פוסט ציוני: בלוגרים בשירות ההסברה
יש מי שמאמינים שאת מאמצי ההסברה יש להשקיע ברשת. בלוגרים סיירו בארץ כדי למצוא היגיון בגדר ההפרדה, ולהעביר את זה הלאה
פגשנו את רביעיית הבלוגרים בישורת האחרונה. יום לפני סיומו של המסע בפיצריה ברחוב שלומציון, יום רביעי בשעת צהריים. שלושת האנגלוסקסים דסקסו את התוספת הרצויה של הפיצה, סון ג'ינווי הסינית מוציאה מצלמה ומנסה לתפוס את הפטריות, עלי הבייבי, הדלורית והבצקים. "ככה זה", אומרת שירי, "היא מצלמת הכל. בעיקר אוכל, על זה הבלוג שלה".
בסופו של דבר, סון מורידה את המצלמה ויושבת לאכול. קטנה, חייכנית ועם אנגלית שוטפת. על צווארה תלוי תליון חמסה כחול וקטן. "קניתי במחנה יהודה", היא מחייכת, פורשת שתי כפות ידיים וקוראת קצובות, "חמסה! חמסה! חמסה!".
"אתמול דיברתי עם החבר שלי. הוא ראה את החמסה ושאל מה זה", היא אומרת, לא רואה צורך להקדים ולהסביר שהשיחה נוהלה כמובן בסקייפ. "הסברתי לו שזה נותן מזל. כן, בטח שאני אענוד אותה גם בסין", היא אומרת ומצביעה על החולצה, "גם את זה קניתי פה".
לא קשה להבין איך הפכה סון לבלוגרית פופולרית. מדובר בפצצת תשומת לב חייכנית. דיווה קטנה. את הבלוג שלה פתחה בשנת 2006 והוא זוכה כיום ל-30 אלף כניסות ביום. הכל התחיל, לדבריה, במין יומן אלקטרוני שבו סיפרה על חייה, ואחר כך הפך לבלוג על טיולים, לייף סטייל ואוכלתחומים המעסיקים את סון וככל הנראה גם חלק גדול מהסינים והסיניות, שהפכו אותה לאחת הבלוגריות הפופולריות במדינת הענק.
מה למדת על ישראל?
"סיפרתי לאמא שלי שאני טסה לישראל רק שלושה ימים לפני שהגעתי לכאן. ידעתי שהיא תחשוש. גם חברים שלי פחדו שאני לא אחזור. כל מה שקוראים על ישראל בסין מתקשר בדרך כלל למלחמה ולפיגועים. גיליתי שהישראלים הרבה יותר דינמיים, צעירים ומגניבים ממה שחשבתי. ומה אתם חושבים עלינו?".
שאתם חרוצים, עובדים קשה ואולי קצת פחות יצירתיים מאיתנו.
"כןןןןןן", היא שורקת, "אנחנו משתנים, אתה יודע. בשנגחאי ובבייג'ינג יש צעירים מחוברים שמדברים אנגלית ויודעים מה קורה בעולם. בנוגע לעבודה הקשה, הרי הרבה אנשים רוצים להתקדם, אז הם עובדים קשה. וכשסביבך כולם עובדים קשה, זה לא נעים לא לעבוד קשה", היא צוחקת.
על רקע עלייתו של הענק הסיני הולכת בייג'ינג ומשנה צורה. סון מציינת כי מספר קווי הרכבת הולך ועולה משנה לשנה, העיר הולכת ומתחדשת וגם - מעשה שטןמחירי הדירות מזנקים. "המחיר של
אני שואל אם העלייה החדה במחירי הדיור מוציאה את הצעירים לרחובות, אך סון לא מבינה אותי, כנראה מחסום השפה והמבטא. אני שואל שוב, והיא עדיין לא מבינה, אבל בסופו של דבר היא קוטעת את שיח החירשים לטובת נושא שיחה חדש. "בשנה הבאה אני רוצה להביא קבוצה של סטודנטים סינים לישראל לתוכנית בשם 'דרך המשי'", היא מציינת בהתלהבות. "אני רוצה שהם יכירו את ישראל".
ריאן מאורו האמריקאי חובש משקפי שמש גם בתוך המסעדה. קשוח אמיתי, הבחור, כותב בלוג העוסק בנושאי ביטחון ומזרח תיכון. סוג של רוני דניאל צעיר, חברמן. זאת לא הפעם הראשונה שלו בישראל, אבל הוא למד דברים חדשים. "אתה יודע", הוא אומר, "לפני שנה הייתי בטיול בישראל וכל הזמן הראו לנו היסטוריה ואתרים. זה חשוב, באמת שזה חשוב, אבל זה קצת כמו טיול במוזיאון. הפעם היינו מוקפים בסטודנטים, גרנו בדירה משלנו, ראיתי את ישראל באמת".
לדברי ריאן, הסיקור השוטף שלו אמנם איננו כולל תרבות סטודנטים ישראלית, סאגוויי בארמון הנציב וציפה על פני ים המלח, אבל התמונה שקיבל יכולה ללא ספק לעזור לו. "אנשים נוטים לחשוב שישראל היא אזור מלחמה, כמו זירת אגרוף שבצדה האחד הפלסטינים ובצדה האחר הישראלים. קשה להם לתפוס את המציאות בצורה מורכבת, אבל ברגע שאתה רואה ותופס אותה זה כבר משנה אצלך משהו".
ריאן, כמו חבריו הבלוגרים, התרשם מאוד מהטיול לגדר ההפרדה. "אתה רואה גדר, לא גבוהה מדי, ומסבירים לך למה היא שם. פתאום המושג חומת ההפרדה, שזוכה ליחסי ציבור כל כך גרועים בעולם, הופך לברור והגיוני. זה משהו שאפשר להתייחס אליו".
צ'אס נווקי-בורדן הבריטי הוא הצלע המבוגרת בין הבלוגרים. בחייו היומיומיים הוא סופר לונדוני המתקיים מכתיבת ביוגרפיות של סלבריטאים כדוגמת מייקל ג'קסון. בלילות ובזמנו הפנוי, לעומת זאת, הוא אימץ לו תחביב משונה במקצת, במיוחד בקרב הגויים והמילייה הליברלי בו הוא מוקף - הרצה של בלוג פרו-ישראלי העונה לשם "אוי וגוי". "אני לא יהודי", הוא מסביר, "בגלל זה הגוי". נמרץ ועולץ הוא מודה כי היה פרו-ישראלי עוד לפני עשרת הימים שבילה כאן, "אבל זה עוזר", הוא אומר, "אני יכול להגיד 'הייתי שם וראיתי את זה במו עיני'".
לדבריו , הנקודות החשובות מבחינתו היו הביקור בגדר ההפרדה ליד גילה. "פתאום אתה מבין שאילו לא הייתה גדר, היו פשוט יורים באנשים שהולכים ברחוב. ואבו גוש? אתה יוצא ממנזר אל תוך כפר ערבי שהיהודים באים לנגב בו חומוס, ואין יריות או אלימות. הכל שקט ושליו".
בריטניה , שממנה הוא מגיע, היא מדינה הסובלת לדבריו מהטיה אנטי-ישראלית בולטת הגובלת באנטישמיות. "רוב היהודים הבריטים התומכים בישראל, תומכים בה בשקט. אני די נדיר, אני לא יהודי, אני תומך ואני מדבר".
תוקפים אותך בשל כך?
"חלק מהטוקבקים בבלוג מאיימים שיפרצו לי הביתה ויהרגו אותי. מצד אחד זה לא נעים, אבל מצד שני, אילו לא היו מאיימים עליי לא הייתי יודע אם מה שאני עושה שווה את זה. אני יודע שהם שונאים אותי". לטענתו של צ'אס, האינטרנט הוא אולי הזירה בה הכי קל לאנטישמיות לפרוח.
"אנשים לא מסננים את מה שהם רוצים להגיד. הם יכולים להסתתר תחת מעטה האנונימיות ולהפוך לחיות. קח לדוגמה את אתר האינטרנט של עיתון ה'גרדיאן', האמור להיות עיתון ליברלי, בעוד למעשה הוא חממה לאנטישמיות. צריך פשוט לקרוא את התגובות שם כדי להבין. צ' אס מציין כי השנאה לישראל בארצו חוצה מגזרים ומאחדת קצוות פוליטיים, "זו שנאה שמאחדת שמאל קיצוני כמו ה'גרדיאן', וימין קיצוני שכולל את גלוחי הראש. כולם נגד ישראל".
צ'אס מודה כי השינוי יכול תיאורטית להגיע מעיתונאים ולא בלוגרים, אבל כמי שחלק מעיסוקו הוא ייצור תכנים לתקשורת הכתובה הוא טוען כי התקשורת הבריטית חסומה למעשה בפני דיווח מאוזן. "אתה לא יכול לסקר בצורה שאיננה עוינת את ישראל בכלי תקשורת כמו BBC, ערוץ 4, ה'אינדיפנדט' וכמובן ה'גרדיאן', בזמן ששאר התקשורת מפחדת להיות מואשמת בהטיה כלפי ישראל, ולפיכך מדווחת על העובדות בצורה כה סטרילית עד שאין בה כל עניין".
הבלוגרים לעומת זאת יכולים לעשות הרבה יותר רעש. איש איננו יכול לשים לצ'אס - הנהנה מ-20 אלף מנויים לבלוג שלו בטוויטר - מחסום על הפה, והוא יכול להפוך את הבלוג שלו לזירה לא מצונזרת להצגת העובדות וההטיות כפי שהוא תופס אותן.
"הרבה אנשים כותבים לי בבלוג 'אני אדם רגיל, לא ידעתי שום דבר על ישראל ואני מבין עכשיו'", הוא אומר ומתאר סיטואציה מהעת האחרונה. "בערוץ 4 יש בחור בשם ג'ון סנואו, שאמר לא מזמן בטלוויזיה שאף אחד אף פעם לא נפגע מטילי החמאס. שמתי בבלוג שלי את קטע הווידיאו שבו הוא אמר את זה וצירפתי אליו שורה של תמונות של אנשים שנפגעו קשות ואפילו נהרגו כתוצאה מטילי החמאס".
הצעד הבא היה לשלוח את המאמר לכל קוראיו בטוויטר, ובמקביל לכל המנויים של סנואו עצמו. "אומרים ש'אם הצלת בן אדם אחד - הצלת עולם שלם'. בפרפראזה על האמרה הזו - אם שינית את דעתו של אדם אחד זה שווה את זה", מציין צ'אס. "הרבה אנשים כתבו לי'לך לעזאזל', אבל היו גם כאלה שכתבו שמה שהוא עשה זה דבר שפשוט לא ייעשה".
"כל העיתונאים הולכים והופכים לבלוגרים", מסכם ריאן, "קשה להתחרות באנשים שמוסיפים למה שהם כותבים כל כך הרבה אכפתיות ונגיעה אישית ואינם מחויבים לקו מערכתי מסוים. זה פשוט העתיד". "כן", מוסיף צ'אס, "אתם צריכים לעשות את זה כל שנה".
אתה מתכוון לחזור לכאן?
"בטח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם