טובים השניים
יובל פלג על הקשר בין שני פסקי הדין שניתנו בשבוע שעבר בנושא זכויות היוצרים של רשת שוקן ומעריב
בפרשת הצלם, פסק בית משפט השלום בחיפה, כי העתקת רעיון ובימוי צילום עיתונאי, יש בה משום הפרת זכויות יוצרים, שכן לאחר שהתמונה פורסמה בעיתון "מעריב" דוברות הטכניון ביקשה לרכוש את הצילום וכשהתברר לה כי המחיר הנדרש גבוה מדי, שכרה צלם אחר ששיחזר את התמונה שהופיעה ב"מעריב".
טוב עשה צלם מעריב מקס ילינסון שהבחין בתמונה ה"משוחזרת" ותבע את עלבונו, שהוא עלבונם של כל צלמי העיתונות, שזכויותיהם נרמסות חדשות לבקרים. לא קלה היתה דרכו של הצלם בבית המשפט כשלמולו ניצב גוף גדול, מאורגן ,עשיר ובעל משאבים כמוסד הטכניון המפואר, שהוציא מקרבו חתני פרס נובל ואינו יודע לשמור על זכותו וכבודו של "צלם עיתונות" חיפני.
פסק דינו של השופט דניאל פיש, מן הראוי שילמד בקורסים לתקשורת ואתיקה. במיוחד הפיסקה הקובעת כי "הטכניון היה מעוניין בצילומו של התובע והחליט מטעמי חסכון לבצע צילום דומה משל עצמו" ובכך למעשה קיבל במלואה את טענתו של צלם "מעריב" והוסיף השופט וקבע "הייתה קיימת כוונה מצד הטכניון לבצע העתקה ".
איזה ליקוי מאורות היה במוסד הדוברות של הטכניון כשהחליטו ל"חסוך" כמה שקלים על חשבון זכויות היוצרים של הצלם. מי לקח על עצמו את הרשות לרמוס את זכויות הצלם שתמונתו כל כך מצאה חן בעיני הטכניון עד שהוחלט לנסות ולהעתיקה? ומי שעשה זאת, מדוע לא התעשת כשהצלם גילה את ה"תרמית" ולא הציע לו פיצוי, מדוע היה צורך ללכת עד לבית המשפט בנושא זה?
מעבר לחטא של גניבת זכויות יוצרים, אני מזהה פה את חטא היוהרה, הזלזול וההתעלמות. היוהרה של מוסד אקדמי מכובד , הזלזול בצלם ובמקצוע שהוא מייצג, ההתעלמות מזכויותיו ומחוקי האתיקה וכל זאת משום שמישהו חשב ש"הכל מותר" ואין מי שיבוא וילחם על זכויותיו. חוץ מזה את כספי הפיצויים ישלם מוסד הטכניון המכובד ולא אף אחד מאלה שאחרים לפשלה הזאת.
בפרשת רשת שוקן, הסיפור דומה וגם שונה. בית המשפט המחוזי בחיפה חייב את רשת שוקן, המנכ"ל, עורך מקומון הרשת והכתב שלה בזכרון יעקב בגין העתקת ידיעות ממקומון "מגזין המושבות "שמופיע בזכרון יעקב. במשפט התברר כי ההעתקות נמשכו כמה חודשים והתגלו במקרה, כאשר לאחד הכתבות שהועתקו צורפה תמונה שגם היא נלקחה מהמקומון. ושב הוכח ש"תמונה שווה אלף מילים" שכן רק בזכותה התעורר החשד להעתקה.
עורך המוקמון הקטן בזכרון יעקב, פנה לרשת שוקן הגדולה וביקש פיצוי על השימוש בחומרים שלו ללא רשות. כשלא נענה פנה לבית המשפט. כמו בסיפור הקודם, נאלץ עורך המקומון הפריפריאלי להתמודד מול "רשת שוקן", הגדולה וגם יכול לה. השופט עדי זרקין פסק לטובתו פיצוי של 180 אלף שקל , זאת לאחר שקבע כי הנזק שנגרם לו "אינו רב".
במהלך המשפט, הטילו אנשי רשת שוקן, המנכ"ל והעורך את האשמה על הש.ג. הכתב ש"העתיק את הכתבות" וטענו כי "לא ידעו ואף לא יכלו לדעת על המעשים". רק בשל טענה זו, צריך העורך וכל אדם אחר במערכת "ללכת הביתה". עורך מקומון אינו יודע מה כותבים המתחרים שלו? הוא אינו מבחין שכתב שהוא מעסיק מביא לו כתבות שהתפרסמו שבוע קודם לכן במקומון אחר? זה לא תפקידו של עורך מקומון לחוש, להרגיש לדעת מה קורה בתחום הסיקור שלו? גם עורך
ושוב חטא היוהרה, הזלזול וההתעלמות משחק פה תפקיד מרכזי. היוהרה של רשת ארצית מול מקומון קטן וזניח בזכרון יעקב. בבחינת "מי ראה ומי שמע עליו". הזלזול בבקשה של עורך המגזין להפסיק את תופעת ההעתקות ותשלום פיצוי הולם וההתעלמות מלקיחת אחריות והטלת האשם בכתב המעתיק. אין ספק שהכתב הזה אין מקומו בעולם העיתונות ומעשיו ראויים לכל גינוי, אבל הוא לא פעל בחלל ריק. הוא ניסה והצליח במשך חודשים לשווק "כתבות מועתקות" לעורכים שלו ומשלא נתקל בתגובה המשיך במעשיו הנלוזים. אחריותו רבה אבל אחריות הממונים עליו אינה פחותה.
אז מה למדנו מבתי המשפט בחיפה? שיש דין ויש דיין גם בנושאים הקשורים לתקשורת. ומי שחש שנעשה לו עוול שלא יחשוש לצאת למאבק גם מול מוסדות גדולים, מפוארים ו"חזקים". הצדק כך מסתבר נמצא גם אצל ה"חלשים" שיודעים לעמוד על שלהם.
ובשולי הנושא. התקשורת האוביקטיבית בברנז'ה, נתנה לשני המקרים הללו את החשיפה רק במקומות
שמצאו בכך עניין אישי. ברשת שוקן לא מצאתי את פסק הדין הנוגע למקומון שלהם ואת סיפורו של צלם מעריב פרסם רק עיתון אחד, כן ניחשתם "מעריב".
הכותב הוא עיתונאי לשעבר, יועץ תקשורת בהווה. מרצה לכתיבה עיתונאית באוני' חיפה ובמכללה האקדמית "כנרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם