העדים: שלושה ימים בדיוני ועדת טירקל
נתניהו הגיע עם צבא של יועצים. ברק, לקח אחריות אבל מיהר לפזר אותה. ורק אשכנזי, שהגיע בלי התייעצות עם עו"ד יקרים יצא גבר-גבר
למחרת ברק השליך את המחדל על הרמטכ"ל. אשכנזי יכול היה להמשיך את המסורת ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה, אולי לעברו של מפקד חיל הים, האלוף אלי מרום. הוא החליט לעצור את האחריות אצלו והודה בלי היסוס בהערכות החסר, בשגיאות החמורות ובליקויים. כמו גבר-גבר.
אשכנזי היה היחידי שזכה לדברי שבח מפי חברי הוועדה, דווקא מפני שלא התפתל ולא ניסה לסובב אותם בכחש. הם העריכו את הרמטכ"ל שלא בא לנקות מולם את המדים, אלא להפך, להכתים אותם בלי פחד, אולי משום שאין לו כבר מה להפסיד, וכאשר יתפרסם דוח הוועדה הוא כבר יישב בבית, מתכנן את דרכו הפוליטית.
פרופ' מיגל דויטש, חבר הוועדה שעוד ידובר בו בהמשך, אפילו קבע בהתרגשות ש"אדוני דיבר בהגינות רבה", וזו לא הערה פשוטה עבור מי שמצטייר כאיש הרע של הוועדה. אפשר היה לחוש את ההערכה גם אצל הפרשנים הצבאיים במקום. לא תיארתי לעצמי עד כמה הם אוהבים את אשכנזי. "אחינו", מתברר , הוא לא רק פיליטון בארץ נהדרת.
אשכנזי החליט להופיע בוועדה בלי התייעצות מוקדמת עם עורכי דין יקרים, ואולי זהו סוד ההצלחה שנחל במהלך העדות הלא פשוטה מול שורה של אנשים חכמים ומנוסים, שראו כבר הכל בחיים. הוא פירט את השתלשלות האירועים בשפה בהירה וקולחת, כמעט כמו בשיחה גלויה על המרפסת עם חברים קרובים. לא מרח ולא ברח.
"השגיאה המרכזית, כולל שלי", הוא התוודה, "שלא הערכתי ש-15 אנשים על הסיפון העליון לא יזוזו אחרי שיראו הליקופטר ורימוני הלם ו-15 חיילים שיורדים בחבל". אשכנזי אמר כי במחשבה שנייה היה צריך להעמיד צלפים "שינטרלו בירי את מי שמפריע להשתלטות". העניין נראה קצת בעייתי, אפילו מבחינת הדמיון הבונה.
ראובן מרחב, חבר הוועדה, איש המוסד לשעבר, התראיין בעניין הזה בדיוק לעיתון "זמן ירושלים", חודש לפני שמונה לתפקידו. "היה צריך לבלום את המשט בצורה יותר מושכלת. אפשר היה לנסות להפעיל לחץ על הטורקים בעזרת האמריקאים", אמר . "אני לא מבין את הפעולה הזו", הוסיף מרחב בהזדמנות אחרת. "מה חשבנו? שיקבלו את החיילים בקפה ובקלאווה? ". סביר להניח שהיום מרחב תמה לא פחות, אחרי שלושה ימים של הסברים מפי ראשי המדינה, שבונים תמונת מצב מבולבלת ולא אחידה.
ראש הממשלה נתניהו הופיע בוועדה ביום ראשון. כל לשכת ראש הממשלה גויסה בשבועות האחרונים כדי להכין את נתניהו לעדות הזו. בחדר הקבינט במשרד ראש הממשלה התקיימו משחקי סימולציה וניתוחי תרחישים ומצבי קיצון מדוקדקים, רזולוציה שלא עבדה לפני הפעולה על האונייה ב-31 במאי, ולכן נגרמו כל הצרות. עבודת ההכנה לא עזרה לנתניהו במיוחד.
ראש הממשלה ישב מול חברי הוועדה עצבני ומתוח. הוא הרכיב והסיר את משקפי הראייה, כופף והרים את הראש מהניירות הצמודים, נע ללא הרף ימינה ושמאלה. כיוון שישב עם הגב לקהל, כמו בשימוע חמור בקונגרס האמריקאי, נראה נתניהו מאחור כמו מתאגרף שמנסה להגיע לחברי הוועדה אבל חובט באוויר.
הדיון הפומבי לא היטיב עם נתניהו. הוא התעקש לעלות לזירה עם עורך דין צמוד, דורי קלגסבלד. את החשבון היקר הציבור משלם, כמובן. בתנאים של עדות פומבית מדובר בהחלטה קטלנית. עורך הדין, אומרים מקורבי נתניהו, כופה עליו לצמצם את האחריות.
הוא מייעץ לו לברוח, להתחמק ולזרוק את הבוץ על אחרים, כי על כך הוא מקבל תשלום. העדות מתפרסמת מיד, וראש הממשלה נראה גרוע מבחינה ציבורית, ועוד בשידור חי. "נסעתי לחו"ל והפקדתי את הטיפול הצבאי, המדיני וההסברתי בידיו של שר הביטחון. רציתי שתהיה כתובת אחת", אמר נתניהו. אחר כך הזמין את הכתבים, התנצל והסביר שהוא האחראי הבלעדי, אבל התיקון
גם הביקורת על נתניהו הייתה קשה. "בשעה שהמשט הטורקי שט לארץ התברר שאין לישראל ספינת דגל", אמר פרופ' שלמה אבינרי בשפתו הציורית. עשרת החכמים שליוו את נתניהו לוועדה לא הצליחו להוציא את האבן שהשליך ראש הממשלה לבור. המחזה בוועדה היה די מביך, למען האמת.
צבא שלם ליווה את ראש הממשלה לעדותו הלא מוצלחת. שלושה ימים קודם לכן הגיעו המאבטחים לאכסניית רבין בירושלים ופירקו את כל החדרים, הרהיטים והמיטות במשך לילה שלם. ביום העדות נסגרו לתנועה כל הרחובות בסביבה. ציר בורלא, אחד המרכזיים בעיר, נחסם, והנהגים לא הפסיקו לקלל. ככה זה אצלנו. לא מספיק שיש מחדל, עוד סופגים עליו עונש.
לפעמים עומס היועצים מזיק. עוזר אחד הניח את הקלסר של נתניהו על דוכן העדים, עוזר שני קיפל את התיק, שלישי רשם, הרביעי כתב והחמישי שרטט. היו שם מנהל הלשכה נתן אשל; המזכיר הצבאי אלוף יוחנן לוקר; היועץ המדיני רון דרמר; יועץ התקשורת ניר חפץ ועוזריו; העוזר האישי גיל שפר ואחרים. אף אחד מהם לא טרח להזכיר לנתניהו, למשל, מתי היה הדיון המכריע בשביעיית השרים, והוא הסתבך בתאריכים שונים מול חברי הוועדה.
אולי בכלל היועצים האלה היו צריכים לבקש מנתניהו לבטל את הנסיעה שלו ל-OECD ולקנדה , כאשר המשט היה בדרכו לארץ? הרי תמיד אפשר לשלוח במקומו את סילבן שלום.
ביום שני בא אהוד ברק. בשעה 08:32 בבוקר החליקה מרצדס שחורה לתוך אכסניית רבין, מלווה בכל רכבי הסטטוס. הפעם לא סגרו את הרחובות וגם האבטחה מסביב התרופפה מעט. ברק נכנס לאולם הדיונים מחויך ונינוח. שר הביטחון הוא רב אלוף בהתחמקויות מוועדות חקירה, שעוסקות בעניינים שלהם היה הוא האחראי הישיר.
הרמטכ"ל ברק ניצל מדוח של מבקרת המדינה מרים בן פורת על אסון צאלים ב' בנובמבר 1992; ברק יצא בשלום גם מוועדת השופט שמגר שחקרה את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה במארס 1994. מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי נפלו על ראשו של השר לביטחון פנים שלמה בן עמי. ראש הממשלה לא היה כמובן בעסק. שלא לדבר על פרשת העמותות שממנה יצא ברק ללא פגע, אלא מה.
ברק סקר את חברי הוועדה כמו במסדר כנפיים, והם השיבו לו במנוד ראש. בעדותו נקט טקטיקה מעניינת. הוא קיבל על עצמו אחריות כוללת, אבל מיהר לפזר אותה בין האחרים, עד שנשאר בעצם נקי מכל אשמה. טביעות האצבעות של פרקליטי הצמרת שלו, רם כספי ונבות תל-צור ניכרו גם כאן.
ברק לא דילג בדבריו על אף דיון אחד שהיה בקבינט, בשביעייה או בלשכה שלו, כדי שלא יישאר לבד עם ההחלטה הגורלית. השביעייה קיבלה את המתווה ואישרה אותו, אמר, ועוד אחרי דיון מפורט. ברק לא שכח להרעיף מחמאות על שרי השביעייה ש"אין להם תיק, אבל יש להם הרבה שכל". במילים אחרות: אני לא החכם היחידי בשטח.
הבעיה לפי ברק הייתה עם הרמטכ"ל שלא הצליח לקיים את מה שהבטיח. ברק לא החמיץ הזדמנות לנגח את אשכנזי, והיה נדמה שהוא נהנה להוריד מעל כתפיו את המשקל בהדרגה, אחרי שהודיע שהוא "נושא באחריות הכוללת".
ההחלטה לעצור את המשט הייתה נכונה, כמובן, אבל התכנון והביצוע היו לקויים. הרמטכ"ל דיבר על חיכוך, תמונות קשות, אלימות ואולי פצועים, אבל לא אמר מילה על הרוגים. אחד הקטעים הלא שגרתיים בוועדה היה כאשר סיפר שלא ידע על המריבות בין זרועות המודיעין השונות, עד שקיבל לידיו את הדוח של האלוף גיורא איילנד. מעניין מה חשב עלינו באותו רגע חבר הוועדה הלורד ויליאם דיוויד טרימבל, שעשה שלום באירלנד וקיבל על כך פרס נובל. אולי הוא עוד יתנדב בסוף לעשות גם כאן סדר.
ברק, כזכור, עשה אבחנה בין ה"מה" ובין ה"איך". הממשלה קובעת מה לעשות. הצבא קובע איך לעשות. הכל היה יכול להישמע טוב ויפה אילו היינו עובדים בישראל לפי הלכות הדמוקרטיה והפרדת הרשויות של הרוזן מונטסקייה ולא חיים במדינה שבה שר הביטחון עצמו עסוק בתכנון מבצעים וגיחות.
הפרשנים הצבאיים הזכירו את הקמפיין האחרון של ברק לתפקיד שר הביטחון, שם טען עד כמה חשוב שיהיה מישהו שיידע מתי לאשר מבצעים ומתי לפסול אותם. ברק בעצמו סיפר בשיחות סגורות איך, למשל, זרק את התוכניות לתקוף את הכור בסוריה,ואימץ תוכנית אחרת, הגיונית יותר.
כמו במקרה נתניהו, העיתונאים מיהרו להוקיע גם את ברק שחומק מאחריות.
שר הביטחון לא פילל למכת אש כזו על הסיפון התקשורתי. הדובר הנאמן, ברק סרי, עלה לשידור וכיבס את השפה שנקט הבוס. "מדובר בפערי ביצוע", חזר ואמר. למחרת זעקו הכותרות כי "ברק האשים את הצבא בכישלון המבצע", והנה לפנינו פער ניכר בין התכנון של ברק ובין הביצוע של התקשורת.
סיפור הדיון בשביעייה ב-26 במאי ראוי לעיון מיוחד. זוהי הליבה של הדיון הפוליטי, אולי היחידי, בעניין המשט הטורקי שהתקרב לארץ. על נושא חמור אחד אין ויכוח בין כל חברי השביעייה. הדיון לא נקבע מראש והיה המשכו של דיון אחר, שנדון בשביעייה קודם לכן.
"הדיון נקבע בלי התראה בהמשך לדיון אחר", סיפר ברק במהלך הדיון, בקטע שלא זכה משום מה לתשומת לב. "ראש הממשלה ביקש שנישאר והתחיל לדבר על המשט. התפלאתי. מה הדחיפות? אולי בגלל שהוא עמד לצאת לחו"ל?".
המשך הדיון הזה היה מביך לא פחות, לפחות מבחינת העדויות של שרי השביעייה. ראש הממשלה וממלא מקומו, השר משה (בוגי) יעלון, אומרים כי הדיון בשביעייה לא עסק בפרטי הפעולה, זולת ההשלכות על האפקט התקשורתי.
ברק והרמטכ"ל אשכנזי מוצאים בעניין הזה את עצמם בחזית אחת וטוענים כי הדיון היה על פרטי הפעולה, עסק באלטרנטיבות ובמצבי קיצון ואפילו ירד לרמה של הכפפות שאותן יחבשו הלוחמים שיורדים מהמסוקים. נתניהו הנדהם אומר למקורביו שמדובר ב"שקר, קשקוש מוחלט, אם כך מתקבלות החלטות, אנחנו בצרה".
משהו כאן לא מסתדר. ברק טוען שכל השרים נדרשו להביע את עמדתם אחרי דיון שנמשך שעתיים תמימות, ובהן הציג הרמטכ"ל את התוכנית, לאחר שכל הפקידים הוצאו מהחדר. יעלון, שהיה ראש הממשלה בפועל, אומר בהזדמנויות שונות שראה את הפעולה רק בטלוויזיה ואילו ידע לא היה מאשר אותה. "הדברים עלו בצורה אגבית", אמר ראש הממשלה. "הדברים עלו בצורה מפורטת, צבעונית ופלסטית", התעקש כזכור שר הביטחון. "השרים שאלו אפילו מאיזה צד של המסוק הלוחמים יורדים", הוא הוסיף. בסוף העדות שאלתי את ברק למי אנחנו צריכים להאמין. "תאמין לפרוטוקול", הוא ענה. "באמת, חבל שאי אפשר לחשוף את הפרוטוקול", ענה לו נתניהו בשיחות פרטיות.
ברק טען כי כל שרי השביעייה הסכימו על דרך הפעולה, למעט אחד שהציע לשקול עוד אלטרנטיבה. מדובר כנראה בשר דן מרידור, שביקש להתיר למשט האוניות להגיע לעזה תמורת ביקור של נציגי הצלב האדום אצל החייל החטוף, גלעד שליט.
ועדת טירקל קמה ונוסדה משום דבר, אבל לאט-לאט פרצה את המנדט שניתן לה, גם בעזרת העדים המבוהלים שהגיעו אליה, ועכשיו כולם מסביב נתונים בחרדה קיומית. זה החל מיד עם סיום מבצע "רוחות שמים 7" ופינוי הנפגעים מעל המאווי מרמרה (תשעה הרוגים טורקים, 14 פצועים קשה, 14 ניתוחי שדה על סיפון הספינה, שלושה חיילים פצועים).
העולם החל להפעיל לחץ להקים ועדת חקירה. ראש הממשלה החליט על ועדה ציבורית וולונטרית בראשות השופט יעקב טירקל, בן 75, וצמצם את סמכויותיה למינימום הנדרש. הוועדה בסך הכל צריכה לברר אם הסגר וההחלטות על המשט מותאמים לכללי המשפט הבינלאומי.
לצדו של טירקל מינה נתניהו את שבתאי רוזן, בן 93, חתן פרס ישראל למדעי המשפט, ואת עמוס חורב, בן 86, אלוף במיל', נשיא הטכניון לשעבר. לשלושה צורפו הלורד האירי דיוויד טרימבל, בן 65, ונט ווטקין, בן 59, פרקליט צבאי ראשי לשעבר בקנדה, חבר בוועדה בינלאומית שחקרה את רצח העם ברואנדה. במהלך שלושת ימי הדיונים נראו השניים כמו צמד אנתרופולוגים שבאו לחקור מקרוב זן אנושי נכחד.
הם השקיפו בעניין ואפילו בפליאה בעדים ובעדויות. ווטקין לא הפסיק לרשום, ואולי יפרסם ספר על הפרשה. מדי פעם הוא זרק שאלות, לא תמיד ענייניות, יש לומר. מול הנוכחים בדיון בלטה טבעת כסף ענקית שענד על יד שמאל. אחרי הדיונים נסעו השניים לחדריהם במלון המלך דוד וסירבו לדבר עם התקשורת. אתמול הם עזבו את הארץ.
כאשר מונתה הוועדה מיהרו גורמים רשמיים בוושינגטון להוציא הודעה לפיה "הממשל מודאג מגילם המבוגר של חברי הוועדה". בעולם וגם בארץ נתפס העניין כמו בדיחה רעה. החבר רוזן, חבר בכיר במשלחת ישראל לוועדת שביתת הנשק בקיץ 1949, צולם בביתו בבית הכרם בפיג' מה לצדו של טוני, המטפל הפיליפיני שלו.
הוא לא נעלב וטען כי מי שלועג לגילו מבקש לפגוע בראש הממשלה. במהלך הדיונים שאל רוזן שאלה אחת בלבד במבטא בריטי, שנוגעת לגבולות הימיים. אגב, את מקומו של המטפל הפיליפיני ממלא בוועדה עזרא סיידוף, בכיר במינהלה במשרד ראש הממשלה. הוא מסייע לרוזן לנוע במסדרונות הוועדה, לעלות למושב הדיונים ולרדת.
שבועיים אחרי המינוי החליט השופט טירקל, אולי בעקבות הביקורת, לדרוש לעצמו סמכויות ולהרחיב את הוועדה. מבוקשו ניתן לו. לוועדה צורפו ראובן מרחב, 75, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, ופרופ' מיגל דויטש. מרחב הוא חבר במועצה לשלום וביטחון, תומך מובהק ביוזמת השלום הסעודית. דויטש הוא מרצה במכללה לשערי משפט.
סרט חביב שהעלו תלמידיו ליוטיוב נוגע לשורת כללים משפטיים שדויטש כותב, והסטודנטים רק מקווים שישלים את העבודה לפני שישראל תחתום על הסכם שלום עם איראן. מרחב ודויטש, כך נדמה לי, מנהלים ביניהם תחרות סמויה על השאלות החדות שהם מפנים לחברי הוועדה. התוצאה היא תיקו.
טירקל החליט כי הוועדה תעבוד מירושלים, אולי כדי לא לטרטר את החברים, שרובם תושבי העיר. לצורך העניין שכרה המדינה את אכסניית רבין, לא רחוק ממשרד ראש הממשלה. חצי אכסניה הופקע לטובת הדיונים. האזור הפך לסטרילי והוקף בווילונות מכוערים.
עשרות כתבי החוץ שמגיעים לסקר את האירוע הבינלאומי יורדים באמפיתיאטרון קטן בדרכם לאולם הוועדה ומגלים שעל הבמה הוצבו שירותים כימיים מזעזעים למראה. משם הם מדווחים לעולם. האולם עצמו הוא חדר אוכל ישן ונטול כבוד, וראשי המדינה מוסרים את עדותם על דוכן מאולתר, שמישהו הגביה באמצעות כמה קרשים שמצא כנראה באתר הבנייה הסמוך. ככה לא נראית ועדת בדיקה ממשלתית. כך נראית שכונה.
בחזרה לעדויות. היום ברור כי ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל עוררו שאלות לא פחות מאשר העניקו תשובות. בימים הקרובים תחליט הוועדה את מי להזמין למתן עדות בהמשך הדיונים. "אנחנו לא דופקים חשבון לאף אחד", קלטתי את אחד מחברי הוועדה אומר בדרך החוצה, אבל קשה להניח שהוועדה הזו תוריד ראשים. זה לא בדיוק המנדט שקיבלה, כאמור, וגם האווירה הציבורית לא קוראת לבוא חשבון עם האנשים שאחראים על עצירת המשט הטורקי. אנחנו לא אחרי מלחמת יום כיפור ולא בימי מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. משבר פוליטי לא יהיה כאן, כנראה, אבל דיון נוקב וחשיפת התהליכים סביב המשט יהיו ועוד איך, וגם זה חשוב מאוד, כדי שכולנו לא נטבע בהמשך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם