יועצו של שרון: "החד צדדיות לא מתה"
האמריקאים דופקים את ביבי. אובמה חסר ניסיון. פיאד הוא הפרטנר. תא"ל (במיל') עיבל גלעדי, יועץ הסתרים של המנהיגים, שובר שתיקה
הוא בן 53, בעל מרץ בלתי נדלה וכריזמה טבעית שוצפת. איש סוחף, רהוט במיוחד, אחד הקצינים המשכילים ביותר של צה"ל. אוחז בארבעה תוארי מאסטר (מאוניברסיטת חיפה, ג'ורג' וושינגטון והאוניברסיטה לביטחון לאומי בוושינגטון. בנוסף היה עמית מחקר בסטנפורד במכון "הובר" ובמכון cisac היוקרתי), דובר אנגלית מהוקצעת, מתוקשר ומקושר בארבע יבשות לפחות.
הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון דחק אותו אל מחוץ לצה"ל, לאחר שהתברר כי גלעדי קיים קשר הדוק מדי עם ראש לשכת ראש הממשלה דאז, דב ויסגלס. גלעדי הפך לקלף החזק של לשכת ראש הממשלה, הגה את ההתנתקות עבור שרון, אחר כך המציא את "ההתכנסות" עבור אולמרט.
מלחמת לבנון השנייה ניפצה את החלומות, ההתנתקות הוכחה ככישלון ביצועי (לעניות דעתי. הוויכוח סביבה עדיין ניטש). גלעדי נעלם מהציבוריות והעדיף להתמקד בעשייה.
עמיתי, אראל סג"ל, הרבה בשנים האחרונות לתהות בטוריו לאן נעלם גלעדי. למה הוא לא מדבר עכשיו, אחרי שהתוכניות הגרנדיוזיות על היציאה החד-צדדית מעזה העמידו מולנו מדינת טרור ואלפי קסאמים וגראדים בטווח הולך וגדל (עכשיו הם כבר יכולים להגיע לגוש דן ולשרון).
גלעדי מדבר עכשיו. על הכל. הוא ממשיך לקיים קשר שוטף
הוא יושב גם עם בכירים ישראלים. שרי שביעייה מדברים איתו, יועצים של ראש הממשלה מקוששים אצלו רעיונות. "אם אתם הולכים למשא ומתן", תוהה גלעדי, "אז איפה ההכנה? מה עושים? מהי תמונת הסיום הרצויה של ישראל במשא ומתן הזה?
"כשעבדתי עם שרון הייתי יושב איתו ומנסה להבין ממנו. כל עשרה ימים הייתי מפיל עליו רעיון, בודק אותו. הטענה שלי עכשיו לצד שלנו היא שאין שום הכנה. אין ניסיון לשרטט מפת דרכים עם מטרה מוגדרת. איפה רוצים להיות בסוף היום? מישהו יכול להסביר לי את זה? מישהו יודע?".
"אפשר", אומר גלעדי, "לייצר תוכנית לכל דבר. אם אתה לא רוצה מדינה פלסטינית, רק תגיד ונתכנן איך מגיעים לתוצאה הזו. יש דרכים. אבל קודם תגיד מה אתה רוצה. לעצמך ולצוות שלך. הבעיה מספר אחת של ישראל היא שאיבדנו את היוזמה. את ההובלה. זה הדבר המרכזי שעשינו עם שרון. לקחנו את גורלנו בידינו. קבענו מטרה.
"רתמנו אליה את כולם: הציבור הישראלי, המערכת הפוליטית, האמריקאים, האירופים, אחר כך גם את הפלסטינים. הכתבנו סדר יום. וכשאני יושב עם אחד האנשים הכי קרובים לביבי ושואל אותו, תגיד לי, מה התוכנית, לאן רוצים להגיע, הוא לא יודע.
"אני אומר לך שכל תוכנית שנתניהו ירצה, כל תוכנית שיציב על השולחן, האמריקאים יקנו. עם ישראל יעמוד מאחורי כל תוכנית כזו. אחריו, גם העולם. אני נמצא הרבה בוושינגטון ואני יודע על מה אני מדבר.
גם כשביבי הרכיב את הממשלה שלו הייתי שם. אמרתי לאמריקאים שאין מקום לחשדנות שלהם. שיהיה בסדר. ישבתי גם עם ג'ורג' מיטשל. דיברנו על מה עושים. הוא שאל אותי איך ישראל תגיב אם אמריקה תבקש להפסיק לבנות בשטחים, להקפיא הקפאה מוחלטת.
אמרתי לו שאם הם יבקשו את זה ככה, התשובה תהיה שלילית. אם הם יבואו עם משהו יותר מתוחכם, אז יש סיכוי. אבל אם זה יהיה כן או לא, זה יהיה לא. הוא ביקש רעיונות. אמרתי לו שאם הם יבואו עם פרמטרים כמו להפסיק רק את הבנייה מזרחית לגדר, אז זה הגיוני. עם ממד זמן, עם נוסחה קצת יותר מתוחכמת, כזו שנותנת לכל צד הישגים וגובה ממנו מחיר שהוא יכול לשלם".
אז איך אתה מסביר את זה שהם הלכו הפוך?
"זה הנשיא. רק אובמה. תראה, מוכשר ככל שיהיה הנשיא הזה, יש כאן תקלה. הוא נכנס עם חוסר ניסיון מוחלט. כל נסיעה שלו לחו"ל נגמרה באסון. הקונספט שלו קרס אחרי חצי שנה. הוא נסע לסעודיה בלי שום הכנה ונכשל. הוא נסע לקופנהגן להביא את המשחקים האולימפיים לשיקגו, וחזר בלי כלום.
"הוא היה בטוח שבזכות העובדה שנסע לשם זה יקרה. וזה לא קרה. אפילו אנחנו, הקטנים, בחיים לא היינו שולחים את שרון לוושינגטון בלי שהתוצאות ידועות מראש. איך אפשר לשלוח נשיא אמריקאי ככה, פעם אחרי פעם, לנסיעות שמתפוצצות לו בפרצוף?
"בסעודיה, אפילו אישור למטוסי אל על לטוס מעל המרחב האווירי הוא לא קיבל. מי שקרא את החומרים של השיחות בין פוטין למדבדב אחרי שאובמה היה שם מבין שהם אכלו אותו לארוחת בוקר. ובכלל, כל שיטת השליחים הנשיאותיים שלו, האנבויס (envoys), לא עובדת. מיטשל מגיע? אז מה. כשהוא כאן יש תכונה ופעילות, כשהוא עוזב זה נגמר. וחוזר חלילה.
"ואני שואל, מי עושה את העבודה? מי מתחזק? איפה סאתרפילד, אברהמס, ברנס, אלה שעשו עבודה רציפה, סדורה, שיטתית? הוא גם איבד את הרייטינג שלו בציבור בישראל. לא היה נשיא אמריקאי כל כך לא אהוד בישראל. זה חסר תקדים. הוא מוכשר אבל חסר ניסיון וזה בולט.
"הוא חשב שאם יתקרב לעולם הערבי זה יפתח לו את הדרך. אבל הוא התקרב אליהם באמצעות התרחקות מאיתנו. זו שגיאה פטאלית. אם אתה עושה קניות אצל הערבים ומשלם במטבע ישראלי, אתה מאבד גם את הערבים וגם את הישראלים. ולכן, הקושי הגדול שלי הוא לא עם המדיניות של אובמה, אלא עם היישום שלה. עם תהליך ההוצאה לפועל".
טכנית , איפה השגיאה הכי קשה שלהם?
"אמרתי להם בהתחלה, תעבדו עם ביבי. אל תדחפו אותו לפינה. אם תדחפו אותו, זה לא יקרה. קחו דוגמה משרון. כשהגיע להיות ראש ממשלה הוא לא תכנן לעקור אפילו בזנ"ט אחד בהתנחלות אחת. למה הוא זז? כי הוא הרגיש שאמריקה מאחוריו. אמרתי להם שזו הדרך.
"אם אתם רוצים שיעשה משהו, אל תעמידו אותו בפינה. אל תטילו עליו מצור. שימו לו יד על הכתף ותוליכו אותו בעדינות למקום הנכון. הם שאלו אותי אם ביקור בישראל יועיל. אמרתי להם שזה תלוי. אנחנו לא מחפשים אירוע חגיגי, אלא מערכת יחסים אמיתית.
"אבל לאובמה יש בעיה עם מערכות יחסים. תבדוק עם גורדון בראון, כמה פעמים הם דיברו. הוא בכלל לא מדבר עם מנהיגים. שרון ובוש דיברו כמעט פעם בשבוע. עכשיו, כשאובמה מדבר עם ביבי, זה אירוע. במקום דו שיח יש רוח מנוכרת. ריחוק. וזו התחלה רעה".
אתה חושב שאובמה הוא נשיא אנטי ישראלי?
"לא. אבל הוא יצר את הלגיטימציה לגל האנטי ישראלי באירופה. אנחנו משלמים על זה מחיר עצום. נכון, יש לו ביקורת עלינו, חלק ממנה נכון. אין לנו תוכנית ואין לנו כיוון מוגדר. אבל אסור להתבלבל, אנחנו הצד הטוב. צריך להיות ברור איפה הטובים ואיפה הרעים כאן.
"אנחנו המדינה היחידה באיזור שבה השלטון מפחד מהאזרחים ולא האזרחים מהשלטון. כן, אנחנו עושים טעויות ושגיאות, אבל אנחנו הטובים. ואמריקה, לפחות בהתחלה, שידרה אווירה אחרת. זו טעות גסה. הרי העולם היה מעדיף לראות הרבה יותר ישראל ולא הרבה יותר סוריה או מצרים, נכון?
"אז למה להתנהג הפוך? התוצאה הייתה כישלון המדיניות האמריקאית. נקודה. מאז 1993 אנחנו מדברים עם הפלסטינים. עוד מעט 18 שנה. אובמה נכנס בינואר 2009 ומאז אנחנו לא מדברים איתם. נתק מוחלט. זו השנה הראשונה שלא היה שום קשר.
"אמרתי לאמריקאים שזה ההישג הגדול שלהם. קיבלו תשעה חודשי הקפאה ונתק מוחלט. אז מה עשינו? קח לדוגמה את האירוע עם הבנייה ברמות שלמה במהלך ביקור ג'ו ביידן. בשביל מה הם הרימו את זה והפכו את זה למשבר עולמי? הם הרי יודעים שביבי לא ידע. שזה לא היה מכוון. הם יודעים את זה מצוין. הוא התנצל בקולו. הנוסח היה מתואם.
"כששאלתי, הם אמרו לי שמי שתיאם את הנוסח בוושינגטון לא היה מוסמך. אמרתי להם שזה לא רציני. פתאום באה שיחת הנזיפה הזו מהילארי, 43 דקות, והם עוד מדבררים את זה והופכים את זה לתקרית חסרת תקדים. בשביל מה? אתם רוצים לנהל את תהליך השלום או לדפוק את ביבי? תחליטו.
"גם אני נגד בנייה בהתנחלויות, אבל אין לי שום בעיה עם בנייה בשכונות יהודיות בירושלים. לעשות משבר על רמות שלמה? הרי אתם יודעים שזה לא יפונה בחיים. לא חבל? וכל זה כשאתם מנסים להשיק שיחות קרבה. ועוד בפומבי".
אני מסיק מהביקורת הזו שאובמה פשוט לא מתאים.
"לא. הוא איש נבון. אין כאן שאלה של ה'מה', אלא של ה'איך'. 15 שנה אני עובד מול וושינגטון בתצורות שונות, זה הממשל הכי פחות מנוסה שעבדתי מולו. זה לא שהם לא רוצים, הם פשוט לא מצליחים. הם משוכנעים שבוש היה טיפש. ואני אומר להם, תראו כמה הטיפש הזה היה חכם.
"הוא לקח את שרון, רתם אותו למפת הדרכים, פרסם חזון ברור על שתי מדינות, ראה את שרון מפנה 19 התנחלויות בעזה וגם בשומרון, ומה אתם עשיתם? תשעה חודשי הקפאה? תלמדו מקלינטון. הוא הבין מה שאתם לא. שקודם כל צריך לרתום את המנהיגים לתוכנית.
"אי אפשר לעבוד מעל ראשיהם. אני ישראלי גאה. לא הצבעתי עבור ביבי, אבל הוא ראש הממשלה שלי. כל ניסיון שלכם להכתיב משהו אחר, ייתקל בהתנגדות. ואתם פשוט משחקים לידיו. הוא טוען שאתם מנסים להפיל אותו, ואחרי רמות שלמה הוא גם צודק".
גלעדי הוא איש מרתק. סוחף. קיבוצניק גאה שגר בכברי ולא יוותר על הנוף הגלילי בעד שום הון שבעולם, ומצד שני, נוהג במרצדס משודרגת עם מספר דיפלומטי מטעם "קרן פורטלנד" שבראשה הוא עומד (ותכף נחזור אליה).
מסתדר מצוין במשרדו המדוגם שבקומה ה-35 במגדלי עזריאלי בתל אביב, אבל גם בין 16 אמהות דרוזיות בכיתת לימוד קטנה בבית ג'אן (תכף נחזור גם לזה), או בבתי מלאכה נידחים בכרמיאל (וגם לזה) או בקרב הבדואים בנגב.
ניסיון לעקוב אחרי פעילותו של גלעדי עלול לגרום סחרחורת. כשהיה בצבא (20 שנה בשטח וקרוב לעשר שנים בקריה), נהג לקום כל בוקר בשעה עשרים לחמש ולנהוג לתל אביב כדי להקדים את הפקקים.
ישן מעט מאוד, תמיד נלהב וחדור אמונה, תמיד מנוסח בקפידה, עד הפסיק האחרון, בלי לקחת אוויר בין משפט למשפט, בין תזה מנומקת ומלומדת אחת לזו שרודפת אותה. יש לו אופנוע שטח גדול, הוא חולה על רכיבת שטח, מאוהב עד כלות בגליל, אבל שוחה כדג במים גם במסדרונות הכוח בוושינגטון או בהיכלי השן של האקדמיה היוקרתית ביותר בסטנפורד.
הוא גם נשיא מכללת הגליל המערבי. פעם בשבוע, כל יום ראשון, הוא שם. בהתנדבות. אבל עם חזון וחלומות ויכולת כיבוש וביצוע. "ישראל היא עיר מדינה עם שני פארקים", הוא אומר, "יש תל אביב, שהיא מרכז פיננסי, עסקי, אינטלקטואלי ואקדמי מהטובים בעולם, ויש שני פארקים. צפוני בנגב ודרומי בגליל.
"אני, כאן במכללה, שומר הפארק הדרומי. לצערי, בכל פרמטר שתבדוק כאן, תמצא פער עצום מתל אביב. 30 שנה הגנתי על המדינה מבחוץ. עכשיו אני עוזר להגן עליה מבפנים".
הוא לוקח נייר ומתחיל לשרטט מפות. מחלק את הגליל לחמש נפות. מדגים איך בנפה שלו, למשל, הגליל המערבי, יש שני שלישים ערבים. "הקווים הדמוגרפיים, לאורך זמן, הם יציבים ומתונים בגליל. שיעור האוכלוסייה הערבית הולך וגדל בקצב מתון, שיעור האוכלוסייה היהודית הולך וקטן באותו קצב.
"האוכלוסייה היהודית יורדת גם כמותית וגם איכותית. המוכשרים ביותר הולכים. אנחנו נשארים עם החלשים. זה נשמע רע, אבל זה המצב. אין סיבה לייפות אותו. ויש עוד נתונים. בשנות השישים אישה ערבייה בגליל עמדה על ממוצע של תשע לידות. היום זה סביב -3.6 ירידה דרמטית. מצד שני, הערבים שהולכים ללמוד בתל אביב חוזרים הביתה לכפר בגליל. היהודים לא.
"עכשיו בוא נעבור למכללה שלנו כאן. 4,500 תלמידים, כמעט 40 אחוז מתוכם ערבים. ושים לב, מתוך הסטודנטים הערבים, 72 אחוז נשים! זו המהפכה האמיתית. למה? כי המשמעות בבית ערבי שבו האישה יוצאת ללימודים אקדמיים היא אדירה. זה בית שיתנהל בווליום שונה. בתפיסה שונה.
"הפקטור העיקרי במגזר הערבי, שקובע אם המשפחה מעל או מתחת קו העוני, הוא קיומה של משכורת שנייה בבית. אם האישה יוצאת ללמוד ולעבוד, המשפחה מעל קו העוני. זה גם דוחה את גיל הנישואים של אותה אישה. ויהיו לה שלושה ילדים ולא תשעה.
"אלה עובדות מדעיות מוכחות. שיעור הלימוד בקרב הגברים לא משפיע על הילודה, בקרב הנשים כן משפיע. נקודה. רוב הסיכוי הוא שילדיה של הערבייה שלמדה יהיו דומים לילדים שלך ושלי. וזה מה שאני עושה כאן. בדיוק זה".
גלעדי מאוהב במכללה שלו. מטלטל אותה, מחלץ אותה מתפיסה פרובינציאלית ומתכוון להפוך אותה, בעזרת השקעות גדולות שמשך, לכוח אקדמי מוביל. זה עתה הושלם גיוס של 48 מיליון שקל לצורך הקמת בית הספר לניהול.
הארי סולומון, אחד השותפים בקרן פורטלנד (יחד עם סר רונלד כהן), אותה מנהל גלעדי, הוביל את הגיוס ומתפקד כיו"ר חבר הנאמנים במכללה. "אם לא נעשה כלום, מתחת לאף שלנו מתממשת תוכנית החלוקה", אומר גלעדי, "מלבנון, דרך הנפות המערביות (גליל מערבי ועמק יזרעאל), דרך השומרון וג'נין, ואדי ערה, המשולש, ועד הבדואים בנגב. אנחנו נישאר עם אצבע הגליל ושפלת החוף".
גלעדי לא מהסס לדבר על כל זה בגלוי. "הרי אף אחד לא ייחס לי גזענות. אני לא אנטי ערבי. אנשים מכירים אותי, ואת כל הנתונים האלה הצגתי בכנס הרצליה. בשבוע שעבר הייתי אצל שאוקי חטיב, חבר שלי, בנצרת. הוא שאל אותי, עיבל, מה זה כל הדיבורים על ייהוד הגליל.
"אמרתי לו, שאוקי, יש לכם שתי אפשרויות. שרטטתי לו את המפה הזו שראית עכשיו. או שאתם תתחברו ללבנון עם 4,000 דולר תוצר לנפש או שתדמו לגדה עם אלף דולר לנפש, אבל אני חושב שאתם רוצים להיות ישראל, עם 28 אלף לנפש. לכן אתם צריכים להשתלב.
"זו האג'נדה שלי. לשלב את אזרחי ישראל הערבים במדינה בדרך הכי הגונה ונקייה שיש. הם יישארו כאן, איתנו, גם אחרי שהסכסוך עם הפלסטינים ייפתר. נצטרך לדעת לחיות איתם. הבעיה הזו לא תיפתר מאליה. והגליל הוא חבל ארץ קריטי. לאורך אלפי שנים.
"צריך כאן תעסוקה, השכלה, תרבות פנאי. אין נגישות להון, רמת השירותים נמוכה, אין נגישות לאשראי. יותר מסובך כאן מאשר בנגב, יש 104 רשויות שלא מסכימות ביניהן על כלום. כל זה צריך להיפסק".
גלעדי יבנה בקרוב בית ספר גדול לניהול במכללה שלו. הוא ממתג אותה, מטפח אותה, משקיע בה כמו בערוגת ירק רגישה באמצע המדבר. מתגאה בתוכניות אקדמיות ייחודיות, בסיוע גבוה לסטודנטים, ברמת ההוראה, המחשוב, המעבדות, התשתיות. הקשר עם הקהילה. הכל מתרומות, כמובן.
"בתוך עשר שנים, החזון שלי כאן יקרה. אין לי צל של ספק בזה", הוא אומר, "יהיה כאן קמפוס תוסס, עם מעונות סטודנטים במתחם הקמפוס, עם חיי קולג' תוססים, עם היכל ספורט פתוח לקהילה, עם יחסים בריאים בין יהודים לערבים, עם מיתוג מיוחד ורמה אקדמית מצוינת".
במבצע עופרת יצוקה, מספר גלעדי, רצו הסטודנטים הערבים לקיים הפגנה במכללה. "לא אפשרנו להם", הוא אומר, "אנחנו קטנים מכדי לייבא לתוך המוסד הזה את הסכסוך האיזורי. שיפגינו איפה שרוצים, אבל לא באקדמיה. רוצים דיון אקדמי על זה? בבקשה. הפגנה לא. אנחנו לא כיכר העיר.
"יש כאן מכל הסוגים, בוא תסתובב ותראה סטודנטיות ערביות עם חולצות בטן ליד כאלה שמכוסות מכף רגל עד ראש ובאות לקמפוס עם שני ילדים קטנים. זה כל היופי, זה הייחוד, כך זה צריך להיות וככה זה יהיה. מדובר במקום מקסים, מפעל חשוב, ושליחות אמיתית".
אמיתית , אבל לא יחידה. המנוף החשוב של גלעדי, "המקום שממנו הכל מתחיל", הוא קרן פורטלנד. היא הוקמה על ידי שני יהודים בריטים חמים, אילי הון ותעשייה. סר רונלד כהן וסר הארי סלומון. "לקח לי חודשים להסכים להצעה שלהם", הוא משחזר, "והיום אני מבין שהייתי טמבל".
"אמרתי לעצמי שכבר ניסיתי הכל. 20 שנה בשדה, עשר שנים במטה הכללי, תכנון, אסטרטגיה, מדיני, ביטחוני, התנתקות. וכאן, בלי תכנון מוקדם, קיבלתי כלי חדש שלא הכרתי. הוא נקרא מנופים פיננסיים.
"פתאום הבנתי שזה כלי אדיר, חשוב, שלא הכרתי. שאף אחד במערכות שמהן אני בא לא הכיר. לא מתוך רוע לב. כשאתה בצבא אתה בטוח שאם תוריד חמישה מחסומים עודדת את הכלכלה. ולא ידענו שאנחנו לא מבינים כלום".
קרן פורטלנד הוקמה ב-2003, גלעדי החל לנהל אותה כעבור שנתיים. המטרה: לפתח את הכלכלה הפלסטינית. "לא כי זה האינטרס שלהם", הוא אומר, "אלא כי זה האינטרס שלנו. המטרה היא לבנות להם סדר יום נורמלי. שיקומו בבוקר, ילכו לעבודה, ישלחו את הילדים לבית הספר, ייצאו לחופשה. לבנות להם מעמד ביניים. כל הדברים האלה לא מובנים מאליהם בשכם ובג'נין. אנחנו בונים אותם".
זה מזכיר לי את שיטת ה"בוטום-אפ" של ביבי ובוגי.
"זה נכון, אבל התפיסה שלנו היא תפיסת מקרו. הבאנו 230 מיליון דולר אשראי לעסקים קטנים ובינוניים ברשות הפלסטינית. יש שם בעיית אשראי. הבנקים הפלסטינים לא מוכנים לתת אשראי. הם יודעים שרמת הסיכון עצומה.
"אז אנחנו הבאנו כסף, מאמריקה ומאירופה, ואנחנו ערבים למחצית ההלוואה, זה נותן זריקת מרץ ענקית לכלכלה הפלסטינית. קמו עשרות עסקים עם אלפי מועסקים. יש לנו חלק חשוב בהקמת מערך פנסיוני למגזר הפלסטיני הפרטי. אתה יודע שאין שם דבר כזה? לקחתי את הצוות הפנסיוני הפלסטיני לפגישה במשרד האוצר עם ידין ענתבי והאנשים שלו.
"אנחנו פעילים מאוד בתכנון רוואבי, העיר הפלסטינית החדשה. בשאר אל מסרי היה אצלי, כאן הוא התחיל, אנחנו סיפקנו את המימון לקבוצת התכנון האמריקאית הגדולה שתכננה את העיר. יהיו שם 5,000 יחידות דיור, יגורו שם בסביבות 40 אלף פלסטינים, בעיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה שתיראה כמו עיר שאנחנו מכירים. עם מגדלי מגורים, ומרכזים מסחריים ותרבותיים, בתי ספר, מסגדים, כנסיות, הכל ברמה בינלאומית.
"לקחתי יום אחד את אל-מסרי למשרד הביטחון, לקריה, ישבנו אצל בוכריס. תאר לעצמך את המחזה הזה. וכל זה, כמו שאמרתי, הוא תרגום כלים פיננסיים ומנופים כלכליים להשפעה על תהליך השלום. ההשפעה הזו תהיה דרמטית ומהירה הרבה יותר ממה שאתה חושב. כבר עכשיו אתה רואה שהציבור הפלסטיני בגדה עייף ממלחמות ולא נותן רוח גבית לטרור. הוא מתעניין בעבודה, בפנאי, בביטחון תעסוקתי. זה בדיוק העניין".
בשנת 2006 ארגן גלעדי, אצלו במכללת הגליל המערבי, כנס גדול שעסק בבעיית המחנק באשראי כחסם להתפתחות כלכלית בגליל. היו רונלד כהן ושמעון פרס, וכל שאר האח"מים והטייקונים שגלעדי יודע למשוך לכל מקום.
"בסוף היום", משחזר גלעדי, "עליתי לבמה ואמרתי שהבנתי את גודל הבעיה, ואני מתחייב מכאן להביא רבע מיליארד שקל לטובת אשראי לעסקים קטנים בגליל לחמש שנים. שמעון פרס שאל אותי כשירדתי מאיפה אביא את הכסף, ועניתי לו שמכל מקום, חוץ מהמדינה".
כך בדיוק היה. היום משחזר גלעדי את המודל של קרן פורטלנד אצל הפלסטינים, במגזר הישראלי בגליל. האמצעי: גיוס כספים ושיתוף פעולה עם "קרן קורת" הבינלאומית. עכשיו זה מתרחב גם לנגב. "את הצ'ק הראשון קיבלתי מרונלד כהן על חצי מיליון דולר. גייסנו חצי מיליון נוספים מאנגליה ואז הצטרפה קרן קורת עם מיליון דולר נוספים ויצאנו לדרך.
"הקמנו שותפות עם קורת והרמנו כאן בגליל 431 עסקים קטנים ובינוניים בתוך שנה. ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה, שחידדה את מצוקת האשראי, דפקה לגמרי את הקיץ שהוא עונת המנוע הכלכלי של הגליל, והצלחנו להחזיק את האנשים כאן עם הראש מעל המים. הבנקים, במצבים כאלה, לא מכירים אף אחד ומפעילים לחץ. אין להם ברירה. קרן פרטית יכולה לתת מענה".
קרן קורת, המוקדשת לפיתוח כלכלי של איזורים חלשים, היא קרן בינלאומית הפועלת בישראל כבר 16 שנה, אחראית לכ-8,000 עסקים קטנים ובינוניים שהסתייעו בה. "המטרה", אומר גלעדי, "היא לשנות את הפרדיגמה לפיה אחוז אחד מהאוכלוסייה בישראל מקבל 71 אחוז מהאשראי.
"העיקרון שלנו פשוט. אנחנו באים עם הכסף שלנו לבנקים, מפקידים קרן מסוימת ונותנים לבעל העסק הקטן ערבות מול הבנק על מחצית מההלוואה. ברגע שהסיכון קטן ב-50 אחוז , הבנק נותן את ההלוואה. הניסיון שלנו מראה על שחיקה של אחוז אחד בלבד. אנחנו גם מלווים את העסק, נותנים ייעוץ שוטף, הדרכה, מחזיקים אותו עם הראש מעל המים. אם מזהים קשיים, מסייעים לפרוס הלוואות ולצאת מהמשבר".
גלעדי , כרגיל, גייס לטובת המפעל גם את opic, קרן אמריקאית פדרלית שעושה דברים דומים בארצות הברית, והפך את העסק למפעל. "זה נותן מינוף מדהים. זה יהפוך את המדינה", הוא אומר, "הפלטפורמה התחילה מקרן פורטלנד ועכשיו זה צומח. כדי לגייס אשראי במיליארד שקל אנחנו צריכים לשים הרבה פחות מזה, בסביבות שביעית מהסכום.
"החישוב פשוט: אנחנו נותנים ערבות למחצית ההלוואה, והבנק לא דורש מאיתנו להפקיד הכל, כי הוא מכיר את המודל ואת אחוז השחיקה הנמוך. ככה אנחנו מרימים אנשים, שחוץ מאיתנו רק השוק האפור מוכן לעזור להם".
המילים של גלעדי סדורות ומשכנעות. העניין הוא שגם כשיוצאים איתו לשטח, ויצאנו, מתקבלת אותה תוצאה. בבית ג'אן, למשל, כיתת לימוד שבה מצטופפות 17 נשים דרוזיות, גם שלושה ילדים מקשטים את המקום וכולם מאזינים למדריך, שמלמד שיעור נוסף בהעצמה והדרכה איך לפתוח עסק קטן בבית.
קורס של חצי שנה, פעמיים בשבוע, ואין נושרות. כולן שותות את דבריו של המדריך בצמא. שני עסקים כבר קמו, לבישול ביתי ולאירוח, רבים יקומו בהמשך. "אנחנו נהפוך את הגליל לקליפורניה", אומר גלעדי, "אני לא נאיבי, זה יקרה. אנחנו לא מטפלים במגזר, לא מבדילים בין ערבים ליהודים. אנחנו מטפלים בגליל".
אחר כך, בכרמיאל, בבית מלאכה קטן, אנחנו מוצאים את רועי בן שחר, בוגר סיירת מטכ"ל, בן 35, מזיע ליד מכונה ענקית שנראית כאילו נפלה לכאן מהמאדים. מתברר שבן שחר בנה את המכונה הזו בעצמו, אין עוד כמוה בעולם, היא מאפשרת לייצר חומרים נדירים (פוליאתילן אלסטומרי מסוג מיוחד), שנדרשים בתעשייה המתוחכמת.
מי שעמד לצדו של בן שחר כשיזם את המפעל המשפחתי הזה הייתה הקרן של גלעדי. עכשיו המכונה הזו כבר עובדת ומייצרת, עשרה אנשים מועסקים במפעל הקטן ועוד היד נטויה. "זו מהפכה", אומר גלעדי, "בשנה האחרונה הגדלנו את תקרות הסיוע שלנו לעסק ממאה אלף דולר ל-350 אלף . עכשיו אנחנו עושים עבודה לבקשת בנק ישראל על משכנתאות באיזורי סיכון. וגם הענקת הלוואות לסטודנטים במודל אמריקאי.
"בסוף יהיה לי כאן בנק השקעות חברתי, כדי לשרת מטרות נעלות שחשובות למדינה שהיא אינה יכולה לבצע אותן. יש כבר ועדת היגוי עם סגן המפקח על הבנקים. גם זה, אני אומר לך, יקרה בסוף".
מתסכל להסתובב עם גלעדי. ההספקים שלו בלתי נתפסים, הרעיונות בלתי נדלים, האופטימיות כובשת. ביום ראשון, כבר אמרנו, הוא במכללה. בימים שני עד רביעי הוא בעזריאלי, מנהל את פורטלנד. בין לבין הוא אוכל צהריים עם סלאם פיאד כאן, מרצה במכון מחקר בוושינגטון שם, שורף קילומטרז' עצום בין יבשות וממנף רעיונות.
את ימי חמישי הוא מקדיש לשטח, לסיורים בבתי המלאכה הקטנים, בכיתות הלימוד הצנועות, בעסקים הנאבקים על חייהם בסיוע הקרנות שלו. את סוף השבוע הוא מקדיש למשפחה, לחיי הקיבוץ, לרכיבה על אופנועי שטח, טרקטורונים או סוסים.
בסוף ניסיתי להציק לו בעניין ההתנתקות. הצלחה גדולה, אמרתי לו, זו לא היה. "אני חולק עליך", אמר, "למרות המחירים המהלך היה נכון. אלמלא יצאנו מעזה היינו מתמודדים היום עם מציאות הרבה יותר מסובכת.
"ישראל צריכה לגבש לעצמה את תמונת הסיום ההיא, שדיברנו עליה בהתחלה, עם גושי ההתיישבות הגדולים. אם אנחנו יודעים שבסוף נצא ממרבית הגדה, צריך לבנות תוכנית ותוך שלוש שנים להתחיל ליישם.
"במקביל, יש את התוכנית של פיאד, שכבר מתבצעת בשטח. תאמין לי, הוא יודע מה הוא עושה. הוא יודע שהכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית זו שטות, ולכן הוא בונה אותה מהמסד עד הטפחות במודל של בן גוריון. ישראל הרי הוכרזה ב-48', אבל הוקמה בעשור שלפני כן.
"לכן יש תוכנית חד צדדית ישראלית ותוכנית חד צדדית פלסטינית וצריך לבצע סינכרוניזציה ביניהן. הן צריכות להתקדם בנפרד, אבל לשרת אחת את השנייה.
"אם מדינת ישראל חושבת שיהיו כאן שתי מדינות, אז פיאד הוא הפרטנר. הוא מכין מדינה פלסטינית מהסוג שאנחנו רוצים לראות כאן. מסודרת, עם כושר ניהול, יכולת תפקוד, זרועות ביטחון יעילות. פיאד הוא לא ציוני, הוא פטריוט פלסטיני, אבל הוא משרת את האינטרס שלנו ואת התנאים שיאפשרו לנו לצאת ולא לקבל מה שקיבלנו בעזה.
"לכן הקונספט הזה של החד-צדדיות, על אף שהוא לא פופולרי היום, חי וקיים. שתי התוכניות הללו ייקחו אותנו קדימה. עוד לא הסדר קבע, אבל בדרך. תוך שנתיים-שלוש צריך להחליט שכל היישובים הישראליים מחוץ לגדר יתכנסו פנימה. בינתיים המוסדות הפלסטיניים יתייצבו ונוכל לבצע. את המשא ומתן להסדר קבע ננהל בהמשך, לא מול ערמה של מיליציות, אלא מול סמי-מדינה שבדרך".
לא אמרנו מילה על איראן.
"אז בוא נגיד", הוא אומר, "זו נקודת המחלוקת המהותית ביותר בין ביבי לאובמה. אני חושב שביבי צודק. הוא מאמין שאין סיכוי להתקדם כאן כל עוד איראן נותנת רוח גבית לאלמנטים הרדיקליים ואובמה חושב הפוך, שאם נתקדם כאן זה יעזור לייצר אווירה נכונה למאבק באיראן".
היית ראש חטיבת תכנון אסטרטגי באג"ת. ישראל, לדעתך, צריכה לתקוף את איראן?
"המדיניות צריכה להיות כזו שאופציית התקיפה רלוונטית וגם האיראנים צריכים לדעת את זה. אחמדינג'אד צריך לחשוב כל הזמן שזה יכול לקרות. אולי זה לא מועדף, אבל זה אפשרי. ויש כושר ביצוע. יש לזה מחירים עצומים והרבה מאמץ, אבל זה חשוב".
לתקוף או לא?
"על ישראל לעשות כל שביכולתה כדי למנוע איראן גרעינית. ביום שהמשוואה תהיה שמחיר האי תקיפה גבוה ממחיר התקיפה, צריך לתקוף. אני לא יודע אם יגיע יום כזה".
ישראל יכולה להשלים עם איראן גרעינית?
"צריך לעשות הכל כדי למנוע איראן גרעינית, אבל איראן גרעינית זה לא סופה של ישראל. כשאני מדבר עם האמריקאים, אני אומר להם שאני אמשיך לגור בכברי. אין לי, ולא תהיה לי, כתובת אחרת".
אקו"ם