חינוך חינם בישראל: 17 שנים של בלגן חוגג
כל שר רוצה להטביע חותם, מחליף מנכ"ל, עושה רפורמה ולאחר שנה וחצי מגיע שר חדש, שעושה רפורמה חדשה. וההישגים? יחכו
על פי הדוח והעובדות בשטח, קדנציה ממוצעת של שר חינוך בארץ ב15- השנים האחרונות היא שנה וחצי. תקופה קצרה מדי, שבקושי מצליחה להזיז משהו. יותר מכך - מנכ"ל מתחלף במשרד בכל שנתיים, ועד שמגיעים ליישום השינוי המיוחל השר ומנכ"לו כבר נמצאים במקום אחר, ובמקומם יש שר וקומיסר חדש - וגם להם חלומות על רפורמה חדשה שתציל את המערכת מטביעה. התוצאה היא מערכת מבולבלת, ספינה שבכל כמה חודשים הקברניט שלה מתחלף ומשיט אותה לעבר חוף אחר. על פי התוצאות העגומות של השנים האחרונות, לא בטוח שמדובר בחוף מבטחים.
"ההתחלפויות המהירות בשלטון וחילופי השרים יצרו כאוס במשרד החינוך ובעיית ניהול קשה שאינה מאפשרת למערכת לייצב, לשפר ואף לתחזק את מערכת החינוך בארץ", מתריע הדוח, שמפורסם כאן לראשונה.
זה מתחיל תמיד ברצון טוב. על פי הדוח, במהלך כמעט שני עשורים הקימו במשרד החינוך ועדות ובחנו רפורמות כאלה ואחרות, אך בפועל הישגי התלמידים עדיין מדשדשים ומדכדכים. שיעורי הזכאות לבגרות, למשל, לא השתנו ונעים לאורך השנים סביב 45 אחוז, במתמטיקה ומדעים (על פי מחקר טימס) התלמיד הישראלי נמצא במקום לא ממש מכובד באמצע 24) ו,25- בהתאמה, מתוך 94 מדינות) וגם מספר התלמידים בכיתה 27.6) בממוצע) גבוה מהמספר המקובל אצל קבוצת המדינות המתועשות (OECD) שאליה הצטרפה ישראל לאחרונה.
"הבעיה אינה טמונה באישיות פוליטית כזו או אחרת", אומרת דפנה אלפרסי, מחברת הדוח, "כפי שהשנים האחרונות מעידות, כל שר בתפקיד מבקש להטביע את חותמו על ידי מינוי
אז אם כולם מעוניינים בשיפור החינוך, איך ייתכן שההישגים בשטח יורדים? לטענת מחברי הדוח הבעיה טמונה בחילופים הרבים. כמובן שבכל משרד ממשלתי חוו בשנים האחרונות חילופי שרים ומנכ"לים, אך נדמה שעל משרד החינוך ההשלכות הן קריטיות.
כיוון שכל רפורמה מלווה בשינויים בהיקפי ענק - מתוכניות להכשרת מורים ועד ספרי לימוד, שינוי הסכמי העסקה קיבוציים (משרד החינוך הוא המעסיק הגדול במגזר הציבורי) וכאמור, מערכת ענקית שצריך לשנע ולהפעיל, הרי שלכל חילוף כזה ישנן השלכות משמעותיות על היכולת לחולל שינוי.
ב15- השנים האחרונות היו לא מעט תוכניות שאמורות היו להציל את מערכת החינוך הנמצאת בשנים האחרונות בשקיעה מתמדת. כך למשל ועדת שנהר-קרמניצר שמינה השר לשעבר אמנון רובינשטיין, שהציעה חזון של חינוך אזרחי לפלורליזם ודמוקרטיה. אמנם הוקם מטה ליישום הרפורמה הפועל עד היום במשרד החינוך, אך כשלימור לבנת נכנסה לתפקיד, חמש שנים לאחר מכן, ירד היקף פעילותו משמעותית.
לבנת ייסדה תוכנית משלה ללימודי מורשת שתפסה את מקומו של החינוך האזרחי שביקש לכונן רובינשטיין. הדגשים עברו מערכים דמוקרטיים אוניברסליים לערכים יהודיים-ציוניים. ואז הגיע תורה של לבנת לחולל מהפכה, והיא אכן תכננה לעשות זאת. בשנת 2003 הביאה לבנת להקמת "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל", המוכר בציבור כ"ועדת דברת", על שם שלמה דברת שעמד בראשו.
מטרת הוועדה הייתה ליצור מהפכה כוללת ודרמטית שתציל את מערכת החינוך משקיעה. המטרות היו שיפור הישגים וצמצום פערים, תוך חיזוק החינוך הציבורי. הוועדה חולקה לתתי ועדות שהורכבו ממיטב אנשי החינוך בארץ. תקופת פעילות הוועדה תיזכר כאחת התקופות הסוערות שידעה מערכת החינוך.
ארגוני המורים, שלא אהבו את אי שילובם בעבודת הוועדה, במיוחד כשהתברר שהרפורמה תביא לפיטורי 4,500 מהם, מיררו את חייה של השרה. קמפיין אישי, הפגנות ועיצומים העניקו למדינה שיעור אמיתי. הדוח הלך והתאדה, עד שהפך להיסטוריה. קשיים תקציביים, חוסר מוכנות טכני והתנגדות חריפה מצד המורים ומצד ארגונים שונים גרמו לכך שהוא נשאר בגדר רעיון בלבד.
מנגד, גורם בכיר לשעבר בוועדה טען השבוע כי הדוח אמנם נקבר בשלמותו, אך בפועל השרה לשעבר יולי תמיר והשר הנוכחי גדעון סער מיישמים בהדרגה חלקים ממנו. "מה שנקרא 'אופק חדש' הוא פרק מתוך הדוח", טוען הבכיר, "כך גם החלטות שסער מביא לממשלה, כגון העצמת כוחם של המנהלים. זאת הרפורמה הכי מעמיקה ומקיפה שנעשתה כאן אי פעם. הדוח עצמו הפך ל'מוקצה', אבל בפועל ישנה הבנה שצריך ליישם אותו".
תמיר, השרה שנכנסה לנעליה של לבנת, דחתה לא פעם את הטענות שהרפורמה שהיא הגתה, "אופק חדש", נשענת על עקרונות דומים לדוח דברת. מבנה רפורמת "אופק חדש" הוא העלאה בשכר המורים תמורת הגדלת שעות הלימוד, כאשר "פנינת" השיטה היא השעות הפרטניות הניתנות לתלמידים חלשים ומצטיינים.
תמיר זכתה לשיתוף פעולה אפקטיבי ויוצא דופן של משרד האוצר ושל הסתדרות המורים. כשלקח שרי העבר והרפורמות שלהם מרחף מעליה היא השכילה לעגן את הרפורמה בהסכם קיבוצי חדש, דבר שהפך את ביטולה לכמעט בלתי אפשרי. מנגד, נטען נגדה שמרוב התמסרות לרפורמה שלה הוזנחו סוגיות אחרות במשרד.
בנוסף, תמיר נכנסה לעימות חזיתי עם יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים רן ארז, מתנגד חריף לרפורמה. נכון לעכשיו, ניתן לומר שאופק חדש הוא דוגמה לרפורמה שממשיכה למרות חילופי השרים. שר החינוך הנוכחי גדעון סער הכריז כי אינו מתכוון לבטל אותה בשל החשיבות שהוא רואה לרצף שלטוני.
אלא שסער לא הסתיר את כוונתו לערוך "מקצה שיפורים" לרפורמה. בנוסף, הוא גם לא פתר עדיין את הפלונטר עם ארגון המורים, שמסרב לקבל את הכנסת חטיבות הביניים לרפורמה, ונדמה שהמילה האחרונה בקרב הזה טרם נאמרה.
סער אולי לא מבטל את אופק חדש, אבל בניגוד לתמיר הוא כלל אינו מניח את כובד משקלו על הרפורמה הזאת. בתחילת שנת הלימודים הקודמת הציג סער את "תוכנית היעדים" שלו ושל המנכ"ל שמשון שושני. ההתמקדות של סער היא בקידום החינוך הערכי ובשיפור הישגי התלמידים בבגרויות, במיצ"ב ובמבחנים הבינלאומיים על ידי תגבור מקצועות שפה ומדעים. אופק חדש, הלכה למעשה, ירדה מראש סדר העדיפויות.
אם מטרות השרים היו תמיד שיפור הישגים וצמצום פערים, הרי שהנתונים בשטח מצביעים על מקסימום דשדוש. הזכאות לבגרות כאמור לא השתנתה והמשיכה לנוע סביב 45 אחוז. כ40- אחוז מהזכאים לבגרות לא השיגו תעודה שתאפשר להם לעמוד בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות. גם הפערים לא צומצמו. הזכאות לבגרות בחינוך הערבי עדיין נמוכה משמעותית מהזכאות בחינוך היהודי, באחוזים דומים לאורך כל השנים וכהונות השרים.
את טבלת הזכאות על פי יישובים עדיין מובילים יישובים מבוססים כמו כוכב יאיר. סוגרים אותה בני ברק, בית"ר עלית ויישובים ערביים. הרבה רפורמות גדולות, הרבה תוכניות מהפכניות, ורצף של כישלונות.
סקירת ההיסטוריה של בעלי התפקידים במשרד החינוך היא שיעור קצר גם ביציבות שלטונית. בשלהי 1955 נכנס ללשכת שר החינוך זלמן ארן. הוא יצא ממנה רק בשנת .1960 עד שנת 1963 החליף אותו אבא אבן, ואז שב ארן לתפקיד לעוד שלוש שנים וחצי. בדצמבר 1969 התמנה יגאל אלון לשר החינוך וכיהן בתפקיד ארבע שנים וחצי. החליף אותו אהרון ידלין, שכיהן בתפקיד מיוני 1974 ועד יוני .1977 זבולון המר ירש אותו וכיהן לא פחות משבע שנים ושלושה חודשים. מחליפו יצחק נבון כיהן "רק" שש שנים. בשנת 1990 התחיל הקצב לעלות, ובצורה מסחררת.
אילוצים פוליטיים יצרו קדנציות שנדמה שחוץ מהצבת תמונה ממוסגרת במסדרונות משרד החינוך לא הספיקו להטביע חותם במערכת. כאשר אתה גם ראש הממשלה, הכהונה כשר חינוך היא לא עיקר עיסוקך. יצחק שמיר כיהן בתפקיד במשך שלושה חודשים בשנת .1990 יצחק רבין היה גם הוא שר חינוך, במשך שלושה שבועות תמימים בין מאי ליוני .1993 גם אהוד ברק החזיק בתיק החינוך בין ספטמבר 2000 למארס .2001 לחבר הכנסת מאיר שטרית אמנם היו תוכניות גדולות למערכת החינוך, אך בפועל הוא אחז בתיק החשוב למשך ארבעה חודשים בלבד בשנת .2006
אבל אלו אינם המקרים היחידים. גם שרי חינוך שנחקקו בזיכרון הישראלי דווקא בתפקידם זה, לא הצליחו, בגלל מהמורות פוליטיות, להישאר בו זמן ארוך. זה כולל את שולמית אלוני, שהייתה שרת חינוך שהתעמתה ללא הרף עם הדתיים, קיבלה הרבה כותרות אך למעשה כיהנה בתפקיד במשך עשרה חודשים בלבד, מיולי 1992 ועד מאי .1993 גם חברה של אלוני למפלגת מרצ, יוסי שריד, שכהונתו כשר החינוך היא המזוהה עמו יותר מכל יתר פעילויותיו, היה שר בפועל במשך פחות משנה: מיולי 1999 ועד יוני ,2000 אז התפטר במחאה על העברת תקציבים לש"ס. יצחק לוי מהמפד"ל כיהן שנה וחצי בתפקיד.
מנגד, "שיאני הקדנציות" ב20- השנה האחרונות הם אמנון רובינשטיין שכיהן שלוש שנים בתפקיד,1996-1993) לימור לבנת, אולי השרה שידעה את הקדנציה הסוערת ביותר מבין כל הנ"ל אך למרות כל המשברים והמסע האישי שנוהל נגדה על ידי ארגוני המורים כיהנה בתפקיד קרוב לחמש שנים, ויולי תמיר, שכהונתה נמשכה קצת פחות משלוש שנים. השר הנוכחי, גדעון סער, מציין בימים אלה שנה וחצי לכניסתו ללשכה.
לצד כל השרים האלה כיהנו מנכ"לים, אנשי אמונם של השרים, אשר בתוקף תפקידם הם המוציאים והמביאים של כל אותן ועדות ורפורמות שהשר מבקש להוביל. גם לשכת מנכ"ל משרד החינוך ידעה לא מעט כניסות ויציאות, במיוחד לאור העובדה שמדובר במינוי אישי של השר. למשל, שמואל אבואב, כיום מנכ"ל עמותת אור ירוק, שימש כמנכ"ל תחת תמיר שנה וארבעה חודשים בלבד.
שלומית עמיחי אמנם כיהנה כמנכ"לית גם תחת שריד וגם תחת ברק, אך בפועל הקדנציה ארכה שנה וחצי בלבד. כשהיא שבה למשרד לעבוד עם יולי תמיר אחרי עזיבת אבואב הקדנציה נמשכה מסוף 2007 עד תחילת 2009 בלבד. בשורה התחתונה, כהונת שר נמשכת שנה וחצי, מנכ"ל שורד שנתיים.
אלפרסי מציינת כי מעבר לכך שהחילופים המרובים לא שומרים על קו מנחה ברמה מנהיגותית, הם גוררים גם בעיות תקציביות הנגזרות מהתוכניות השונות. כמו כן, ההשפעה של גופים חיצוניים, כגון ארגוני המורים, מתחזקת. לדבריה, "לאור חילופי השלטון מערכת החינוך מתקשה לנהל רפורמה החיונית לה עד מאוד, שכן בתהליך חילופי השלטון מעמדה מתערער".
יובל ליפקין, מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, מתריע כי "התרגלנו לבחירות בכל שנתיים וחצי ולא שמנו לב שתחלופת הממשלות פוגעת לנו בחיי היומיום כמעט בכל תחום. אין תוכניות לטווח ארוך. השרים מתחלפים מהר מכדי שיספיקו להוביל מהלכים משמעותיים, וראשי הממשלה שלנו פועלים תחת איום פוליטי כמעט מתמיד. אם לא נשנה במהירות את השיטה נישאר תקועים איתה שנים רבות, שכן כל שינוי ממילא יחול וייכנס לתוקפו רק בכנסת שתבוא לאחר זו שחוקקה אותו".
"בגדול זה נכון. הם צודקים", אומרת השרה לשעבר ונשיאת מכללת שנקר בהווה יולי תמיר, "בגלל חילופי השלטון התכופים כל הזמן אמרתי לעצמי שאם אני עושה משהו הוא חייב להיות מעוגן בהסכמים, אחרת אין השפעה. במודעות שלמה היו דברים שוויתרתי עליהם מנקודת המבט הזאת".
תמיר מתגאה בכך שהרפורמה שהגתה, אופק חדש, לא בוטלה על ידי סער. "רפורמה מחזיקה על פי המתווה שבונים אותה. אופק חדש שרדה את מעבר השרים כי היא נבנתה נכון, בהסכם קיבוצי ובשיתוף פעולה עם האוצר, שחטפתי עליו הרבה השמצות. תמיד אמרו לי 'היו כבר הרבה רפורמות, מה צריך עוד אחת', זה נכון, אבל הרפורמה הזאת שונה כי היא נעשתה בשיתוף פעולה. רוב התוספת התקציבית שסער קיבל עכשיו היא תוצאה של הסכמים ארוכי טווח שהשגנו".
השר לשעבר יוסי שריד רחוק מלהסכים עם המחקר. "זה קשקוש. מצב מערכת החינוך לא קשור בכלל לשיטת הממשל", הוא פוסק, "כבר לפני 35 שנה התייחסתי בלעג למי שתולה את תקוותיו על חבל שינוי שיטת הבחירות. בעיניי זו עבודת אלילים. אני לא מכיר מדינה שמרוצה משיטת הבחירות שלה, מאנגליה וארצות הברית ועד הגרמנים וההולנדים, מה שבא ללמד שכנראה אין שיטת ממשל מושלמת.
"אני לא עזבתי את משרד החינוך בגלל שיטת הממשל, אלא כי רצו לתת כסף מלוכלך לש"ס, ואני לא הייתי מוכן לסחיטה הזאת. זה יכול לקרות בכל שיטת ממשל. מי שלא רוצה לעסוק בעניינים העיקריים והמהותיים עוסק בזוטות", אמר.
חבר הכנסת מאיר שטרית, תומך נלהב בשינוי שיטת הממשל, דווקא משוכנע בקיום הקשר. למשרד החינוך הוא הגיע עם תוכניות גדולות, אך בפועל ידע שזמנו קצוב לחודשים ספורים. "החלום שלי לאורך שנים היה להיות שר חינוך, אבל כשמוניתי ידעתי שהזמן קצר ואני חייב לעבוד מהר. הזמן שיש לשר לטפל בעניינים הוא פשוט אפסי", מספר שטרית.
"זאת בעיה שקיימת בכל משרדי הממשלה, אבל משרד החינוך הוא הקריטי ביותר כי הוא מעצב את עתיד המדינה. אי אפשר להגזים במידת ההרס שחילופי השלטון עושים למדינה. זה שם קץ לאפשרויות להסתכל למרחק ולהתעמק בסוגיות רציניות, ולכן אני נאבק הרבה שנים לשינוי השיטה".
יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ זבולון אורלב, ששימש במשך שנים כמנכ"ל המשרד לצדו של השר המר, אומר כי "אין ספק שלתוצאות המחקר יש הוכחות חותכות במציאות. עובדה שמערכת החינוך מדשדשת שנים רבות ונסוגה במובנים רבים. הליכים חינוכיים במהותם הם ארוכי טווח, וכששר מחליט על רפורמה עובר זמן רב עד שהיא מגיעה לתלמיד בכיתה. שר שמכהן קדנציה אחת לרוב משאיר בעיקר בלבול, אלא אם כן הוא מגיע להסכם קיבוצי. שריד למשל היה שר טוב, אבל דבר לא נשאר מתקופתו. כך גם מתקופת לבנת. מערכת החינוך בהחלט זקוקה ליציבות גדולה יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם