נתניהו ואובמה: מי החתול ומי השמנת?
שניהם היו זקוקים מבחינה פוליטית לחיבוק התקשורתי שלא יצא ממנו כלום. נתניהו מצליח לתמרן פוליטית ושומר את כל הכדורים באוויר
ביקור מצוין היה לנתניהו בוושינגטון. הוא הוכן בקפידה על ידי שני הצדדים. כרוניקה של סיפור אהבה ידוע מראש. שניהם היו זקוקים להפקה הזו. גם אובמה, גם ביבי. כל אחד וסיבותיו. נכון להיום, נתניהו נמצא במצב שאותו הוא מכיר הכי טוב: הלהטוטן שמצליח לתמרן ולשמור על כל הכדורים באוויר.
בנקודת הזמן הזו כולם רגועים יחסית או לפחות לא מתפרעים. גם בני בגין, גם דן מרידור, גם איווט ליברמן, גם אהוד ברק, עכשיו גם האמריקאים. נתניהו נותן לכל הניגודים האלה להאמין שהוא איתם. או לפחות בדרך אליהם. במציאות, הוא בדרך לשום מקום. עדיין. הוא קפוא במקומו, מסונוור מהזרקורים שמאירים עליו, מתלבט.
זמן קצר לפני שיצא לוושינגטון שיגר נתניהו את ראש הסגל שלו, נתן אשל, לפגישה עם דליה איציק. את המהלך הזה טווה "היועץ האסטרטגי", שעיה סגל. גם ראש אגף ההסברה, ניר חפץ, היה שותף לו. איציק שמעה במפגש הזה הרבה הבטחות. הרים וגבעות הובטחו שם. מספר השרים (בין שמונה לעשרה), הג'ובים, לבני תהיה ראש צוות המשא ומתן, כשליברמן יפרוש אפשר יהיה לתת את תיק החוץ, אולי אפילו לאיציק עצמה.
אחד התנאים היה שקדימה תתחייב להיכנס לממשלה לזמן שיוגדר מראש, כדי שביבי יוכל לישון בשקט ולהיות בטוח שלא עושים עליו סיבוב עכשיו כדי להפיל אותו אחר כך. העניין הוא שאין עניין. לא בשלב הזה, בכל אופן. אשל שמע מאיציק שכל עוד לא יסכים נתניהו להרכיב מחדש את הקואליציה שלו, אין על מה לדבר. יחד עם זאת, הפגישה עוררה גלים גם בסביבת נתניהו וגם בסביבת קדימה (המרחק מהגלים הללו לתקשורת קצר).
המהלך החל עוד קודם, בשיחה האחרונה שהתקיימה בין לבני לנתניהו. לכאורה, שיחת עדכון שוטפת בין ראש ממשלה לראש אופוזיציה, אבל כפי שנחשף כאן היא הייתה יותר מזה. היא התקיימה בעיצומה של סאגת המשט הטורקי, כשמסע הדה-לגיטימציה האנטי ישראלי שטף כל חלקה טובה בעולם. לבני אמרה לנתניהו שהדרך היחידה לעצור את הטרנד העולמי הזה היא לייצר דרמה אמיתית.
לא עוד התנהלות ממשבר למשבר, אלא שינוי עמוק, יסודי ומהותי של המדיניות. להיכנס ל"סטייט אוף מיינד" חדש לגמרי. במקום להציץ כל הזמן ימינה ולבלוש בעצבנות מי מנסה לתפוס את מקומו כשהוא זז חצי מילימטר שמאלה, הוא צריך להחליט החלטה מנהיגותית. על פי לבני, הדרך היחידה לעשות את זה היא לחלק את הקלפים
לא, לא רוטציה, אבל כן פתיחת הקואליציה, יצירת קווי מדיניות משותפים והקמת הממשלה מחדש בפריש-מיש ענק על בסיס הליכוד וקדימה. מי שמסכים עם קווי המדיניות החדשים, מוזמן פנימה. כולל כולם. לבני הציגה את הדברים לנתניהו במילים האלה ממש. אנחנו כאן, מוכנים ללכת על מהלך כזה בכל הכח, עכשיו תחליט.
חלפו כמה שבועות. נתניהו החליט לא להחליט. כל הסימנים מורים שהוא לא שם. הוא הרחק, הרחק משם. הטקסטים שלו ממשיכים להיות פוליטיים, מוכווני הבחירות הבאות: איווט יהיה ראש הממשלה הבא, ציפי תפיל אותי וכו'. לכן, המהלכים הנוכחיים הם, כנראה, מהלכי סרק. אולי ניסיון נוסף, מתוחכם, של נתניהו לערער את היציבות בקדימה.
כפי שנחשף במעריב, יומיים אחרי שנפגש עם לבני דיבר ראש הממשלה גם עם צחי הנגבי. יחסי אמון טובים שוררים ביניהם. בשבוע הבא ישמע הנגבי את הכרעת הדין במשפטו. אם יתברר ממנה שזוכה או הורשע ללא קלון, נקבל הנגבי אחר. דעתן יותר, נחוש יותר, קורא תיגר. יכול להיות שאז תצטבר המסה הקריטית שביבי מחפש. או שלא.
הערת אזהרה: השיחות עם נתן אשל ופמלייתו כללו גם חלק מדיני. מה שהושמע שם זה שביבי אכן מתכוון ללכת למהלך גדול שיפתיע את כולם. יהיו שיחות ישירות עם הפלסטינים, וכולם ייפלו מהכיסא כשיתברר להם עד כמה מוכן נתניהו להתגמש. בשביל מהלך כזה תידרש קדימה לעשות מעשה ולהתגייס. רמזים לכך מצאנו גם במקומות אחרים.
השאלה היא אם נתניהו מפזר את השמועות הללו רק כדי להרוויח עוד רבע שעה של כדורים באוויר ושקט או כי הוא מבשל משהו באמת. ובכן, תלוי את מי שואלים. שמעון פרס, למשל, ממשיך לקוות. חיים רמון, לעומת זאת, מתפוצץ מצחוק.
בוושינגטון, אגב, נמנעו אובמה ונתניהו לעלות על המוקשים הללו. מאמרי המערכת בארצות הברית הודו בפה מלא שהחיבוק הדביק בין השניים בא לענות על צרכים פוליטיים ואינו מבשר ירח דבש אמיתי. הפרוצדורה הזו מוכרת לכל מועמד באמריקה.
זה עובד ככה: נציגי איפא"ק מעבירים נייר מסודר עם כל הציטוטים והאזכורים הנדרשים. המועמד אמור, בהופעותיו הפומביות, להגיד הכל. ירושלים, ביטחון ישראל, לא נכיר בחמאס ובארגוני הטרור, העליונות האיכותית וכו' וכו'. רשימה ארוכה ומפוארת.
את כל הדברים האלה אמר ברק אובמה במהלך קמפיין הנשיאות שלו. כמעט את כולם שכח אחרי שנבחר. עכשיו, עושה רושם, נזכר בחזרה. למה נזכר? כי המועמדים הדמוקרטים ברחבי ארצות הברית נאנקים. הם זקוקים לכל קול, ויותר מזה, לכל דולר. רוב התורמים הגדולים יהודים. איפא"ק, עדיין, אימתני ומשפיע.
ויותר מזה: אובמה הבין, סוף סוף, שהגישה ההתחלתית, הלעומתית, שבה ניסה להוריד את ביבי על הברכיים, פשטה רגל, העלתה את כולם על העצים הכי גבוהים ביער וניסרה את כל הסולמות. אז עכשיו הוא מנסה לתקן.
עכשיו הוא מבין שאם הוא באמת רוצה לגרור את ישראל לאנשהו, הוא צריך קודם לקבע את עצמו כגדול ידידי ישראל מאז ומעולם. כמו קלינטון. כמו בוש. ולכן הזכירו נתניהו ואובמה ביום שלישי בוושינגטון שני בני זוג מבוגרים, שמחליטים להתנהג כנאהבים במשך ארוחת הערב המשפחתית, רק כדי שהילדים שבאים לבקר יהיו מרוצים.
ולא שלא היו חילוקי דעות. אחד הוויכוחים, למשל, באשר לשיחות הישירות עם הפלסטינים, מתמקד בג'ורג' מיטשל. האמריקאים והפלסטינים רוצים שמיטשל יהיה בתוך החדר גם במשא ומתן הישיר.
נתניהו מסרב. אילו כוונותיו היו אמיתיות, לא היה צריך לסרב. רעיון נוסף שמסתובב הוא שאובמה יאשרר את מכתבי בוש מאפריל 2004 (ההכרה בגושי ההתיישבות), ותמורת זאת יסכים נתניהו להגביל את הבנייה ביש"ע רק לתוך הגושים.
גם כאן, בעיה: הגושים של נתניהו גדולים ורבים בהרבה מהגושים של מיטשל או אבו-מאזן. אצל ביבי גם מזרח ירושלים, הבקעה, חברון ועוד, זה גושים. מצד שני, חבילת מחוות נדיבה לפלסטינים תוגש בקרוב. כולל העברת טריטוריה כדי לאפשר הקמת עיר חדשה ורציפות, כולל אסירים, מחסומים ושלל הטבות נוספות.
אהוד ברק, לעומת נתניהו, נשאר בארץ. מאמץ אדיר השקיע ברק, השקיעו גם אנשיו, לנסות לצרף את שר הביטחון לנסיעת ראש הממשלה. כולל מהלכים טרנס-אטלנטיים. כך סודרה לברק פגישה עם שר ההגנה, רוברט גייטס. והזמנה מהילרי קלינטון. ומה לא. גורמים אמריקאים אמרו השבוע שזה היה מביך, אפילו במונחים ישראליים. ברק ביטל חלק מהלו"ז שלו השבוע, כי היה בטוח שייסע. והיה מי שכבר הזמין חדרים במייפלאואר בוושינגטון.
מה שאנשי ברק לא ידעו זה שבמקביל להם עבדו גורמים אחרים כדי להשאיר אותם בבית. "זה אתה שקיבלת הזדמנות שנייה מהבוחר הישראלי, לא הוא", אמר מי שאמר לנתניהו. "בשביל מה אתה צריך אותו שם? כדי ששוב יגידו שהוא הבייביסיטר שלך? שיקרוץ מאחורי גבך לכולם ויגיד שהוא המבוגר האחראי?".
נתניהו הקשיב, הפנים והחליט להשאיר את שר הביטחון מאחור. יש עוד גרסה. על פיה, מי שהחליט הוא ליברמן, שהטיל וטו על הצטרפות ברק (לשכת ליברמן בתגובה: "שר החוץ לא קובע לראש הממשלה את מי לקחת לוושינגטון"). בכל מקרה, ברק נותר ערירי, אבל וחפוי ראש מאחור. מה שלא הפריע לו לזנק אל כל גלי האתר הפנויים בתחנות הרדיו ביום רביעי עם שחר, כדי לנסות לנכס לעצמו את החיבוק האמריקאי. להתחבר להוויה.
כי מי יודע, יכול להיות שזו תהיה הפלטפורמה החדשה שתאפשר לו להישאר בתפקיד עוד כמה חודשים. סיפור עצוב, ברק. רבות דובר בו השבוע. קודם כל, וכמו שנכתב כאן בשבוע שעבר, צריך לעשות צדק עם האיש. לא הוא הדליף את דבר הפגישה של פואד בן-אליעזר עם שר החוץ הטורקי לערוץ 2. אמנון אברמוביץ' עצמו אישר את הדברים השבוע במאמר מיוחד שכתב בידיעות אחרונות.
מצד שני, זה לא ממש משנה. כי העובדות מדברות בעד עצמן, ואין צורך להדליף אותן. הן מרוחות על הקיר באותיות ענק. ברק נשאר לבד.
מאז שניצח את עמי אילון בפריימריז של העבודה והחליף את עמיר פרץ כשר ביטחון הוא פתח במסע טיהורים, תככים וחיסולים, שבסופו הגיע לאן שהגיע. מי לא גורש או עזב או התאכזב או נעלב ממנו בזמן הזה. קודם העיף את אסטרטג הפריימריז, שמעון שבס. אחר כך את מי שהביא אותו על הגב אל השוקת, אלדד יניב. ואחר כך את כל האחרים. שלי יחימוביץ,? איתן כבל, בועז כבל, אברום בורג, משה שחל, שלום קיטל, אופיר פינס, יובל אלבשן, עכשיו גם פואד, גם שלום שמחון, גם עופר עיני. איש ממנו חי עוד לא חזר.
הנה דוגמה למצב: ביום שישי שעבר התקיימה בבית ציוני אמריקה בתל אביב אסיפה במלאת שלושים לפטירתו של לובה אליאב. זה בעצם היה האירוע המרכזי של המפלגה לכבוד לובה. "טבעות חיים", קווים למשנתו של לובה. קולט אביטל ארגנה. פאנלים בנושאי חינוך, שלום, מנהיגות.
משתתפים מכובדים: מוקי צור, בייגה שוחט, פרופ' דוד אוחנה, פרופ' יהודה בר-שלום, דוד פלמ"ח, יובל אלבשן, א.ב. יהושע, עמיר פרץ, אלי עמיר, עוזי ברעם. על פי המארגנים, אהוד ברק התעקש להשתתף. אנשיו היו גם מעורבים בהפקה והשפיעו, למשל, על העובדה שכמה ממתנגדיו של ברק לא הוזמנו.
"בהשתתפות שר הביטחון, אהוד ברק", נכתב שם, על ההזמנה, באותיות של קידוש לבנה. ואז, הוא לא בא. האולם היה מלא. האווירה חגיגית. כך, בחלומותיה, אמורה להיראות מפלגת העבודה. המון בני נוער, תנועת נוער, פעילים, אנשי רוח, סופרים ומשוררים. ומי לא בא? ברק לא בא. הוא נקרא בדחיפות לראש הממשלה, אמרה קולט אביטל, וכשמסרה את הבשורה שהוא סופית לא מגיע, פרץ הקהל בתשואות.
אחר כך, כשעוד יובל אלבשן קם להנחות את הפאנל שלו (בנושא חינוך), הוא אמר שאילו לובה אליאב היה יו"ר המפלגה, הוא לא היה מעלה על דעתו שהוא יכול להיעדר מאירוע כזה. ושוב היו תשואות.
לשכת ברק בתגובה: "ברק היה אצל ראש הממשלה מהבוקר בדיונים והיערכות לקראת נסיעתו לוושינגטון, ונאלץ לבטל בצער את השתתפותו. אולם, ביום שני הקרוב בשש בערב ינאם בכנסת באירוע לציון פטירתו של לובה". יכול להיות שביום שישי עוד השתעשע ברק בתקווה שהוא מצטרף לוושינגטון. וזה, עם כל הכבוד, חשוב יותר, אפילו מלובה שלנו.
ביום שני ימלאו ארבע שנים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. כבר נכתב כאן על המלחמה ההיא ועל השינוי המהותי שחוללה במאזן האסטרטגי בחזית הצפונית, וגם בכח ההרתעה של ישראל. זה יכול להיחרב בכל רגע, אבל שקט כל כך ארוך, יציב ופסטורלי לא היה בגבול הצפון אף פעם. חיזבאללה מתחמש, מתארגן ומתכונן, אבל מצבו של צה"ל היום עדיף לאין ערוך.
מעניין לנתח את המלחמה מזווית נוספת: העובדה שהיא הפכה, בלי שהתכוונה, לקו פרשת מים, ל"לפני" ו"אחרי", לנקודת ההתייחסות העיקרית של צה"ל.
כל מי שעוקב, בדיונים הפנימיים, בוועדת חוץ וביטחון, בישיבות קבינט ובשאר פורומים אחרי המצגות והמסמכים של צה"ל, דבריהם של השר, הרמטכ"ל, האלופים ובעלי התפקידים, מגלה לתדהמתו שכמעט כל דבר שקשור לביטחוננו נמדד ב"כך היה לפני המלחמה" מול "ככה זה עכשיו". הכל , כולל הכל.
דוגמאות לא חסרות. רמות המלאי, ההצטיידות, האימונים, המוכנות, מצב המוצבים, הביצורים, רמות הפרט, ציוד לחיילי חובה ולמילואים, גיוס, פרישת יחידות, סוגי חימוש, ימי לחימה נדרשים, וכו'. אחת המצגות מראה איך נראו מוצבי צה"ל (לגיבוי) לפני המלחמה (עזובה, קוצים ודרדרים, תחזוקה ירודה, לא ניתנים לאיוש מהיר והגנה כנדרש), ואחריה.
הכל חודש, נבנה, נחפר והוצב מחדש. כולל אמצעים אלקטרוניים, גדרות, מתחמי מכשולים. או את המצגות הקשורות לימי לחימה שאליהם התכוננה ישראל לפני, מול המלאי למספר ימי הלחימה שיש אחרי. כל תפיסת הביטחון, הפעלת הכוח, סוגי החימוש, ומה לא, התהפכה. וצריך לראות את כל הגנרלים, בהווה ובעבר, מסתובבים נפוחים ומרוצים מעצמם.
איך צה"ל שיקם את עצמו ואיך תוקנו הכשלים ואיך הקימו מחדש את כל העסק. ואף אחד לא שואל את עצמו איפה הם היו בזמן אמיתי? מי נתן למצב להידרדר ולהירקב עד כדי כך? איפה היו בוגי, מופז, וילנאי וגם שרון, נתניהו (שקיצץ בבשר החי) וברק, וכל האחראים למצב שאליו הגיע צה"ל ערב ה-12 ביולי 2006, מצב שרק בזכות אותה מלחמה זיהינו בזמן והואלנו לשנות.
ועדת וינוגרד לא טיפלה בהם, באחראים האמיתיים לכישלון הצורני, הטקטי והניהולי של המלחמה ההיא שהייתה, לדעתי, בדיעבד, הצלחה.
אחת הדוגמאות הכי בוטות עוסקת בחומר נפץ משוכלל, מיוחד, שישראל מייצרת (המשובח מסוגו בעולם), וכל קווי הייצור שלו נסגרו לפני המלחמה. עכשיו, מה? נפתחו מחדש, כמובן. ועובדים בקצב מהיר, כדי להדביק פיגורים. ועוד דוגמה עוסקת ביסיון הכיבוש העלוב של בינת ג'בל במלחמה, כשאף אחד בכלל לא מכיר את היישוב עצמו, וכשקובעים נקודת מפגש ליד מסגד, אז כל כח מגיע למסגד אחר.
והיום: כל יחידה בצה"ל יודעת בדיוק מהו היעד שלה, מכירה כל סמטה בו, מוכנה לכל סדר הפעולות הנדרש עד רזולוציית אחרון החפשים בשטח. מעניין, אגב, מתי נשכח את הלקח הזה ונחזור להירקב. שהרי הסיפור הזה כבר קרה ב-73', ולמרות ועדת אגרנט חזר וקרה לנו ב-2006.
והנה, כצפוי, מפציעה לה עצומה חדשה. מאות מרצים ואנשי אקדמיה, עם יוסי שריד הבלתי נמנע ויולי תמיר נטולת הבושה, כותבים וקוראים לשר החינוך גדעון סער לא לפגוע ב"חופש האקדמי" ולא להכתיב לאנשי האקדמיה שלנו מה לחשוב. עצומה של אנשים עלובי נפש שמפזרים בדיות שלא היו ולא נבראו.
אבל קודם, משהו טרי מהשבוע: ד"ר ירוחם לויט מאוניברסיטת בן-גוריון נתפס אומר משהו נגד הומואים. מהידיעה (בידיעות אחרונות) לא הבנתי מה בדיוק אמר, אבל היה ברור שמדובר בדברים בוטים, חשוכים, כעורים ומטומטמים. אגב, ד"ר לויט הוא מרצה ותיק (בן 70) ובכיר , מקריית ארבע (צריך לבדוק איך נותנים לאנשים שגרים שם להרצות). מה עשו באוניברסיטה? בצעד מהיר, חריף ודרסטי פשוט העיפו אותו. הפסיקו את הקורס באמצע, ושלחו אותו הביתה.
על המקרה הזה אין עצומה. אין חופש אקדמי. אין פוצה פה ומצפצף. איפה יוסי שריד כשצריך אותו? כי תקנו אותי אם אני טועה, לחופש אין גבולות. הוא חל על כולם, מכל הצדדים והכיוונים והצבעים, לא? אז כנראה שלא. על פי המוסר של אנשי האקדמיה שלנו, מותר למרצה לחתום על עצומה שמכנה את חיילי צה"ל "רוצחים", אבל אסור לו להעליב הומואים. מותר לו לא להכניס לשיעור מישהו שהעז לבוא במדי מילואימניק, אבל אסור לו להגיד משהו שירגיז את החברים בשינקין.
ועוד יותר מזה: במקרה של המרצים שקוראים להחרים את האקדמיה שהם עובדים בה אף, אחד לא הודח. שר החינוך אמר, בסך הכל, שצריך לבדוק את האפשרות לנקוט נגדם אמצעים במסגרת תקנוני המוסדות עצמם. אבל לא נקטו. במקרה של ד"ר לויט, הדיחו. ועדיין, הם קמים וצורחים כאילו מישהו באמת משתיק אותם. כאילו מישהו באמת אומר להם מה לחשוב.
כאילו לא הודגש אלף פעמים שמדובר בסך הכל בעניין האלמנטרי של קריאה לחרם כלפי האקדמיה עצמה שבה אתה עובד, שממימיה אתה שותה. איפה. אין עם מי לדבר. הם בשלהם, עם העצומות והחתימות והמוסר הכפול והעיניים המתגלגלות. כל כך עצוב מה שקרה לשמאל, וזה עוד יותר עצוב שהאנשים האלה, כמו יוסי שריד ויולי תמיר, לא מבינים שאין כאן שמאל בגללם. רק בגללם.
וזה עצוב, גם מפני שאנחנו בני הערובה שלהם. תראו מה יקרה אם מישהו באמת יודח. איזו צווחה וצרחה תעלה השמימה, בבירות אירופה, במסדרונות האו"ם, בקמפוסים בבוסטון ובלוס אנג?לס. רק זה מה שחסר לנו.
אקו"ם