בדרכים: 12 יום עם בני משפחת שליט
נועם מכתיב את הקצב. מדי פעם הוא עוצר ומביט אחורה. "הנחיל", הוא קורא לצועדים. ואביבה? היא מחכה שגלעד יחזור להיות ילדה הפרטי
כמעט שבועיים הם הלכו בדרכים. 180 קילומטר, עשרות אלפי אזרחים. משפחה אחת. אבא, אמא, יואל הבן הבכור וחברתו, יערה. הבת הצעירה הדס, חיילת בשירות חובה, נשארה בצבא. "משפחה קטנה ממצפה הילה" אומרת עליהם תמיד אביבה. השבוע אמרה ש"בזכות האזרחים, המשפחה גדלה".
"אני חושבת על גלעד כל הזמן", אמרה לי. זה מה שנותן לה כוח. "רק עליו. מה גלעד היה אומר, מה הוא היה עושה, אילו הוא היה יודע. אילו היה בא". ארבע שנים חיכו לפני שיצאו למסע חייהם. ממצפה הילה לירושלים. להחזיר את גלעד. הולכים מבוקר עד ערב, לוחצים ידיים, מנופפים לשלום, מדברים, נואמים, מסבירים, מנסים להשפיע. מה שנחוץ. הם אנשים מאופקים. נועם מופנם. אביבה שותקת.
הרבה נכתב על ההתנהלות האצילית שלהם. הנימוס של משפחת שליט. אבל המסע גרם להם להיפתח. כמו לוחם שיוצא למשימת חייו, אמרו חבריהם, אנשי המטה למען גלעד. עכשיו יוצא הכעס. גם התסכול, אמרו החברים. הקפיץ השתחרר.
"אני לא רגילה לנאום", אמרה אביבה. "אני גם לא רגילה ללכת בצעדה, ולא רגילה להיות מול קהל. ארבע שנים אני עושה דברים שאני לא רגילה לעשות, ואני לא מתרגלת. אבל אנחנו עושים מה שצריך. המדינה שלנו קטנה, אז אין בעיה לצעוד מקצה לקצה. וגם אם המדינה הייתה יותר גדולה, אני הייתי הולכת. אני חושבת שגם גלעד היה הולך אילו הוא היה צריך להחזיר משם חייל אחר".
מפעם בפעם נועם עוזב את השיירה והולך הצדה. הוא הולך בראש הצועדים, מכתיב את הקצב. לידו, לפעמים קצת מאחוריו, אביבה, יואל ויערה. לפעמים מתחלפים. כמעט שבועיים של צעידה יחד הקנו להם הרגלים קטנים. כשאביבה רוצה לשתות, למשל, תוך כדי הליכה, היא עוברת קדימה ונועם פותח את תיק הגב הקטן שלה, ומוציא ממנו בקבוק מים. אחר כך שורך וסוגר. לא מפסיקים ללכת. לא עוצרים. יש לנועם בקבוק מים ביד והוא מאזין לרדיו. אסור להיות מנותק, הוא אומר.
רוב הזמן הוא שותק. לפעמים הוא שורק. איתו הפעילים ואחריהם אלפי אזרחים. רכב מלווה משמיע שירים. "פרחים בקנה ובנות בצריח". כשנועם הולך הצדה - זה קורה תמיד במעלה הדרך - הוא מסתכל כדי לראות את מה שהוא קורא "הנחיל". האנשים שבאו. קבוצות מאורגנות ובודדים.
"כשאני מציץ אחורה",
בפאתי הבסיס הצבאי צריפין, על כביש 44, ניגשת אליו אם שכולה. בנה נהרג במבצע חומת מגן, היא אומרת. הוא היה איש מילואים. הדיסקית שלו על צווארה. "באתי לתמוך", היא אומרת, ונועם מקשיב.
כשאומרים לו ש"בעזרת השם גלעד יחזור", הוא עונה ש"אנחנו צריכים יותר מעזרת השם, אבל גם זה לא יזיק". הוא אדם מעשי, פרקטי. על חוכמת הבדיעבד למשל, יגיד אחר כך ש"היא לא יעילה".
"כל הזמן שואלים אותי 'מה התחושה'", אומר נועם. "אני לא יודע. אני לא מתעסק במה שאני מרגיש. אני הולך. אני לא חושב 'למה לא יצאנו קודם'. זה לא מעניין. אני גם לא בטוח שהיה נכון לצאת. אולי הציבור לא היה בא. נתנו את הזמן שהיה צריך לתת למהלך להתגבש. נתנו את כל הזמן למי שעסק בזה. אבל לא יכולנו לחכות יותר.
"אמנם רק 15 חודשים עברו מאז שהחלה כהונת נתניהו, אבל במצטבר זה כבר ארבע שנים יותר מדי לגלעד. גם עכשיו אנחנו לא הופכים שולחנות. אנחנו עובדים בשיטת גנדי. אסור לשכוח שמדינה שלמה לא הצליחה להחזיר חייל אחד ארבע שנים. זה נורא. אפילו בסגר, שהיה אחד המנופים האחרונים שהיו לנו, פגעו. ביבי וכל נמרי הנייר שסביבו. בגלל כמה טורקים עם מקלות ראש הממשלה של מדינת ישראל התקפל".
נועם לא אופטימי. הוא מפוכח. למד להיות ריאלי. הוא מנחש כבר את כוחו של הציבור הצועד, אבל מודע גם לעיקשותם של מקבלי ההחלטות. אלה מול אלה. כשמחלקים קרטיבים בצומת הוא אומר בנימוס תודה, אבל לא לוקח, "כי אנחנו לא בטיול שנתי. זאת לא קייטנה. אנחנו במסע מחאה. והמסע הזה, הוא לא המטרה שלנו. הוא רק האמצעי. אני הולך ואומר לעצמי כל הזמן, גם בתוך ההמון, 'המטרה, להשיב את גלעד הביתה'".
בתחילת השבוע נסע יואל שליט לטכניון. בעצמו שירת בשריון, כמו גלעד. עכשיו הוא סטודנט למדעי המחשב בטכניון. זו תקופת מבחנים, והוא צועד. בבוקר הייתה לו בחינה. יום קודם, בערב, בתוך ההמולה, למד. הוא עזב את הצועדים, נסע לחיפה להיבחן, חזר והמשיך לצעוד.
"התלבטתי", הוא אומר על ההפסקה שעשה במסע. "אבל השיקול היה ענייני. אני צריך לעשות את הבחינות מה שיותר מהר, מה שיותר טוב. כאחיו של גלעד אין לי זמן לתקן או לעשות מועד ב'. אני רוצה וצריך להיות עם ההורים שלי, במאהל, בירושלים, עד שגלעד יחזור. זה תפקידי. סדר העדיפויות שלי שונה משל סטודנט רגיל. אבל אני מתלבט אם להמשיך ללמוד. אם להפסיק לעבוד. אם לעצור את החיים ורק לחכות לגלעד".
זה היה ביום ראשון. יומיים אחרי כן, כבר בנקודת החטיפה, דיבר יואל על התסכול. זו אינה הפעם הראשונה שהוא כאן, אבל בכל פעם מחדש, הוא אומר, קשה לו. "כל המסע", אמר, "אני הולך, וגלעד איתי. בכל מקום. המחשבות, כאן טיילנו, כאן היינו בחופש. נקודת החטיפה היא קו שבר. כיוון שפה זה קרה. כאן אנחנו הכי קרובים לגלעד. מרחק נגיעה. כמה קילומטרים מכאן גלעד נמצא. בבור שלו. ואנחנו, לא יכולים להגיע אליו. זה הכי קרוב והכי רחוק שאפשר".
לפני שיצאו למסע צחקו בבית משפחת שליט שיואל יכול ללכת ברגל גם עד אילת. הוא בכושר. רוב הזמן הוא צועד ליד יערה, חברתו, לפעמים יד ביד. החום מעיק, אבל הוא לא חש בו. שניהם, גם גלעד וגם הוא, אוהבים ספורט. גלעד נחטף באמצע המונדיאל הקודם. את משחקי הגמר וחצי הגמר לא ראה.
עכשיו גם יואל לא רואה את המשחקים עד שגלעד יחזור. "המחשבות מציקות", הוא אומר. "המחשבות קשות". "מה הכי קשה? אולי הנאום של ביבי, והפחד שאולי לא יצטרפו מספיק אנשים בתוך ירושלים. אולי יתעייפו. כי זה ייקח הרבה זמן, וגלעד לא הבן שלהם, ואלה אנשים זרים לגמרי שפותחים בשבילנו את לבם. הם לא חייבים".
משהו קרה למשפחה שלהם מאז יצאו לדרך, אומר יואל. לאמא ואבא שלו ולו. זה מסע רציני. כל משתתפיו מודעים לכך שחיי אדם מוטלים על הכף. גלעד עדיין חי. "אל תגידו די, גלעד עדיין חי", שרים הצועדים בקצב, ובני משפחת שליט לא מצטרפים אף פעם לשירה, אבל הולכים לקצב הקריאות. "פחות חייכנו בארבע השנים האחרונות", אומר יואל. "המסע הזה החזיר לנו קצת את החיוך. אנחנו מקבלים המון חיזוקים מהעם. אחרי המון זמן העם נותן לנו תקווה".
היא החברה של יואל. הם הכירו בירושלים, באוהל המחאה שהקימה משפחת שליט לפני כשנה וחצי. אלה היו הימים האחרונים של ממשלת אולמרט, והתחושה הייתה שבואו של גלעד קרב. יערה באה אז לסייע לפעילים. היא פעילה חברתית מגיל 14. הייתה חברה במועצת הנוער של חיפה, במועצת התלמידים הארצית ובאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת באר שבע. "אני כל הזמן אומרת", אמרה השבוע, "שאת המסע הזה הייתי עושה ככה או ככה".
הרבה זמן, היא אומרת, קיוותה לפעילות. "משהו שיעיר את התרדמת. כי ממשלת ישראל ניסתה לסמם את כולנו". בישיבות פעילים שהיו יערה הייתה תמיד הקול שקרא לפעילות אקטיבית. "אבל אני יודעת לשים את עצמי במקום הנכון", אמרה השבוע. "אני יכולה לומר את דעתי, אבל נועם הוא זה שמכיר את הנושא הכי טוב".
היא לא מכירה את גלעד. רק מסיפורים. "אם אני מדמיינת את הפגישה בינינו? לפעמים. רוב הפעמים אני מדמיינת את החיבוקים שלו עם המשפחה. את אביבה מחבקת את גלעד. זה עובר לי בראש. יואל מרגיע אותי. עם ציפיות, הוא אומר, צריך להיזהר. כי אחרת האכזבה מאוד כואבת".
"צריך להבחין", יערה אומרת, "בין תקווה לאמונה. מי שמקווה לא בהכרח מאמין. בממשלה גרמו לנו לחשוב שאין למה לקוות ובטח לא להאמין. אבל המסע החזיר את האמונה שנראה את גלעד בבית". היא סטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה. ביום שני, יום אחרי תחילת הצעדה, נסעה לבחינה. אחר כך היו עוד שתי בחינות שדחתה. לפני חודש כבר הודיעה לאבא שלה שאולי תעצור את הלימודים למשך שנה. "אני רוצה לדעת שברגעים הכי חשובים למשפחה השנייה שלי הייתי איתם".
בספריית בית דגן, במנוחת הצהריים בתוך המסע, אביבה מקריאה את מה שכתוב על החולצה שלה. מילות השיר "ערב מול הגלעד" שכתבה לאה גולדברג והלחין מיקי גבריאלוב. "אל הבקעה מן הגלעד / טלה שחור ורך ירד. / כבשה פועה, בוכה בדיר, זה בנה הקט אשר אבד. ישוב טלה אל חיק האם / ישכב בדיר ויירדם / והכבשה תישק אותו / והיא תקרא אותו בשם". זה שיר שהיא אוהבת, היא אומרת. עכשיו יותר מקודם.
את החולצה קיבלה מנשות עמק הירדן. "ראיתי אותן לובשות אותה וביקשתי. בדרך כלל אני מתביישת, אבל פה לא. והן אמרו'הנה, הכנו לך', ונתנו לי המון חולצות". כמעט שבועיים שהיא צועדת, להחזיר את בנה שאבד בעזה. "מפתיעה את עצמי", אמרה. כשגלעד יחזור, היא צוחקת, אולי תעשה פרסומת לנעלי התעמלות.
"הקושי הפיזי הוא לא קושי", היא אומרת. "הוא מתגמד לעומת מה שמסביב. כשהולך אחרייך שובל של 10,000 איש, כאב פה כאב שם הוא לא בעיה. כשכואב אני מסתכלת רגע לאחור ונדהמת בכל פעם מחדש". המסע נתן לה כוח. "כי אני לא אישה של מילים, והצעדה, זה משהו פיזי. אז מתחברים לזה יותר בקלות מאשר לשבת ולדבר על מה שמרגישים. זה משהו ברגליים, שעושים".
היא מציאותית, לדבריה. מקווה שהמסע יעשה את שלו. "אנחנו צריכים שאנשים ימשיכו להגיע. אנחנו זקוקים לתמיכה. אנחנו צריכים את הלחץ הציבורי על מקבלי ההחלטות. המסע שלנו לא נגמר. הוא רק מתחיל עכשיו. שמעתי את ביבי בשבוע שעבר. הוא מחזר דברים שכבר אמר. אני לא יודעת אם היה לי קשה לשמוע אותו מפני שזה היה בזמן שצעדנו. אבל זה היה מאכזב. ביבי שלח אותנו לחמאס. מה יש לי לחפש שם? אנחנו בחרנו בקלפי בהנייה? בחרנו במשעל? בחרנו בביבי. מדינת ישראל שלחה את גלעד והיא צריכה להחזיר אותו".
בכל בוקר מחדש, בשבועיים האחרונים, כשהיא רואה את אלפי האנשים מאחוריה, היא חושבת, מה היה אילו זה היה ילד של מישהו אחר. אם גם היא הייתה עוזבת הכל ויוצאת מהבית ומתחילה לצעוד. "ואני לא יודעת את התשובה", היא אומרת. "זה משהו שעלה גם קודם. כשחשבתי אם אני הייתי כותבת מכתב למשפחה כזאת. אני מקבלת המון מכתבים וזה מדהים. זה מה שנותן לי את הידיעה שהנתיב שלנו נכון. אני קמה בבוקר ואני יודעת שאנחנו לא לבד".
"הילד של כולנו?", היא אומרת, "לא יודעת. הילד הפרטי שלי. ואני כבר כל כך רוצה שיחזור להיות כזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם