מפקירי הילד אמיר בלחסן: "נלחצנו ואיבדנו שליטה"
שבועיים לפני שיתייצבו לרצות שלוש שנות מאסר בגין הפקרתו של הילד אמיר בלחסן שנדרס על ידם ונותר צמח, מציגים עמרי נעים ופנינה תורן בראיון מיוחד למעריב את גרסתם. "הרגשנו חבטה ברכב, לא הבנו שפגענו בילד". בנוגע לעונש שנגזר עליהם בהסדר הטיעון, טוענים בני הזוג: "עשו לנו רצח אופי לפני המשפט ואחריו"
נעים הוסיף: "חבל שהתאונה קרתה. היא לא הייתה צריכה לקרות. אחרי התאונה איבדנו שליטה. משהו לא מובן, לא ברור. לא הייתה לנו שליטה על מה שעשינו. היינו בהלם. בדיוק כמו נפגעי חרדה שנקלעים לזירת פיגוע.
"כשקראתי בעיתונים וראיתי בטלוויזיה כתבות על אנשים שהיו מעורבים בתאונות פגע וברח, לא יכולתי להבין אותם. תמיד אמרתי: איך אנשים יכולים לעשות דבר כזה, איזה מידת מוסר יש להם. אבל רק כשאתה עובר אירוע כזה אתה יכול להבין מה עובר אדם באותו רגע.
"אתה יושב ברכב ופתאום נכנס בך משהו בארבעים קמ"ש. האוטו ממשיך לנסוע, מאבד כיוון, אתה מאבד שליטה. זה לא עיקום פח, אלא משהו יותר מורכב. איבדנו שליטה. עצרנו בצד, היינו בהלם. אשתי צעקה ובכתה, ואני לא ידעתי מה לעשות".
שבועיים לפני שיתחילו לרצות את מאסרם מבקשים בני הזוג תורן ונעים למסור בהרחבה את גרסתם למה שהתרחש באותו יום נורא, ב-26 באוגוסט בשנה שעברה, ארבעה ימים לפני תום החופש הגדול.
הם נישאו שנתיים קודם לתאונה. עמרי נעים ניהל חדר כושר ביהוד, פנינה תורן עבדה כחשבת שכר. ביום התאונה הם היו בדרכם למקומות העבודה שלהם.
תורן נהגה במכונית הסקודה, נעים ישב לצדה. באותה שעה בדיוק הסתובב אמיר בלחסן אם אביו בנגרייה של האב באזור התעשייה של יהוד, כשהוא רוכב על הסקייטבורד הממונע שהרכיב.
בני הזוג פגעו בילד ומאז השתנו חייהן של שתי משפחות: של משפחת בלחסן, שכל עיסוקה מאז הוא בטיפול ותמיכה בילד שנותר צמח, ושל בני הזוג נעים ותורן, שהפקירו את
"אי אפשר להגיד שזה סקייטבורד", טוען נעים. "היה לו מנוע של 50 סמ"ק, כמו של קטנוע, שמביא אותו למהירות של 40 קמ"ש, עם גלגלים גדולים שמסייעים למהירות ומגביהים את הכלי, ללא יכולת שליטה. וחמור מכל, ללא יכולת בלימה. בנוסף לכך, הילד היה ללא קסדה ומגינים, מה שיכול היה להקטין את הנזק.
"צריכים להבין שחקירת המשטרה העלתה שלא היינו אשמים בתאונה. גם לא הורשענו בגרימה לתאונה. הרגשנו חבטה ברכב ואיבדנו שליטה. נכנסתי ללחץ. אשתי לא הפסיקה לצעוק ולבכות. בהתחלה לא הבנו שפגענו בילד. עצרנו אחרי התאונה, אבל לא יכולנו לרדת מהרכב. התאונה הייתה שישה מטרים מהמפעל של הדוד של אשתי".
נעים הוסיף: "ראינו את הדוד רץ לכיוון מקום התאונה ומזעיק אמבולנס. התאונה אירעה ב-9:32 ואחרי ארבע דקות הגיע אמבולנס. לא יכולנו לעשות דבר מעבר למה שעשו האנשים שהתקשרו להגיש עזרה".
"אנחנו מביעים חרטה על שלא עצרנו ועל שלא שאנחנו הזעקנו אמבולנס אלא אנשים אחרים שהיו במקום. אומרים שנסענו לאכול אחר כך במסעדה. הגענו למסעדה רק כדי לקנות בקבוק מים. עד עכשיו יש לי את הקבלה על התשלום עבור הבקבוק. שישה שקלים, זה המחיר. איזה ארוחה ניתן לרכוש בשישה שקלים?
"אנשים מספרים שאחרי התאונה הלכנו להחליף בגדים. זה פשוט לא נכון. שעה ועשר דקות אחרי התאונה כבר היינו בידי המשטרה. השוטרים הגיעו אל אמא שלי ואמרו לה: 'איפה עמרי?' הם סיפרו לה שהייתי מעורב בתאונת דרכים. אמא שלי התקשרה אליי מיד לטלפון. דבר ראשון היא שאלה אותי אם הייתי מעורב בתאונה? אמרתי לה שכן.
"היא אמרה לי שיש שוטרים בבית, שרוצים לדבר איתי, ומיד היא נתנה לי לדבר עם אחד השוטרים. השוטר שאל אותי איפה אני נמצא ואמרתי להם את מיקומה של המסעדה. אחרי כמה דקות הגיעה ניידת שלקחה אותנו משם. מיד הסברנו לשוטרים מה קרה ומה עשינו ולמה עזבנו את מקום התאונה".
בני הזוג נעים ותורן מנסים להתמודד עם המשפט הציבורי, שלטענתם חרץ את דינם עוד לפני שבית המשפט דן בתיק האירוע. "מי שמכיר אותנו אמר לנו שאם לנו זה קרה, זה יכול לקרות לכל אחד. אבל מי שלא מכיר אותנו מתח עלינו ביקורת.
השמיצו ושפטו אותנו לפני ששמעו את גרסתנו. אנחנו מרגישים שעשו לנו רצח אופי לפני המשפט וגם אחריו. אנחנו אנשים נורמטיביים. לא עלינו לרכב שיכורים או מסוממים. גם היום, לאחר גזר הדין, אנחנו מרגישים שלא נעשה עימנו צדק משום שבית המשפט הושפע מהלחץ הציבורי. אף אחד לא יכול לשפוט אותנו, אלא אם הוא נקלע לסיטואציה הזו.
זה יכול לקרות לכל אחד, וזה נורא. מאז החיים שלנו הפכו לגיהינום. כזוג צעיר בתחילת דרכו נחתה עלינו ביום בהיר מכה קשה, אשר הרסה את חיינו, הן במישור הנפשי והן במישור הכלכלי. אנחנו כבר לא עובדים. כל התוכניות שלנו לעתיד התרסקו ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם