במשפחת איימס מנסים להבין איך ממשיכים
ששת ילדיהם של יצחק וטליה אימס, שנרצחו בפיגוע הירי, יושבים אבלים בביתם ויודעים שבקרוב יצטרכו להחליט על איך ייראו חייהם מעכשיו
ישבו כולם יחד, צחקו הרבה. בעיצומה של החגיגה פנה יצחק אל אשתו. "הלוואי שנגיע לחתונת הזהב", איחל לה ולעצמו בפני הנוכחים. אתמול בבוקר ישבו ילדי משפחת אימס בבית המשפחה הצנוע בבית חגי וקיבלו בשקט את פניהם של המנחמים. רק יומיים עברו מאז נהרגו הוריהם בפיגוע הירי סמוך לקריית ארבע, ונדמה שהם עוד לא מעכלים.
הם יושבים בסלון, שישה ילדים צעירים. דני, הבכור, בן 24, רות בת ה-19, אריאל בן ה-16, רוחמה בת ה-12, הודיה בת התשע, עוז בן החמש. הוא בדיוק יוצא מהבית, נשלח אל גן הילדים ביישוב. מדי פעם הוא מובא אל בית המשפחה להשתתף בשבעה, "אבל לא רוצים להעמיס עליו יותר מדי", כפי שאומרת אחת השכנות.
ילדי המשפחה מנסים לשמר את תחושת הביחד גם בהרכב חסר כל כך. רוב באי הבית נותרים אילמים כאשר הם נכנסים אל בית המשפחה, ודווקא האחווה שמפגינים ששת הילדים שנותרו יתומים היא שמפיגה את המבוכה, והם פותחים בשיחה ומספרים על אבא ואמא.
"אבא ואמא שלי דגלו בפשטות", אומר אריאל בן ה-16. "אבא נראה איש פשוט ממש. מצד אחד, בשביל להתפרנס הוא עבד בעבודות כמו גננות או ניקיון ביישוב, אבל מצד שני הוא היה בולע את כל הספרים שמונחים פה בסלון". "התחביב שלו היה ללכת לכל מיני חנויות ספרים בשוק מחנה יהודה ולחזור עם ספרים ישנים ומרוטים", מוסיפה רות. "שם הוא היה מוצא אוצרות ואז היה מספר לנו מה למד וגילה".
על אמו מספר אריאל שהייתה אמהית ועוטפת. "אמא שלי תמיד חשבה על האחר", הוא מספר. "בזמן שארגנו להם את המסיבה היא נכנסה הביתה וראתה שאנחנו ישר קופצים ומסתירים את ההכנות. היא לא הפסיקה להתנצל על זה שהרסה לנו את ההפתעה". בדרך חזרה ממסיבת יום הנישואים, נתקע הרכב של דני עם אשתו ובנו התינוק. "אמא כל כך התנצלה על זה אחר כך", סיפר אתמול. "היא אמרה שהיא מצטערת, שבגלל שבאנו לחגיגה שלהם נתקענו".
יצחק וטליה אימס נולדו שניהם בברית המועצות. בסוף שנות השמונים גילה אימס את היהדות באמצעות ישיבה של חב"ד במוסקבה. "לא יצא לנו לדבר הרבה על החזרה בתשובה של אבא", אומר אריאל.
"הוא לא היה אדם שתקן, אבל על עצמו לא הרבה לדבר. למרות זאת, דווקא לאחרונה הוא סיפר לנו איך גילה את היהדות. הוא היה איש שלומד
"הוא סיפר לי שהגיע לישיבה של חב"ד, ותיאר את הפעם הראשונה שבה הניח תפילין כחוויה מדהימה. הוא אמר שברגע ששם את התפילין הוא הרגיש שהכל מתחבר לו. הוא אמר שלצערו, ההרגשה שהייתה לו בפעם הראשונה שהניח תפילין כבר לא תחזור, שברגע ההוא הרגיש שהגיע למקום האמיתי שלו".
כשגילה את היהדות היה יצחק נשוי לטליה וחיבר גם אותה לעולם החדש שנחשף בפניו.
בני הזוג עלו ארצה בשנת 1991 עם דני שהיה בן חמש ורות שהייתה בת חודשיים. בתחילה קבעה המשפחה את מושבה ביישוב אלון שבות שבגוש עציון. "אבא רצה ללמוד שם בישיבה", מספר דני. "גרנו שם בקרוואן במשך חמש שנים".
כשהגיע יצחק לארץ הוא התחבר להר הבית דרך לימודים בישיבה באלון שבות. הוא החל ללמוד את נושא המקדש, ובשבע השנים האחרונות היה טובל במקווה ועולה להר הבית מדי שבוע. "הוא היה אומר שהדבר שהכי בא לו לעשות עכשיו זה לארגן עוד קבוצות של עולים להר הבית. הוא אמר 'אנחנו גרים בבית חגי, וחגי הנביא אמר 'עלו ההר', אז אני חייב לגרום לאנשים לעלות להר'".
יצחק, כך מספרים הילדים, חיפש כל הזמן את המרחבים. "כילדים היינו מתווכחים איתו. רצינו לנסוע באוטו עם חלונות סגורים, כי פחדנו שיזרקו עלינו אבנים, אבל הוא לא יכול לקבל את זה. הוא היה אומר, 'מה, לנו לא יהיה אוויר בגלל שאולי הערבים יזרקו אבנים?'".
המרחב, אומר אריאל, היה גם פילוסופיית החינוך של ההורים. "ההורים שלי תמיד היו מאוד פתוחים ונתנו לנו המון מרחב. כשהיינו קטנים, ההורים שלי תמיד היו אלה שמרשים, וכשחברים שלי היו צריכים לתת להוריהם דוגמה על הורים שמרשים לעשות משהו, כדי שירשו גם להם, תמיד היו אומרים 'ההורים של אריאל מרשים'". "אני חושבת שדווקא מתוך המרחב הזה, בזכות ההכוונה שהם נתנו לנו עם החופש, כל אחד מאיתנו הולך בדרך שמתאימה לו", מוסיפה רות.
בני המשפחה כבר נתקלו בעבר בטרור, מעין סימני אזהרה שליוו את חייהם בארץ. בערב שבת של חג חנוכה, לפני עשר שנים, חדר מחבל חמוש בסכין לבית חגי והגיע למרחק מטרים ספורים מבית משפחת אימס. "אני ראיתי את המחבל, ואבא שלי יצא לקראתו עם הנשק", מספר אריאל. "מהצד השני הגיע שכן וגם הוא בא עם נשק. בהתחלה השכן לא רצה לירות, כדי לא לפגוע בי, וצעק לי להתכופף. אחר כך ירו במחבל משני הכיוונים והוא נהרג". פעם אחרת נרגם רכבם באבנים בלב העיר חברון וכל שמשותיו נופצו. יצחק יצא מהמכונית וירה באוויר וכך הניס את משליכי האבנים.
הילדים מספרים כי ההורים יצחק וטליה הקפידו לשדר להם ביטחון גם בתקופות הקשות של התפרצות הטרור. "הם תמיד ידעו לתת לנו את תחושת הביטחון ולכן כמעט לא היינו בפחד", אומרת רות, "אבא היה מרגיע את אמא והיא הייתה מרגיעה אותנו". אבל בתקופה האחרונה, אומר אריאל, המתח הורגש היטב. "יש מין רצף אירועים שמוביל לפיגוע", הוא אומר. "זה מתחיל מזריקות אבנים ובקבוקי תבערה ומתישהו הירי מגיע. עכשיו כשאני חושב על זה, באמת היה משהו באוויר".
ביום הפיגוע התחילה רות שנה שנייה כבת שירות לאומי במעלה אדומים. כששמעה על פיגוע באזור קריית ארבע, חששה. "התקשרתי לאבא ואמא והם לא ענו, אז זה די הדאיג אותי", היא אומרת. רות התקשרה הביתה. כשענו לה האחים שלה קצת נרגעה, עד ששמעה את תשובתם לשאלותיה. "שאלתי אותם איפה אבא ואמא והם אמרו לי שהם לא בבית. שאלתי מי בבית, אז אמרו לי שהגיעו קצת שכנים".
רות כבר לא הייתה זקוקה להודעה. "הבנתי לבד מה קרה", סיפרה . דני, הבכור, עמד באותה שעה להיכנס לאירוע בנושא חודש אלול ביישוב יד בנימין שבו הוא מתגורר. בכניסה לאולם ניגש אליו ראש הישיבה שלו, הרב שמואל טל. ממנו שמע דני על מות הוריו. מאז הוא עם אחיו, בבית המשפחה בבית חגי.
אריאל בן ה-16, תלמיד כיתה י"א בישיבה התיכונית ביישוב הסמוך סוסיא, יצטרך כעת, עם שני אחיו הבוגרים, לטפל בשלושת אחיו הקטנים. גם את סבתו, שיושבת לידו, הוא מנסה לחזק. הוא אוחז בידה, מדבר אליה ברוסית. "אנחנו עוד לא במצב של להחליט מה בדיוק יהיה איתנו", הוא אומר, "אנחנו מוקפים באנשים מקסימים שדואגים לנו. בקרוב נצטרך לקבל החלטות על איך החיים ייראו מעכשיו, אבל בימים הקרובים אנחנו צריכים עוד קצת זמן. אולי נבין קצת מה קרה לנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם