הדלפות ובוץ טובעני: אובמה ואפגניסטן
אלפי המסמכים שנחשפו השבוע מציפות את השאלה: מה המחיר שישלם ממשל אובמה על ההחלטה להמשיך את המלחמה באפגניסטן?
- חשיפת ויקיליקס: ערוץ מיוחד
חייל אמריקאי עם שוטר אפגני בקנדהר צילום: רויטרס
ועוד אחת, בעיקר למומחים לתקשורת: עד כמה נגרר הטיימס למשחק הכוחני והמניפולטיבי של ויקיליקס, עד כמה ניכרים גם ב"גברת האפורה" והסולידית של העיתונות האמריקאית סימני התקופה הקשה לעיתונות והקשה עוד יותר לסיקור סולידי, שקול, של מדיניות החוץ האמריקאית?
הנה כמה עובדות בסיסיות, למי שפספס את הסיפור הגדול: ג'וליאן אסנג' הוא תמהוני אוסטרלי, שהשקפת עולמו, אם אפשר לקרוא לזה כך, מורכבת משני אלמנטים: האחד - רצון עז "לחשוף" עובדות בלתי ידועות, חשובות יותר ופחות, ובלבד שיחוללו מהומה. השני - נטייה לזיהוי המדיניות האמריקאית כקונספירציה פושעת. את שניהם הביא לביטוי השבוע, כאשר אתר האינטרנט שלו, ויקיליקס, חשף עשרות אלפי מסמכים הנוגעים למלחמה באפגניסטן.
תוכן המסמכים איננו מפתיע, וגם לא במיוחד מעניין. אך פה ושם מתגלים בכל זאת רסיסים שיש בהם עניין: בעיקר כאלה הנוגעים לחשדנות האמריקאית המוצדקת כלפי כוחות הביטחון הפקיסטנים שנוטים לאחוז בכל מקל בשני צדדיו - ובמקרה של המקל המעניין את האמריקאים גם לשתף פעולה עם כוחות נאט"ו הפועלים באפגניסטן וגם לקיים מערכת מגוננת של יחסים עם ראשי הטליבאן ואל-קאעידה.
הדלפה
וכאמור, מדובר רק ברסיסים של עניין, משום שגם הקושי האמריקאי מול פקיסטן איננו בגדר חידוש מפליג. היועץ לביטחון לאומי, ג'ים ג'ונס, נזכר השבוע איך נדהם כבר בשנת 2006 כאשר הבין שצבא פקיסטן החליט "לחתום על עסקה" עם מנהיגים של הטליבאן. נדהם, אך לטרפד את העסקה לא עלה בידו.
ג'וליאן אסנג' צילום ארכיון: רויטרס
זה היה המפתח להתאוששות הטליבאן ולשינוי המומנטום של המלחמה כולה. באיזורי המקלט המוגנים יחסית בתוך פקיסטן יכלו לוחמי הטליבאן להתארגן, להתעשת, להתחמש, ואחר כך לחזור לשדות הקרב כדי להכות בכוחות ארצות הברית ונאט"ו הפרוסים בהם.
מה שחושב אסנג' על המלחמה האמריקאית באפגניסטן הוא די ברור: הוא קבע בידענות מהסוג השמור לאנשים כמותו שהמסמכים החדשים מצביעים על ביצוע "פשעי מלחמה" אמריקאיים. כך היה גם עם החשיפה הגדולה הקודמת של ויקיליקס, סרטון וידאו משנת 2007 שהראה חיילים אמריקאים יורים באזרחים עיראקים.
ביום שלישי הצטלם אסנג' לתקשורת כשבעורפו תצלום גדול, בשחור-לבן, מימי
מלחמת וייטנאם. אסנג' היה רוצה להיות דניאל אלסברג השני, הוא היה רוצה להיות חתום על המהדורה המעודכנת ל-2010 של "מסמכי הפנטגון", מי שיצליח לשלוף את צבא ארצות הברית מאפגניסטן.
לצערו, זה לא יקרה. קודם כל, משום שהמסמכים שהעלה לרשת, בסיועו של מדליף, אינם דומים למה שהודלף בראשית שנות השבעים. אז מדובר היה בספרים מבוססי מקורות, מסוננים, ערוכים, סמכותיים, שגוללו את פרשת ההסתבכות של ארצות הברית בוייטנאם. הפעם מדובר באוסף אקראי, מבולגן, של מכתבים, פתקים, דוחות מקוטעים - לא יותר מאשר חומר גלם חלקי מהסוג שכותביהם של "מסמכי הפנטגון" יכלו להיעזר בו, אך לא להיסמך עליו.
"הוייטנאם של אובמה"
וכמובן, קיים קושי להשוות את אסנג' לאלסברג גם משום שאפגניסטן איננה וייטנאם. מה שקרה לאמריקאים בדרום מזרח אסיה בשנות השישים (הגברה הדרגתית של הסיוע שהפכה למעורבות קרבית, שהסלימה למלחמה, שהתפשטה למדינות נוספות, שהסתיימה בהתקפלות מביכה) אינו דומה למה שקרה להם באפגניסטן בראשית המאה ה-21 (מתקפה בניו יורק ובוושינגטון, תגובה בפלישה ובהפלת שלטון הטליבאן, קושי בייצוב המדינה בגלל שלטון מושחת ושכנים בעייתיים).
נשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי צילום: אי-פי-אי
גם התוצאה לא בהכרח תהיה זהה: המסמכים של ויקיליקס מכסים תקופה מעניינת, אך לא את זו המעניינת ביותר - מאז החלטתו של אובמה לשנות את האסטרטגיה, לתגבר את הכוחות, ולפני שבועות ספורים גם להחליף את המפקד באפגניסטן.
הגנרל דיוויד פטראוס הוא מי שהצליח להשתיק בכישרון את כל מבקריו של הנשיא ג'ורג' בוש, שניסו להשוות בין עיראק ובין אפגניסטן (ובהם במשתמע גם ברק אובמה עצמו). עכשיו יידרש לעשות אותה פעולה, אך בשירותו של נשיא אחר. שהרי עשרות מגזינים ועיתונים כבר השתמשו בגרסה כזאת או אחרת של הכותרת: "הוייטנאם של אובמה" - בהקשר לאפגניסטן.
אלסברג, מי שהדליף את מסמכי הפנטגון ההם, נהג לתאר את קשייו של הנשיא האמריקאי כך: "כל שנה הייתה שנה לא טובה לצאת מוייטנאם". לכן נתקעו האמריקאים עד לכישלון הסופי. מי שרוצה להמריץ את אובמה לצאת מאפגניסטן מתאר את הבעיה שלו באופן דומה. שני דוחות שהגיש היועץ ג'ונס קבעו שארצות הברית אינה יכולה "להרשות לעצמה" תבוסה באפגניסטן. וברור שאובמה לא יכול להרשות לעצמו להיות מי שיובס - זו תהיה מכה מדינית, אבל גם פוליטית.
האמריקאים אולי מתקשים לגייס אופטימיות נוכח הדיווחים על הקשיים באפגניסטן - 60 אחוז סבורים שהמלחמה מתקדמת "רע", אם כי רוב מוחץ נותן ציון גבוה למפקד פטראוס, אבל זה לא אומר שיקבלו התקפלות בהבנה, או שיסלחו לאובמה על כישלון. בדרך כלל, הם אינם ששים לבחור מחדש נשיא מפסיד (הארי טרומן לא התמודד פעם נוספת, בין השאר, כי היה מפסיד בגלל קוריאה, ג'ימי קרטר הפסיד, בין השאר, בגלל איראן).
איבדו אמון במדיניותו של אובמה
ממילא, גם בחודשי ההתלבטות הארוכים שבין הדוחות, עד שהחליט לתגבר את כוחות ארצות הברית באפגניסטן (כפי שבוש החליט לעשות בעיראק, למרות המחאות), לאובמה לא היה לרגע ספק: נסיגה אמריקאית מלאה מאפגניסטן איננה אופציה שהוא מוכן לשקול. בין השאר, הסתמך בהחלטה הזאת על מסמך סודי, שהזהיר אותו מפני מה שיקרה אם מאגר הנשק הגרעיני של פקיסטן יפול לידי הטליבאן המתחזק.
גנרל דיוויד פטראוס מקבל את הפיקוד על כוחות הקואליציה באפגניסטן צילום: אי-פי
אובמה החליט שנוכחות צבאית אמריקאית באיזור חיונית. אך בכל זאת התחבט בין שני סוגי נוכחות שהוצעו לו: "מאבק במורדים" (Counterinsurgency) ו"מאבק בטרור" (Counterterrorism) - העמדה שסגנו, ג'ו ביידן, העדיף. ההצעה הראשונה חייבה את האמריקאים להמשך נוכחות והגנה על מרכזי האוכלוסייה, ולמאמץ מהסוג המכונה "בניית אומה" (Nation Building) של שנים ארוכות. ההצעה השנייה התמקדה בשימור בסיסים אמריקאיים שמהם ייצאו כוחות מיוחדים ומטוסים בלתי מאוישים לפגוע בפעילי טרור, אך בלי להשקיע באופן אמיתי בשיקומה של אפגניסטן כמדינה.
בסופו של דבר, החליט להשקיע, אחרי תהליך ארוך, מפרך, של דיונים, יש אומרים ארוך מדי, ולא משום שלא הכיר את החומרים המודלפים של ויקיליקס. הוא משקיע במלחמה למרות המסמכים הללו וחמורים מהם, כמו המברק ששלח השגריר באפגניסטן, קרל אקנברי, ושקבע כי נשיא אפגניסטן חמיד קרזאי "איננו שותף אסטרטגי ראוי".
הוא משקיע בה, על אף שהוא יודע שאין ודאות כי המופקדים על המלחמה אמרו לו את כל האמת ורק את האמת. "דיוויד, אני רוצה שתהיה כן איתי", אמר הנשיא לפטראוס בישיבה שבה הודיע על החלטתו לתגבר את הכוחות לתקופה מוגבלת. "אתה יכול לעשות את זה ב-18 חודשים?". תשובתו של הגנרל: "סר, אני בטוח שאנחנו יכולים לאמן ולהעביר (את האחריות) לאיי-אן-איי (הצבא הלאומי האפגני) בפרק הזמן הזה".
הוא משקיע בה למרות קולות המרמור הגוברים נגדה. ביום שלישי, אחרי פרסום המסמכים, אישר הקונגרס את התקציב שביקש הנשיא להמשך המלחמה. כלומר, ההדלפה לא עצרה את המכונה. ובכל זאת, השפיעה במשהו. 111 מחוקקים הצביעו נגד התקציב, לא מעט. וחשוב יותר: 102 מתוך המתנגדים היו מחוקקים דמוקרטים. חברי מפלגתו של הנשיא שאיבדו אמון במדיניותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם