פרשת ברנס: היסטוריה של מאבק בעינוי דין
הכל החל בחוקר שהתעקש למצוא נאשם ברצח בכל מחיר. כך העביר עמוס ברנס 36 שנים מחייו במלחמה סיזיפית וקשה על שמו הטוב
הצעירה הייתה רחל הלר, חיילת בת 19 מבת ים, שרק יום קודם לכן נפרדה מחברה, יורם ביכונסקי, בטרמפיאדה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, בדרך לבסיסה בצפון, וקבעה להיפגש עמו למחרת.
בתחילה היה החשד בחבר ביכונסקי, שכן הוא היה פעיל שמאל קיצוני, ובמשטרה חשדו שאולי הוא החליט לרצוח את הלר על רקע פוליטי.
אבל אחרי שעות רבות בהן חקרה את ביכונסקי, הגיעו החוקרים למסקנה כי נתוניו האישיים, בהן היותו נכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים, לא אפשרו לו לבצע את הרצח בהתאם לממצאים שמצאו השוטרים בזירה.
בשלב הזה נכנס לתמונה עמוס ברנס, רווק בן 31 מעכו. ברנס הכיר את הלר היכרות שטחית ביותר מבית רוטנברג בחיפה, שם שניהם השתתפו בקורסים. המשטרה עצרה את ברנס לחקירה, כמו אנשים אחרים, ושחררה אותו לאחר שמסר אליבי, לפיו נסע בערב הרצח באוטובוס עם מכרו, מקס בוחבוט.
לאחר ששני צוותי חקירה מיוחדים (צח"מים) של המשטרה, האחד בפיקודו של סגן ניצב חנא חדד והשני בפיקודו של רב פקד אריה צמרת, כשלו בפענוח הפרשה שהסעירה את המדינה, מינתה המשטרה את סגן ניצב שאול מרקוס לבדוק את פעילות הצוותים הקודמים.
בעקבות הדוח החמור שפרסם מרקוס, הקימה המשטרה צח"ם שלישי, בראשותו של מרקוס עצמו. חברי הצח"ם קיבלו הבטחה לסוף שבוע עם נשותיהם במלון
ב-14 באפריל 1975 עצר הצח"ם את ברנס, ועל מנת שלא לחשוף את מטרת המעצר, העיד אחד החוקרים, פקד יהודה אלבז, עדות שקר, לפיה ברנס חשוד בביצוע מעשים מגונים בשתי בחורות ובנער באיזור השרון. כך, לאחר שהיה עצור ללא עילה אמיתית, החלו השוטרים לדרוש ממנו להודות ברצח החיילת הלר, תוך שהם מטלטלים אותו ומכים אותו.
אחרי ארבעה ימים ללא שינה, במהלכן הוכה, הסכים ברנס להודות ברצח שלא ביצע ואף "לשחזר" אותו. במהלך השחזור, ברנס ביקש להפסיק, אך סטירה מצלצלת מידו של ראש הצח"ם מרקוס, שכנעה אותו לחזור ולשחזר את הרצח שלא ביצע.
בבית המשפט המחוזי בחיפה טען ברנס כי הודה ברצח רק מפני שחוקריו היכו אותו. את הטענות בדקו גורמים שונים, שרק שנים מאוחר יותר הודו ששיקרו. בינתיים הרשיע בית המשפט את ברנס ברצח רחל הלר, וגזר עליו מאסר עולם. מרכוס ערער לבית המשפט העליון, שדחה את ערעורו, למרות פגמים שמצא בחקירתו של ברנס. השופטים חיים כהן, יהודה כהן ואליהו מני החליטו להשאיר את עונש מאסר העולם על כנו.
גולדברג הציג את הממצאים בפני השופט חיים כהן, שהגיע למסקנה שטעה בפסק הדין שלו. השופט פנה לברנס, והציע לו לבקש חנינה מנשיא המדינה, אולם ברנס סירב וטען כי בקשת חנינה תהווה הודאה באשמה.
השופט כהן פנה בעצמו לנשיא המדינה, חיים הרצוג, ושכנע אותו לקצוב את עונשו של ברנס ל-12 שנות מאסר. לאחר ניכוי שליש מעונשו, שוחרר ברנס מהכלא אחרי שמונה שנות מאסר וחצי.
ברנס לא הפסיק להילחם על חפותו, ובפעם הרביעית בה ביקש משפט חוזר, פסקה השופטת דליה דורנר לטובתו. כארבעה שבועות לאחר מכן נפטר השופט כהן. שיחת הטלפון האחרונה שביצע בחייו הייתה לשופטת דורנר. "תודה לך שתיקנת את העוול שאני עשיתי", אמר. ברנס, שהעריך מאוד את מאמציו של כהן למענו, לאחר שהבין שפסק פסיקה מוטעית, היה בין נושאי ארונו של כהן בהלוויתו.
הפרקליטות החליטה שאינה רוצה להתעמת עם ברנס בבית המשפט, וחזרה בה מכתב האישום נגדו. לפיכך, ב-11 בדצמבר 2002 החליטו השופטים נסים ממן, חיים גלפז ויהודה אברמוביץ' לזכות את ברנס בזיכוי "אילם" - זיכוי ללא התבססות על ראיות ואינו קובע אם ברנס ביצע את הרצח או לא.
ברנס, שחש שעדיין לא נעשה עמו צדק, החליט לתבוע מהמדינה פיצויים על שנות הסבל ועינוי הדין שעבר במשך שלושה עשורים וחצי.
היום זכה ברנס להכרה המשפטית לה ייחל - השופט מגן אלטוביה מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי המדינה גרמה לו סבל וכאב, התרשלה בחקירתו והביאה להרשעתו על לא עוול בכפו.
"היום קיבלתי 'זכאי לחלוטין'", אמר ברנס לאחר משפטו בראיון לגלי צה"ל. "כל אדם שרואה עצמו זכאי צריך להילחם עד יומו האחרון, לא להרים ידיים. כי הבושה של האשמה גרועה ממוות. לא לחמתי בשביל כסף, אלא בשביל העיקרון של ערך האמת. לא מגיע לי לחיות תחת אשמה של רצח".
ברנס הוסיף: "אני לא מאחל לכם את מה שעברתי בחיי. אין חיה כזאת כמו עמוס ברנס וגם לא תיוולד. לחמתי נגד מפעל מגויס ומשוריין, בזכות האמת והרוח. אדם פחות חזק ממני היה מתאבד. קיבלתי את השליחות מאלוהים ונשארתי אותו עמוס, הצלחתי להישאר שפוי. רדף אותי עיוות ועינוי הצדק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם