הנוער לוחץ - על המקלדת. על ההדק. על המצית
הנוער אומנם מתעניין, תוהה, חוקר, מבצע ניסויים באש לשם הבנה עמוקה יותר, אך הם אינם חכמים יותר מאף אחד שהתבגר לפניהם
סרטוני ה"יוטיוב" אינם מספקים את הריגוש האמיתי – ושאף אחד לא יפריע לנוער הנופש לשרוף כמה מאות דונם של חורש טבעי רק כדי לראות כבאים בפעולה. ומי לא רוצה לראות כבאי בפעולה? אין כמו אקשן טוב להעלאת אדרנלין והפגת מתחים – כבר כואב להם הישבן מלשבת כל היום בחדר.
בשבוע שעבר נעצרו שלושה נערים בני 13 בחשד שהציתו שמורת טבע סמוך לראש העין. אולי הם רוצים להיות כבאים כשיגדלו. אז הם הגדילו לעשות והחלו לחקור את הסוגיה כבר עתה בעודם רכים בשנים ובעלי זיכרון ומוח מפותחים. את זה לא מלמדים בבית הספר, וחוברות העשרה לחופש אולי מריחות טוב אבל זה פאסה וריח העשן כנראה מגרה עוד יותר.
הזמן את שלו עושה ובאופן טבעי גני המשחקים הישנים הפכו לחלודה זקנה. הילדים שהשתעממו כבר ממשחקי רשת, רשתות חברתיות, סקרים אינטרנטיים ומדורי רכילות, יוצאים החוצה – סוף סוף – אבל הם לא גולשים במגלשה. הם עוקרים את שאריותינו שנותרו בגנים, הופכים את הטבעי לפצעי אגו וסקרנות עקומה.
הנוער אומנם מתעניין, תוהה, חוקר, מבצע ניסויים באש לשם הבנה עמוקה יותר, אך הם אינם חכמים יותר מאף אחד שהתבגר לפניהם. הם חופשיים יותר, עוקרי סמכויות, מפרי
גם לי לא פעם משעמם ושיעמם וישעמם, אבל אף פעם לא הפכתי את השעמום הפרטי שלי לרצח אופי של בני דורי. כשמדברים על הנוער לפני 50 שנה, מיד ההקשר לבנייה, אהבה וחלוציות. וגם להם היה לפעמים משעמם, אני בטוחה. אולם כשיזכרו בנוער של סוף העשור הראשון של שנות האלפיים, ירכינו ראש לזכר אלה שמתו משעמום.
פעם, בשיעורי חברה, דיברנו על פעילויות לשעות הפנאי וכל ילד סיפר על ספר שקרא, משחק ששיחק, גזיר נייר שיצר. לימדו אותנו איך להעשיר את עצמנו. היום המורים מנסים להעשיר את חשבון הבנק שלהם – וזה חשוב ורצוי. לרובם אין כוח מיותר ללמד את מה שמעבר לחובת הבגרות. אין להם כוח ולעיתים גם לא ידע מספק לענות על שאלות. "חפשו בגוגל" – אבל מה אם אין כבאים אמיתיים בגוגל?
הנוער מפונק, דורש תשובות על מגש של זהב. ואם אין, הם ילחצו. על המקלדת. על ההדק. על המצית. על העצבים. מתי ההורים ומערכת החינוך יתחילו גם הם ללחוץ?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם