ראשי » רייטינג » ברנז'ה » תקשורתגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

הפדיחות הגדולות

מעיין חודדה מלוהקת ל"האח הגדול", רונה רמון מתבשרת על מות בנה דרך התקשורת, דני נוימן חוזר לעמדת הפרשן של המונדיאל, יעל בר-זוהר מפוצצת ריאיון ועידו רוזנבלום מתבזה ומבזה בפרשת "נערות הליווי"- כל הפדיחות של השנה החולפת

- הפאדיחות הגדולות בתרבות

- הפאדיחות הגדולות ברכילות

כמעיין המתגז'דר- מעיין חודדה עפה מבית "האח הגדול"
 
המון מילים כבר נשפכו על מעיין חודדה ועל התנהגותה הוולגרית והמבישה בפרק הזמן הקצר שבו בילתה בבית "האח הגדול," אז לא נוסיף להן. האמת היא שחודדה כלל איננה האישיו, ומיקומה ברשימה הזאת סמלי: קשת וקופרמן הפקות הם שאמורים לאכלס את משבצת הפדיחה הזאת, ולא רק בשל החלטת הליהוק שנטעה ילדה־אישה נבערת, אלימה ואימפולסיבית בפריים טיים שלנו, אלא בגלל המראה שהיוותה החודדה המשתוללת בעבור צופיה. כן, החודדות קיימות באשר תפנו, בדואר ובסופרמרקט ובכביש, אבל ממתי הפך "האח הגדול" ליצרן ריאליזם דוקומנטרי מדכא? הלשם כך התכנסנו?

הבו לנו את הערבייה הסובלנית שממש לא מתנהגת כערבייה, את הערס המחוספס שמתגלה כתמצית הישראלי היפה, את הבלונדינית המטומטמת שמחביאה מעמקים לא צפויים ואת הטרנסג'נדרית שמסרבת להתייחס אל הג'נדר שלה כאל נשק. האחים הגדולים שמאחורי "האח הגדול" כשלו בעניין החודדה מפני שלא הבינו כי אותה - את עצמנו - אנחנו ממש לא מעוניינים לראות, אלא את הפנטזיה שמציעים לנו הסטראוטיפים הנעימים יותר, אלה שאנחנו מאמינים כי הם רק כסות למשהו אחר. חודדה, מציאותית כמו הפיאסטה שחותכת אותך בכביש, היא ההפך הגמור, ומי באמת רוצה שיחתכו אותו בכביש?  



סליחה שניצחתם- ערוץ 10 ניצל, רק כדי להציף אותנו בשידורים חוזרים ובהחלטות תמוהות
    
בתחילת השנה, לאחר מאבק מתוקשר על חייו, ניצל ערוץ 10 פעם נוספת. הארכת הזיכיון של הערוץ אושרה לשנתיים נוספות, שלושה ימים בלבד לפני שפג. אפשר לנשום לרווחה, יש לנו לפחות עוד שנתיים עם ערוץ ,10 שזה בערך שמונה עונות של "הישרדות." בלי לזלזל לרגע במאבק, שהוא באמת חשוב ואף אחד מאיתנו לא רוצה להיתקע רק עם ערוץ 2 אי אפשר לא להתבאס על איך שהערוץ הזה נראה השנה.

"הרווק?" "נשות הטייסים?" "כאן גרים בכיף?" זה לא נראה כמו תוכנית הבראה, אלא יותר כמו חרחורי גסיסה. עם כל הכבוד לתותחים כבדים כמו "הישרדות" והרכישה המוצלחת של גיא פינס, אי אפשר לבנות לוח שידורים שלם רק עליהם. טעויות הפרוגרמינג לא כללו רק את השיבוץ השערורייתי של "הישרדות," אלא גם הזזות חוזרות ונשנות של תוכניות דגל כמו "לונדון וקירשנבאום," הסתרת תוכניות מעולות כמו "מקום לדאגה" וגם הנפת דגל לבן במשך ימים שלמים, במיוחד בסופי שבוע. אז טוב שהערוץ ניצל, אבל זה זמני. עם חובותיו הגדולים והדרישות הלא פשוטות, סביר להניח שהמלחמה על חייו עוד תתחדש. ואם הערוץ ירצה שנעמוד לצידו בקרב הבא, הוא חייב להתחיל לתת לנו משהו להיאבק עליו.  

  איוב, צלם פפראצי- רונה רמון לומדת על מות בנה מהתקשורת
 

אף אחד לא האמין שתסריט כזה אפשרי. שש שנים לאחר מותו של אילן רמון, נהרג גם בנו הבכור בתאונת אימונים, מה הסיכויים. אב ובן שלמדו לעוף מתרסקים בזה אחר זה, כאילו נשלפו מאיזה קובץ סיפורי מיתולוגיה יוונית או מהשולחן הכי מופרך בווגאס. הדמות הטרגית בסיפור הזה היא
כמובן רונה רמון, אלמנה ואם שכולה, שנאלצה עם משפחתה להתמודד עם האסון הכפול. אבל מה שהפך את הרגע הזה לא רק לטרגי אלא גם למביך הוא האופן שבו הגיעו הבשורות למשפחה.

לפני שנודע לרונה רמון על האסון, צלמים כבר התגודדו מחוץ לביתה, הרשת רחשה שמועות וגם סמדר שיר טרחה להתקשר ולשאול מה קורה.   טאקט זה ללוזרים, יום אחד היא תכתוב על זה שיר. "הבנתי כי אסון נורא אירע," שחזרה רונה רמון לאחר מכן, "אך לא ידעתי במי משני בניי החיילים מדובר." קורע לב. את ההודעה הרשמית קיבלה רמון רק כמה שעות לאחר מכן. אין ספק, לא שעתה היפה של התקשורת. בעקבות הפדיחה החליטה מועצת העיתונות לאשר חלק מסעיפי הצעת החוק "בשורות איוב" (חוק רונה רמון) מעין צו הרחקה לעיתונאים המגביל את גישתם למשפחות הקורבן 24 שעות לאחר אסון. לא ברור אם זה יעזור, אבל אולי באסון הבא האם תקבל את הזכות הבסיסית לדעת, קצת לפני כולם, באיזה משני בניה החיילים מדובר.  

הסוכן שמפניה- איל ברקוביץ' מביך את יאיר לפיד בשידור חי
 

איל ברקוביץ' החליט השנה, בסיועה של הקולגה הרדיופונית והדוקומנטריסטית הבועטת אופירה אסייג, שהוא הולך להיות מאמן הנבחרת הבא. ואז מה אם הוא בחיים לא אימן כלום, הוא יביא איתו יועצים ועוזרים ובכלל - כדורגל משחקים מהנשמה, טכניקה זה לאנשים קרים. כבר מביך, נכון, אבל יש המשך - שיאה של הפארסה נחגג במסיבת עיתונאים הזויה שבה הכריז על כוונותיו, ושלאחריה הלך להתראיין אצל יאיר לפיד. לפיד הביט בו בזלזול החצי מחויך שלו, כיאה לאייטם פלאף של סיום מהדורת שישי - איך הוא מצפה לאמן את הנבחרת? הוא בחיים לא אימן שום דבר, דאחקיונר משוגע שכמותו.  

ואז, בסיומו של ריאיון לעגני, שלף הקוסם עוד שפן מהכובע - בקבוק שמפניה ושתי כוסות, והזמין את יאיר לפיד ללגום איתו לחיי הקמפיין הממשמש ובא. לא שלו, של לפיד לראשות הממשלה. לפיד, פניו מאדימים ומכחילים חליפות, דחה את כוס השמפניה בנימוס. לא ברור אם ברקוביץ' הבין את מכוננותו של הרגע. סביר להניח שהוא בכלל לא היה ער לדמיון הבלתי צפוי שפתאום קפץ לעין ואיחד את שתי הפרסונות הכל כך שונות האלו, אבל כך פגש האיש שהחליט להיות מאמן הנבחרת את האיש שהחליט להיות ראש הממשלה. ההבדל? אחד מהם יצליח.  

עגל חלב- המשתמט מייקל לואיס מודח מקמפיין מועצת החלב

מה שיפה בסאגת ההשתמטות של מייקל לואיס זה שהיא הדבר היחיד שהעניק לו קצת עומק. אחרי שנים של פסטיגלים, טלנובלות וסדרות נוער, סוף סוף הוא מצליח להיות משהו מעבר לשייק חלבונים אנושי. לא הרבה מעבר, בכל זאת, מייקל לואיס, אבל גם להיות גרסה עדכנית של מאיה בוסקילה זה הישג. פתאום הוא חלק מתופעה שמאפיינת את המדינה ואפשר לדחוף את שמו בדיון שלא כולל את הפרק האחרון של "דאוס" או את שושלת דוגמני פוקס.

עכשיו, כשהוא הולך להתגייס ולספק את מנת הפלאשים בבקו"ם, גם זה ייעלם. הוא יתרום למדינה שירות צבאי מלא של ארבעה שבועות וייתנו לו להופיע בקמפיין למועצת החלב או הלול או מה שזה לא יהיה שדורש עבר קרבי. והסאגה המביכה הזאת לא תעזור לו, כמו שהיא לא עזרה למאיה בוסקילה. כשהם היו בשיאם, ההשתמטות שלהם לא הפריעה לאיש. אם אנשים היו רוצים לראות אותם, הם עדיין היו בפרונט. הרי אין אף במת יום עצמאות שתסרב לארח את המשתמטת בר רפאלי. קידוש השירות הצבאי הוא לא רק דרך להחדיר את המיליטריזם הישראלי לכל תחומי החיים, כולל התרבות, אלא גם סממן לכך שעבר זמנך. עכשיו אתה כבר אחד מהעם, אין יותר הנחות סלב. אתה מוזמן להתגייס לצה"ל, או ל"רוקדים עם כוכבים," מה שנראה לך פחות משפיל.  

השירה עוברת- שירה מרגלית הולכת הביתה, בעקבות הכישלונות של רשת
 
אפשר היה בקלות לפתוח כאן עם ניסיון להתחקות אחר מועדי השידור הנזילים של העונה השנייה של "עד החתונה," כדי להמחיש את מידת החיפוף. לא אחד מרגעי הזוהר של אנשי הפרוגרמינג. גם "אחד העם "101 יכולה כבר להיכנס לאותה קטגוריה. אבל זה קל מדי. מה שיותר קשה זה לנסות להבין למה. שלוש שנים לאחור, הדברים נראו אחרת. היה מומנטום נחמד שכלל כמה רגעים מכובדים שבהם הצליחו אנשי רשת לתת פייט ראוי לקשת, היריבה הנצחית, אבל התנופה גוועה והותירה אחריה בור שחור בלוח השידורים של ערוץ 2 שלאחריו התפטרותה של המשנה למנכ"ל, שירה מרגלית, מי שהייתה אחראית לנתח מכובד מאותם כישלונות בהיותה אמונה על מחלקת התוכן בזכיינית, הייתה אך מתבקשת.
 

כך או אחרת, איך שזה נראה נכון לעכשיו, משהו כנראה בכל זאת משודר שם בערוץ 2 בין ראשון לשלישי, אבל איכשהו התחושה היא שלא משנה מה, זה תמיד ייגמר בשלום אסייג נהרס מבדיחה של ליטל שוורץ או בפרצופו של אורי גוטליב כשהוא חווה על בשרו - ועל גבנו - את משמעות המושג "חוזה טאלנט." רגעים מביכים חיפשתם? זה המקום. תוכניות שעלו וירדו "(שבוע סוף," "הספסל האחורי,)" אלה שעלו וחבל שלא ירדו "(קצר משפחתי,)" אלה שנותרו לבד במערכה "(הכול דבש)" ואלה שלא נודע כי באו אל קרבם (ובכן אברי, זה אתה) - רשימה חלקית ועגומה של כישלונות וטעויות של זכיינית שהחליטה, ממש התעקשה, להפסיד בכל מחיר.  

לילה כלכלי לא שקט- יעל בר-זוהר מפוצצת ריאיון­­

מה עושה סלבית מן המניין כשהיא נשאלת שאלה שאינה לרוחה במסגרת ריאיון בתוכנית טלוויזיה? א.' עונה על השאלה, כי כשכל הקישקע בחוץ גם ככה, אין הרבה מה להסתיר. ב.' מתחמקת בחן ובסיועה של מיומנות תקשורתית שנרכשה ב־15 שנות קריירה. ג.' קמה ונוטשת בזעם. יעל בר־זוהר, שמשתתפת במחזמר "לילה לא שקט" ונשאלה על ידי מנחה "לילה כלכלי" שרון גל באשר לשמועות שקיבלה סכום של מאה אלף דולר לשנה על התפקיד, בחרה באפשרות השלישית והנבונה פחות, בצעד אימפולסיבי שעשה לה רק נזק.

אז כן, המראיין העקשן לא הניח לנושא גם אחרי שהדפה אותו בפעם הראשונה וכן, ב"לילה כלכלי" מיהרו למנף את התקרית בפרומואים שלהם באופן שלא הוסיף להם כבוד, אבל בחייאת יעלי: מה עם קצת הומור, קצת הבנה של העולם שבו את חיה ופועלת, קצת מחשבה? מה, קשה לומר "אין תגובה" או "זה לא עניינך" או "עזוב, בוא נדבר על שלמה ארצי?" מתברר שכן, שעדיף לעזוב ולאשר בכך את השמועה באופן שאיננו משתמע לשתי פנים. ניחא: גם אם יצאת חסה, לפחות מצבו של חשבון הבנק סבבה.  

דין דני- מעלילות דני נוימן, נראה ואינו רואה, במונדיאל
 
רק בערוץ הראשון יכלו לקחת את שידורי המונדיאל הנחשקים שנפלו בחיקם, להחליט לנצל את הפלטפורמה לטובת שדרוג מעמדו הירוד של הערוץ, להתארגן על ה־HD היוקרתי, להרים אולפן חדיש ואז לשבץ את דני נוימן בעמדת הפרשן. ההחלטה משולה לאצן ותיק שעשה קאמבק, צובר מהירות לקראת הקפת המסלול האחרונה ואז שולף אקדח ויורה לעצמו בברך.

נוימן, איש חביב אבל פרשן איום ונורא, תרם בעיקר משפטים מהסוג שגורם לשיערם של אוהדי הכדורגל לסמור: "שם המשחק, מאיר, הוא הבקעת שערים," או "שתי הקבוצות יכולות לנצח, אבל אין לפסול אפשרות של תיקו," או   האהוב עלינו, "יש רק סיבה אחת שוואן ברונקהורסט הוחלף: או מעייפות, או שהוא מרגיש חולשה, או מפציעה או שיש איזו סיבה אחרת שאנחנו לא יודעים עליה." אלה שהאזינו טוב יכולים היו לשמוע את מאיר איינשטיין נאנח חרישית, ולפעמים גם קולות רפים של תלישת שיער. אמנם המונדיאל כבר נגמר והערוץ חזר לשגרה נטולת הצופים שלו, אבל אם מישהו שצועד במסדרונותיו האפלוליים תוהה לרגע לאן נעלם המומנטום שנצבר בחודש יולי, הוא יכול להפסיק לתהות: החלטות מהסוג שהצניח את נוימן לעמדת הפרשן הן שלעד יותירו את רוממה במקום האחרון והלא מכובד.  

הראשון בטיהור- הברנז'ה מתעלמת מיום השנה למותו של דודו טופז­­

שאול המלך, שהיה מצביא ולוחם אדיר והקריב את חייו למען עמו, סבל מתחושת רדיפה שגרמה לו לרדוף את האנשים הקרובים לו, ובעיקר את דויד, מאז התקרית ההיסטרית עם גליית. חייו ומותו בשדה הקרב, כשבחר ליפול על חרבו, מציירים דמות טרגית של מנהיג, שרחמים ואיבה, שנאה ומסירות נפש, היו מוקדי המשיכה והקסם בדמותו, ולבסוף הכשילו אותו.

אחרי מותו התעמרו הפלשתים בגופתו, אך אנשי יבש גלעד, שזכרו לו חסד נעורים, קברו אותו בחלקתם והתאבלו עליו שבעה ימים. דודו טופז, שהיה ממלכי הבידור הבלתי מעורערים של ישראל, לא זכה לטיפת חסד - בימיו   האחרונים ובמותו. כשהתקיים ערב לזכרו, לציון יום השנה למותו, הוא עורר גינוי חריף. רק מעטים ואזוטרים הגיעו לכבדו, והצטדקו על נוכחותם בדברים כגון: "גם עם גרמניה השלמנו." נעים מאוד, ואף משתלם, לעמוד לצד חבר, כשהוא ניצב בפסגת האולימפוס. אך כשהוא מחליק במדרון תלול, לתוך בור באדמה, נעים קצת פחות.

אפילו המורשע באונס רב הפעלים, חנן גולדבלט, קיבל תמיכה חמה ומתוקשרת מעמיתיו למקצוע. כי גולדבלט חירב את עולמן של כמה נשים אלמוניות בסך הכול, ולא פגע בקודקודים ידועי שם השולטים ביד רמה בעתידם של אותם חברים.  


מיקי קם- מיקי רוזנטל עוזב את "השבוע" בערוץ 10 אחרי שלושה חודשים

באופן מוזר, דווקא העובדה שמיקי רוזנטל נטש את תוכנית ערב שישי הכושלת שלו בערוץ 10 איננה פדיחה. להפך: רוזנטל עשה את הצעד הנכון, שכן הוא התאים לפורמט המוזר שנתפר סביבו כמו ששחר חסון מתאים להגשת משדר ערב יום הזיכרון. אי הנוחות שלו מאחורי שולחן מגיש המהדורה הייתה ניכרת, ודווקא בגיחותיו התחקיריות אל מחוץ לאולפן - הפורטה שלו - חזר   לחיים, כשהוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב.

לא, הפדיחה חייבת להיזקף לחובת הערוץ וחברת החדשות שחשבו, איכשהו, שהעניין יעבוד. כבר שנים שראודור בנזימן ועמיתיו לא מוצאים את התמהיל הנכון לערב שישי, כשבין שידור חוזר של "אישה יפה" ותוכניות על קוסמים הם ממשיכים לנסות ולהתנסות על חשבון צופיהם הנוטשים, שמעדיפים להתנחם בחיקו המפוקפק של יאיר לפיד מאשר לראות עוד עיתונאי מכובד ועתיר הישגים מזיע מולם במקום לא לו. עכשיו נודע שגיא זוהר יתפוס את המשבצת, אבל אולי בכלל הגיע הזמן לכניעה סופית, להחתמה ארוכת טווח של דב גילהר בתפקיד עוגן הפריים טיים של יום שישי? למה לא, בעצם. לפחות גילהר לא נראה כאילו היה מעדיף להיטרף בידי להק פיראנות חולף מאשר לשבת שם.  

הלך הקסם, נשאר הכסף- "מונית הכסף" מתבזה ומבזה בפרשת "נערות הליווי"
 

גם אלף כבאים לא יצליחו לכבות את הנזק שעשו לעצמם עורכי ויוצרי "מונית הכסף" בפרשת "נערות הליווי," ולא בכדי. הפרומואים החלקלקים והרמיזות השערורייתיות ומלאות הדיבה שהבליחו אל מול עיני הצופים בשבוע שקדם לשידור התוכנית גילו טפח מהטקטיקה הזדונית, לא פחות, שבה נוקטים האנשים שמאחורי הפרומואים שלכם כדי להביא אתכם לטלוויזיה. אם חשבנו שהמלאכה השפלה הזאת היא מנת חלקן של תוכניות הריאליטי בלבד, הגיעה "מונית הכסף" - אחת התוכניות החביבות והפחות מזיקות שעל המסך, ביסודה - והוכיחה שגם טליתות שכולן תכלת יכולות להשחיר ולקמול בן רגע, כשמתגלה טיבן האמיתי.

בהמשך, ואחרי שהבינו שהסערה סביב הנושא מסרבת לגווע) שהרי שמן הטוב של שלוש נערות מתוקות לא מהווה סיבה מספקת), הוסיפו האנשים שמאחורי התוכנית חטא על   פשע, כשהושיבו את עידו רוזנבלום הנבוך במונית ובפיו התנצלות חיוורת ומגומגמת שכולה יציאה מידי חובה: "משום מה, אצל אנשים מסוימים נוצר רושם מוטעה בקשר לבחורות."... משום מה? אולי משום שבפורטל הסלולרי של אורנג' הועלה הקטע תחת הכותרת "עידו מעלה נערות ליווי למונית." קשת ו"מונית הכסף" יכולים לטעון עד מחר שחלה טעות אנוש מצערת בשלבי העלאת הקטע לפורטל, לטעון שלא הייתה בתוכנית "שום אמירה ושום רמיזה שיש בה כדי לפגוע באותן בנות," כשהאג'נדה היא בכלל הפרומואים, ולהיתמם ב"רצינו שהבנות יגיעו לתוכנית כדי לצלם איתן קטע נוסף. לצערנו, הן סירבו לבוא," כשברור כי רק מטורפת גמורה הייתה מניחה את כף רגלה על מפתן הפז'ו הלבנה פעם נוספת. לנו, ולהן, זה כבר לא משנה - אם אלה המוניות שלנו, עדיף כבר אוטובוס.  

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...