בלייר: ידעתי שגורדון בראון יהיה כישלון
האוטוביוגרפיה של רה"מ הבריטי לשעבר יצאה לאור ועשתה כותרות: היחסים המעורערים עם בראון, עיראק והיחס לאלכוהול
בלייר, ראש הממשלה בשנים 1997 עד 2007, עבד על הספר "מסע, חיי הפוליטיים" במשך שלוש שנים, וכבר נכנס לרשימת 20 רבי המכר של אתר אמזון. ההערכות היו כי הוא מבקש להשתמש באוטוביוגרפיה כדי להציג את מורשתו באור חיובי וכדי לתקן את תדמיתו שנפגעה בעקבות המלחמה בעיראק. בלייר אף הודיע כי יתרום את כל כספי התמלוגים לארגון צדקה שמסייע לחיילים פצועים.
הבוקר, כאשר הגיע הספר לדוכנים, מיהרה התקשורת הבריטית לשים דגש על הפרקים שעוסקים ביחסיו של בלייר עם בראון, שהיה שר האוצר לפני שקיבל את תפקיד ראש הממשלה ב-2007. על אף שבמשך שנים דיברו מקורביו של בלייר על היחסים המעורערים בין השניים, זו הפעם הראשונה שבה חשף ראש הממשלה לשעבר את גרסתו.
מהספר עולה כי החתול השחור עבר בין שני האישים כבר ב-1992, כאשר בלייר רצה שבראון יתמודד על הנהגת הלייבור והוא יהיה סגנו. אבל בראון התנגד לכך. "מרגע זה", כותב בלייר, "אני חושב שהתנתקתי מעט מגורדון". בסופו של דבר הפך בלייר למנהיג המפלגה ב-1994 והוביל את הלייבור לניצחון כעבור שלוש שנים.
בעוד שבתחילת הדרך המשותפת בהנהגת הממשלה נראה כי היחסים בין השניים קורקטיים, עם הזמן התגברו חילוקי הדעות בין בלייר לבראון. מוקד מחלוקת משמעותי היה הרפורמה בשירות הציבורי, שלפי בלייר "היה ברור כי הכיוון של הרפורמה לא משותף, לא מוסכם ולא זוכה לתמיכה".
כבר ב-2001 החלו ללחוץ על בלייר להזיז את בראון מתפקידו, אולם הוא סירב מאחר שלא היו מועמדים מתאימים. אבל שלוש שנים לאחר מכן, בלייר היה מיואש מחילוקי הדעות עם בראון ושקל ברצינות לפטר אותו. בסופו של דבר החליט בלייר כי הנזק מפיטוריו של בראון עלול לעלות על התועלת.
"הכישלון שלי לעשות את זה לא היה חוסר אומץ. זה גם לא נגע לניהול של מצב מורכב. זה בגלל שהאמנתי, על אף כל הרגשות שלי לפעמים, שהוא באמת היה שר האוצר הטוב ביותר עבור המדינה", מציין בלייר. "הגעתי למסקנה שאם הוא יהיה בפנים, זה עדיף על כך שהוא יהיה מחוץ לממשלה ויתנהג בחופשיות, או גרוע מכך, יהפוך לדמות ראשית שתפגע בשמאל".
החל מ-2005 התערער יותר המצב בין שני האישים, כאשר בראון החל ללחוץ על בלייר להתחייב כי הוא יעזוב את הממשלה ויעביר לו את השלטון, אבל בלייר התנגד
בסופו של דבר עזב בלייר את דאונינג 10 בסוף יוני 2007 והעביר את רסן השלטון לבראון, שעמד בראשות הממשלה עד ההפסד לשמרנים לפני קרוב לשלוש חודשים. בספר, כמו גם בראיונות שהעניק לכלי התקשורת בבריטניה לקראת הפרסום, הודה בלייר כי הוא ידע כי בראון יהיה אכזבה וכי הוא יוביל את המפלגה להפסד.
"זה מעולם לא היה אמור לעבוד, זה הפסיק להיות הלייבור החדש", כותב בלייר, שגם מעניק ציונים לתפקודו של בראון: "חישוב פוליטי, כן. רגשות פוליטיים, לא. אינטליגנציה אנליטית, בוודאי. אינטליגנציה רגשית, אפס".
לגבי המלחמה בעיראק, בלייר מודה כי הוא לא דמיין עד כמה יהיה המצב במדינה קשה וכי הוא מבכה את מותם של החיילים, אבל הוא ממשיך להחזיק באמונתו כי הפלישה בהובלת ארצות הברית ב-2003 אכן הייתה מוצדקת.
"אני לא יכול להתחרט על ההחלטה לצאת למלחמה. אני יכול לומר שמעולם לא ניחשתי שכזה סיוט יצוץ", מציין בלייר. "מדי פעם חשבתי אם עשיתי משהו לא נכון. אני מבקש מכם לחשוב שאולי הייתי צודק".
בלייר מוסיף כי "אני מתחרט בכל רמ"ח אבריי על אובדן אלה שנהרגו. דמעות, לפעמים היו הרבה כאלה, לא יכפרו על כך". "אבל על בסיס מה שאנחנו יודעים כעת, אני עדיין מאמין שאם סדאם היה נשאר, הוא היה סיכון גדול יותר לביטחון שלנו, וכי עד כמה שהמצב היה איום, המציאות של סדאם ובניו בשלטון הייתה יכולה להיות חמורה יותר".
הוא מתאר במילים חמות את נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' בוש. "למדתי לחבב ולהעריך את ג'ורג'. לאחרונה נשאלי לאילו מנהיגים פוליטיים שפגשתי הייתה ההגינות הרבה ביותר. הצבתי את ג'ורג' קרוב לצמרת. כמה אנשים חשבו שאני צוחק. היה לו יושר אמיתי ואומץ פוליטי יותר מלכל מנהיג אחר. הוא היה, במובן ביזארי, אידיאליסט אמיתי".
בלייר גם מתאר את מותה של הנסיכה דיאנה, אותה כינה "מניפולטורית בדיוק כמוני". הוא נזכר כיצד קיבל את ההודעה בלילה של 31 באוגוסט 1997 כי הנסיכה נהרגה בתאונת דרכים בפריז, וכי הוא רצה לנצל את האירוע כדי לשפר את דמותה של בריטניה.
"ניסינו להבין כיצד אפשר לנהל את כל האירוע. אני יודע שזה נשמע חסר רגש. אבל בהחלט הייתי באבל. חיבבתי אותה והרגשתי צער עבור שני הבנים, אבל גם ידעתי שזה יהיה אירוע לאומי ועולמי שלא דומה לשום דבר אחר", הוא כותב. "הדרך שבה בריטניה תצא תהיה חשובה עבור המדינה שלנו באופן פנימי וחיצוני. הייתי צריך לדבר על גל של אבל ואובדן בדרך שתהיה מכובדת אבל שגם תביע את הרגש והאהבה שהאנשים חשו כלפיה".
גילוי לב של בלייר היה בהתייחסו להתמכרות הקלה לטיפה המרה. הוא הודה כי הוא שתה "ויסקי או ג'ין וטוניק לפני ארוחת הערב, שתי כוסות של יין ואפילו חצי בקבוק עם זה". "זה לא היה מוגזם לחלוטין. היה לי גבול. אבל אני מודע לכך שזה היה סוג של סיוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם