ותודה שטסתם איתנו: נפרדים מ"נשות הטייסים"
אמש הגיעה לסיומה "נשות הטייסים", אחת מהטלנובלות היותר טראשיות שנראו במחוזותינו. למרות המופרכות, חני יודל מצאה את עצמה מעבירה לטייס אוטומטי ומתמכרת לברונטיות, לתככים, לסרבלים ולטוויסטים הטיפשיים בעלילה. אבל למה הסיום היה חייב להיות כל כך צולע? טור סיכום באווירת נחיתת אונס
אז די רחוק מדרמה יומית ובטח שלא סוגה עלית, אבל "נשות הטייסים" היתה טלנובלה במיטבה, אפילו שהיא נעדרה את התחכום שהיו לאחיותיה הבוגרות לז'אנר (ע"ע "טלנובלה בע"מ" זיכרונה לברכה). הסדרה הביאה איתה קלילות והומור שגרמו לי לא אחת לצחוק בקול, גם אם לעיתים על חשבונה.
סיפור האהבה שלי עם הטלנובלה התחיל כמובן במקרה. שמעתי שערוץ 10 התיימר לייצר דרמה על הטובים לטייס, ראיתי שעל רשימת הקאסט נמנים מיטב שחקני ארצנו – אתם יודעים, יעל גולדמן, מייקל לואיס ושרי גבעתי - ומיד שאלתי את עצמי האם ערוץ 10 החליט להתאבד סופית בתלייה.
אני לא זוכרת מתי זה היה בדיוק ששיחקתי עם השלט וזפזפתי לערוץ (בעודי צופה באחת התוכניות של נשיונל ג'יאוגרפיק, ברור), כשנפלתי על אחד הפרקים של "נשות הטייסים". בזתי לטקסטים, זלזלתי במשחק המוגזם, נפגעתי מהזלזול באינטליגנציה, אבל איכשהו נשארתי עד סוף הפרק. ועוד מצאתי את עצמי תוהה מתי לעזאזל מאיה תתאפס על עצמה ותבין שדורון משקר לה ושאיתמר בכלל לא בגד בה. אז נשארתי גם לפרק הבא.
לא כצופה בסדרה חלילה - אני בכלל לא בתור, אני רק שאלה – אלא רק כדי לבדוק מה קרה עם הרומן של גילת ויפתח. ועם אביב, הבן האובד בפרו. וככל שהעלילה הפכה מופרכת יותר, כך מצאתי את עצמי מתקשה להפסיק. עד כדי כך הגעתי לשפל המדרגה, שלעיתים הייתי צופה בפרק של חצות, ומזהה אחרי חצי שעה שכבר צפיתי בו אחר-הצהריים. הטקסטים ממילא חוזרים על עצמם, אז לך תבדיל.
מה לא היה שם? אישה עקרה שממציאה הריון רק כדי שבעלה יישאר איתה, טייס ששוכב עם אשתו של מפקד הטייסת, אישה מטורללת שתעלים מחמותה את התרופות שלה רק כדי להוציא אותה מהבית, ודמויות שנעלמות וחוזרות לעלילה כאילו אין לצופים איי.קיו מינימלי.
אבל הכי מופרך היה עניין הסרבלים. לא משנה אם הטייס מארח חברים בחדרו, משחק סוליטר במחשב או אפילו ישן, הוא לעולם יהיה לבוש בסרבל הטיסה. אחרת איך נזהה שהוא טייס, ולא חלילה הטכנאי? (שכמובן עונה לשם דימיטרי, נו מה).
הטייסים (ובעצם גם הטכנאי) כולם יפים, והנשים שלהם – כמה מהממות, ככה תככניות (בסדר, חוץ ממאיה והילי). הסדרה העלתה לדרגת גאונות את המזימות והתככים, שעל כולם ניצחו ביד רמה נשות הטייסים. אפשר להגיד שכולם פעלו על פי המוטו המנצח "הטובים לטייס, הכלבות לטייסים". בכלל, על פי הסדרה ברונטיות נהנות יותר: למעט גלית גוטמן אחת,
אבל אם נהניתי מהקלילות של הסדרה במהלכה, הרי שפרק סיום העונה הותיר אותי עצבנית ולא מסופקת. העלילה נקטעה בשיאה כשאופס, תם הזמן של הפרק, ויוצרי הסדרה החליטו על פתרון שהיה מבייש גם סטודנטים שנה א' לתקשורת: כתוביות "היום שאחרי".
כך לכל דמות הוצמדו כמה שורות, שהסבירו מה קרה איתה בהמשך, וסגרו חיש קל את כל הקצוות שנותרו פתוחים. "אה, גם ככה אין לנו צופים", ודאי חשבו לעצמם יוצרי הסדרה, וויתרו מראש על 6% מהאוכלוסייה שבחרה מדי יום לפנק במנוחה את האונה הימנית של המוח. הזלזול הזה מכעיס יותר מכל באג שהתגלה בעלילה, והיו כאלה לא מעט.
ואולי אני צריכה להודות ליוצרים, על כך שגאלו אותי מציפייה לעונה שנייה. לפעמים אתה צריך לסיים משהו כדי להבין כמה הוא היה חסר לך, ולפעמים פשוט צריך לסיים משהו, נקודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם