בג"ץ: לממן טיפול עבור זונות שהוברחו וחלו
בג"ץ התיר לשתי אוקראיניות שהועסקו בזנות בישראל וחלו במחלות מין להישאר בארץ למשך חצי שנה, שבמהלכה יקבלו מימון לטיפול רפואי

עם זאת, הציעו השופטים למדינה – והצעתם נתקבלה בעיקרה – להתיר לשתיים, לפנים משורת הדין, להישאר בארץ למשך שישה חודשים נוספים שבמהלכם יקבלו את הטיפול הרפואי הנדרש למחלותיהן הקשות. כך יוכלו לקבל פרק זמן להתארגן לקראת חזרה לארצן, כדי לנסות ולהמשיך הטיפול שם. בחלוף תקופה זו יוכלו רשויות המדינה בישראל להחזירן לארצן.
המדינה הסכימה להעניק להן שישה חודשי טיפול מלא במחלת הכבד או קרוב לארבעה חודשי טיפול במחלות הכבד והאיידס גם יחד. לדעת השופטים, נוכח המימון שכבר ניתן לשתיים בשנים האחרונות, העובדה שהן אינן שוהות כאן בשנת שיקום או בהמתנה למתן עדות במשפט – יש בהצעת המדינה כדי לתת מענה סביר למצבן ואין עילה לצוות עליה להעניק להן מעבר לכך.
השתיים הגיעו ארצה, בנפרד, בשנים 2001 ו-2004. ככל הנראה באמצעות רשת של סוחרי אדם והוכרחו לעבוד בזנות. הסוחרים שללו מהן את אפשרות הבחירה ואת השימוש באמצעי מניעה. אחת מהן הצליחה לברוח וניסתה לשקם את חייה אך בחלוף הזמן שתיהן חלו במחלות קשות בהן איידס, דלקת כבד (צהבת) נגיפית C וכן שחפת.
הן שהו במסגרת ממשלתית לגמילה מסמים, ומשם הועברו למקלט לקרבנות סחר למטרת ניצול מיני מסחרי. אחת מהן קיבלה רישיון ישיבה ועבודה בישראל שהוארך מעת לעת. השנייה קיבלה רישיון דומה רק לאחר הפניה לבג"ץ בשנת 2007. לאחר שאובחנו מחלותיהן ולצורך הטיפול בהן, אושפזו בבית החולים איכילוב ולאחר מכן בשמואל הרופא, לפרקי זמן ממושכים, במימון ציבורי. עם שחרורן מהאשפוז המשיכו לקבל טיפול מסוים. אחת מהן קיבלה תרופות לטיפול באיידס, מהוועד למלחמה באיידס.
משרד הבריאות ציין, כי הטיפול במחלת דלקת הכבד הוערך בכ-10,468 שקל לחודש לכל אחת מהן ואילו הטיפול במחלת האיידס הוערך בעלות של כ-7,000 שקל לחודש לכל אחת. בעקבות הצעת בית המשפט החליט המשרד להעניק להן טיפול במימון ציבורי בסך של 62,808 שקל לכל אחת. תחשיב זה מבוסס על שישה חודשי טיפול מלא במחלת הכבד או קרוב לארבעה חודשי טיפול במחלות
שתי העותרות, יחד עם כמה ארגונים - המוקד לסיוע לעובדים זרים, הוועד למלחמה באיידס ורופאים לזכויות אדם - טענו בעתירה, באמצעות עוה"ד יונתן ברמן ואסנת כהן-ליפשיץ, כי עמדת המדינה דוחה למעשה את הצעת בג"ץ משום שאינה מספקת טיפול מלא לכל מחלותיהן למשך חצי שנה. מה גם שמבחינה רפואית אין מקום להבדיל בין הטיפול בשתי המחלות, והטיפול היעיל בדלקת הכבד מצריך לפחות שישה חודשים.
ואולם משרד הבריאות הגיב, כי השתיים אינן מטופלות במחלת האיידס כבר משנת 2008 , וגם לא התמידו בטיפול במחלת הכבד, למרות המלצות הרשויות. עוד הוסיף המשרד כי הסכמת המדינה ניתנה, לפנים משורת הדין, אף שהמלצות הצוות הבינמשרדי, שטיפל בסוגיה הכללית, היו שלא לממן טיפול רפואי לנשים במצבן, שאינן מצויות בישראל בשנת שיקום ואינן שוהות כאן בהמתנה להעיד במשפטם של נאשמים בסחר בבני אדם.
השופט רובינשטיין ציין בפסק הדין כי מבחינה רפואית לא הוברר באופן מספק מה התועלת ארוכת הטווח של טיפול בן מספר חודשים, אך ודאי שככל שיקדימו העותרות בטיפול כן ייטב, ואם יוכלו להמשיך ולקבל את הטיפול בארצן – הדבר ניתן אך כרוך בעלויות גבוהות – ייטב להן עוד יותר.
"בכל האהדה לעותרות, אוקראינה היא מדינה בת מיליוני תושבים רבים, אשר חיים תוך הסתייעות בשירותי הרפואה המקומיים. דומנו כי ההסדר המוצע על ידי משרד הבריאות, המצטרף לחובה (על פי חוק זכויות החולה ) להעניק טיפול נאות אילו הפכה מצוקתן הגופנית חס וחלילה למצב חרום רפואי, למאמצים הנעשים על מצד המדינה כדי להציע פתרונות לנשים במצבן, ובהתייחס לארעיות שהותן בישראל - מספק פתרון הולם בנסיבות", קבע רובינשטיין. "גם אם אין מדובר בהסדר שהן היו חפצות בו, יש בכך כדי להיענות לחובה מוסרית יסודית לנשים למודות סבל אלה, וזאת מבלי לטעת מסמרות לעתיד".
השופטים לא ראו מקום להתערב בעמדת משרד הבריאות אף שהצעתם הייתה נדיבה יותר. "לצערנו – הסביר רובינשטיין – ככל הנראה הטיפול הזמני שיינתן לשתיים, יהא משכו כמה חודשים או אף שנה, לא ירפא אותן ממחלותיהן באופן סופי....מובן כי אם תהא אפשרות להגיע למתווה המרחיב במעט את אשר הוצע על ידנו, כדי לשפר את סיכוייהן הרפואיים, היה מקום לברך על כך. ואולם, במכלול הנסיבות, לא ראינו לנכון לחייב את המדינה לכיוון זה, שעה שאין עליה כיום חובה שבדין להעניק טיפולים אלה בהיקף המבוקש דווקא, ומתוך הגישה כי אין בית המשפט ממהר להתערב בסדרי עדיפויות תקציביים של הרשויות".
בסיכום הדגישו השופטים כי ליבנו עם העותרות שאשר ידעו סבל בחייהן והן מתמודדות עם מחלות קשות אך לא ניתן להיענות לעתירתן, מה גם שהן קיבלו עד כה טיפול רפואי נרחב במימון ציבורי, החל ממסגרות גמילה מסמים, דרך תקופות במקלט ותקופות אשפוז בבתי חולים ציבוריים וכלה בביצוע בדיקות ובקבלת תרופות. כן ניתנו להן אשרות שהייה ועבודה כאן – במשך שנים - כדי שיוכלו להתחיל בשיקום חייהן.