה', והיא תמיד עשתה את מה שהיא הרגישה. זה לא מובן מאליו בתקופה שבה היא גדלה, אחרי שספגה יחס משפיל ומעצרים של משטרה. הדור המבוגר של ההומואים מאוד מעריך אותה על זה, והדור הצעיר מתחבר אליה".
את הסרט על חייה של גולדשטיין בחר ויינשטוק לסיים בנימה אופטימית. "למרות הבית המוזנח שנשאר לא מטופח, אף על פי שהיא נראית בסוף הסרט שרועה על המיטה עם חברה וסיגריה ונראה שהתעייפה, היא בכל זאת יוצאת אחר כך לרקוד ולשיר במועדון ומתמלאת בחיוניות", אומר ויינשטוק.
"אם גילה הייתה נולדת היום, הכל היה לה הרבה יותר פשוט. עם היופי והכישרון שלה היא הייתה יכולה להיות משהו אחר ולא לעבוד בזנות. לא רציתי לסיים את הסרט בשלבי הזקנה שלה. היא מתמקדת היום בקבלה, ואפילו שיותר קשה לה היום מבחינה כלכלית, לא צריך לרחם עליה. יש לה חסכונות משלה, היא אוהבת את תל אביב, היא אייקון תל אביבי, ואני מקווה ומאחל לה שתישאר איתנו עוד שנים רבות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם