אמנות הסחיטה: דין אריאל כדין עמנואל
יש להסביר לאמנים-שמאלנים את מה שהוסבר להורים החסידים מעמנואל: תעשו מה שאתם רוצים, אבל לא על חשבון הקופה הציבורית
היכל התרבות באריאל. צילום: אריק סולטן
לא הייתי מתפלא אם הם היו משנים את עמדתם הנחרצת בזכות אותם ילדים שנמצאים כאן בניגוד לחוק, ומסכימים לחצות בשבילם קו ירוק שעד אתמול היה עבורם קו אדום. ילדי אריאל, ילדים שומרי חוק שמתגוררים בעיר ואם שהוקמה על ידי מדינת ישראל לא עושים להם את זה, בשבילם הם לא מוכנים להופיע, אבל אם רק תגיד להם ילדי עובדים זרים, אומני השמאל יזילו ריר ויתייצבו מיד על הבמה גם אם היא באריאל.
אבל אם נהיה רציניים יותר, ההצעה שלי לפתרון פרשת אריאל לקוחה דווקא מפרשת עמנואל.
לפני כשבוע החליטה המדינה לאפשר לבית הספר בעמנואל לנהל מגמה חסידית כרצונו, אך לשנות את מעמדו למוסד פטור ובלתי מוכר שאינו זוכה לתקציבים מהמדינה. הפתרון הנוכחי יעיל בהרבה מהתגובה ההיסטרית של בג"ץ לה היינו עדים לפני כחודשיים, כשהורים נשלחו לכלא רק בגלל סירובם לשלוח את בנותיהם לבית הספר.
הפתרון הנוכחי חינוכי יותר וצודק יותר. בית ספר אליטיסטי שמחמיר בקבלת תלמידים לשורותיו באופן בלתי סביר, ולא מגלה אחריות חברתית בסיסית, אינו ראוי לתמיכה תקציבית ממדינת ישראל. מי שלומד לבד, שיממן לבד.
באותה מידה צריכה מדינת ישראל להתייחס לחרם אומני השמאל על היכל התרבות באריאל. שרת התרבות לימור לבנת צריכה פשוט להודיע שכל תיאטרון ששחקניו ואנשיו יסרבו להעלות הצגות בישובים שמעבר לקו הירוק, יוכר כתיאטרון בלתי מוכר וישללו ממנו תקציבי המדינה. כמו בעמנואל הפתרון לא צריך להיות
היסטרי. החרמה ימנית של אומנים שמאלנים או תיאטראות עלולה רק להעצים את תשומת הלב שיקבלו האומנים הסרבנים ולשחק לטובתם. במקום החרמה היסטרית עדיפה שלילת תקציבים.
מי שלא מוכן להופיע בעיר רשמית ומוכרת על ידי מדינת ישראל שיממן את הופעותיו בעצמו ולא יתפרנס מהקופה הציבורית. לא יתכן שתושבי יהודה ושומרון יתקצבו במסים שהם משלמים תיאטראות ואומנים שמפלים אותם לרעה, ולא מוכנים לספק להם תרבות כמו לשאר אזרחי ישראל.
ההצגה של אומני השמאל יכולה להימשך, אבל בלי הכסף הציבורי שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם