מורה לחיים: ישראל על פי ד"ר מיכה גודמן
בלי פסיכולוג, פרוזאק ומבלי ששמנו לב, טוען מיכה גודמן, הולך ונפתר משבר הזהות של החברה הישראלית. אם רק תדע לעמוד מאוחדת מול החרדים
יום שלישי; ערב מאוחר; ולמרות שמוקדם מדי לשעון חורף, הרי שרוח הרים צלולה וקרה נושבת בהרי יהודה ועושה את עור ברווזי-חידודים-חידודים. מחר בבוקר תמשיך המציאות הישראלית לכאוב, לגעוש ולרעוש, וגודמן יושב במרפסת ביתו שבכפר אדומים, בעיניים נוצצות ומרצה בלהט על פלפוליו של פלספן יהודי מהמאה ה-11; כאילו חסרים לנו כאלה היום; פלא שאומרים שהאקדמאים מנותקים מהעם.
משועמם, מוטרד, מקורר וכעוס מעט אני חותך אותו במחצית ההקדמה ועוקץ: תגיד..כמה רלוונטי כבר יכול להיות ספר בן 800 מאות שנה? "הכי רלוונטי", מחייך גודמן, "למעשה, לאור עלייתו של יהדות המבוכה, יותר מאי פעם". הזדקפתי בכיסאי.
שעון החורף שנולד בתחילת השבוע לתוך סערה ציבורית ותקשורתית כבדה, הביא את גודמן, כבן הציונות הדתית, יחד עם מספר רבנים לפגישה עם אישיות פוליטית בכירה – מהזן החילוני, שביקשה להבין יותר טוב את "הצד השני".
"למתבונן מהצד זה עשוי היה להראות מוזר", מציין גודמן, "ישבנו, דברנו ובעיקר הסכמנו על הכל". כך בעוד בחוץ התחוללה לה מלחמת תרבות על עוקצה של דקה, הרי שבפגישה שכללה ראשי ציבור דתיים וחילוניים נחשף קונצנזוס מפתיע – מדובר בפארסה. את גודמן ההסכמה הזאת לא הפתיעה כלל; אחרי הכל לתפיסתו הקריעה בין הציבור הדתי והחילוני היא פיקציה שמקורה בהתנהלותו של קומץ חרדי מיליטנטי, "אצל חלקים גדולים בדור הצעיר ההגדרות הישנות של חילונים ודתיים מאבדות ממשמעותן", אומר גודמן, "אנחנו הולכים והופכים לחברה אחת של יהודים נבוכים", וזה אגב, דווקא דבר טוב.
מלבד היותו מרצה פופולארי בחוג למחשבת ישראל, ועמדה כחוקר במכון הרטמן, מכהן גודמן בראש מדרשת עין פרת. מוסד זה המושך מדי שנה מאות סטודנטים וצעירים חילוניים אחרי צבא מקיים מסגרות לימוד ביהדות ופילוסופיה הנמשכות מחודש למחצית השנה; המפגש איתם, עם הרמב"ם, כמו גם ההיכרות האינטימית עם החברה הדתית הובילו אותו למסקנה כי הצעירים הדתיים והחילוניים הולכים ונעשים דומים זה לזה – בחלומותיהם, באורחות חייהם וכן, גם ביחסם לדת היהודית.
"יש מטאפורה חזקה בכימיה שמתארת את זה: תאר לך שני אטומים, אם הם רחוקים מדי הם הולכים ומתרחקים, ואם הם קרובים מדי הם קורסים אחד לתוך השני", אומר גודמן, "לאורך שנים הדתיים והחילוניים התפוצצו והתרחקו זה מזה, אלא שהיום הם מצויים בדיוק במרחק הנכון בו הם מתמזגים לאטום אחד, וזה בדיוק מה שקורה פה, אנחנו עדים ליצירתה של זהות יהודית חדשה ומורכבת".
"רואים את זה בדברים הקטנים והגדולים. ריקודים בחתונות למשל. בעבר הדתיים היו רוקדים חבוקים ובמעגלים ואילו היום אתה רואה יותר ויותר אנשים שרוקדים עם עצמם. בנוסף לכך, בדיוק כמו בציבור החילוני, אנשים לא מוכנים להיכנע לרעיונות ודוגמות אחידות. הם מחפשים משמעות גם ברמה האישית, והחיפוש הזה גוזר מתן מקום מרכזי יותר בחייהם לקריירה, צריכת תרבות, סקרנות אינטלקטואלית ואפילו ניו-אייג'".
מצדו השני של המתרס עומדים החילוניים – אלו, אשר הגדרתם כקבוצה באה להם בזכות הכפירה במסורת ואשר הצעירים שבניהם אינם חשים עוד כי הם זקוקים לשלילה זו בכדי להגדיר את עצמם או כי אימוץ רעיונות יהודיים מאיים עליהם. "זהו פרדוקס המרד", אומר גודמן המציין כי ניצחונה המוחלט והשלם של החילוניות מסמל למעשה גם את סופה, "צאצאיהם של אלו שמרדו במסורת מצאו שכבר אין להם במה למרוד. הסבים או ההורים של הדור הנוכחי ביקשו להשתחרר מעולה המכביד של המסורת היהודית אשר עיכב את צמיחתם האישית ואילו כיום, לאחר שממסורת זו לא נותר כבר דבר, מחפש הדור הנוכחי מסורת שתסייע לו לצמוח למחוזות חדשים"
לא תשובה – מבוכה ושוב זה לא רע בכלל...
יש לציין כי על החברה הישראלית כבר עבר בעבר גל של חזרה לשורשים היהודיים. בעקבות השבר של מלחמת יום כיפור התנפץ בשנות השבעים על החברה החילונית גל של חזרה המונית בתשובה. הדמות המזוהה איתה ביותר היא השחקן אורי זוהר שהפך מחילוני הדוק לחרדי הדוק לא פחות. "לא", אומר גודמן, "לא", ומחדד, "ממש לא"; אנחנו לא מצויים באותו הסרט. המשיכה ליהדות איננה נובעת כיום מחיפוש אחר דרך חדשה, אלא מבירור דרך עצמי, סלקטיבי וחילוני לחלוטין, "הצעירים היום לא מרגישים שעול הדורות מונע מהם לצמוח. הם מגיעים ליהדות בלי לחוש מאוימים ומתוך רצון לקחת מהיהדות מה שהם רוצים. בתנאים שלהם".
דוגמאות?
גודמן שולח אותי לאמנים אשר מבשרים ראשוניים על השינויים החלים בזרמי המעמקים של החברה, "לפני חודש הופעתי עם קובי אוז - הוא שר ואני דברתי יהדות. עד לפני כעשור אוז היה מוגדר כאמן חילוני, אלא שלאחרונה הוא הוציא דיסק בשם מזמורי נבוכים אשר כולל פיוטים ומוזיקה יהודית. הוא לא דתי, אז מהו בעצם?", יהודי נבוך.
"יש את הטיעון הישן של מדרון החלקלק. הדור שזוכר את שנות השבעים מסתכל על אוז או על ברי סחרוף שהוציא דיסק עם פיוטים של אבן גבירול, וחושב לעצמו – הנה עם תכף חוזרים בתשובה ו'נעלמים לנו' כמו אורי זוהר. אלא שהאמנים הללו - כמו הדור שהם מייצגים - לא משחקים משחק סכום אפס בין חיים תל אביביים, לישיבה גבוהה בבני ברק. הם פשוט מבקשים לרצף את הדרך שלהם גם ברעיונות יהודיים ולהעצים את המוזיקה, היצירה והחיים שלהם, בשפה ורעיונות שמספקים להם נקודת מבט נוספת".
אליבא דגודמן ההתעניינות המחודשת בתכנים יהודיים לא מעידה על אובדן דרך אלא על ביטחון עצמי. כך תופעות כדוגמת - הנהירה לבתי מדרש כדוגמת עלמא, בינה, אורנים ושדה בוקר; ההצלחה של פסטיבלים המוניים ליהדות כדוגמת הקהל וכנס כפר בלום ואפילו התפוצה ההולכת ומתרחבת של תיקוני ליל שבועות הצצים כפטריות במעוז החילוניות תל אביב - מצביעות על גווה הזקוף של החברה אשר עדיין מכונה עדיין (על דרך השלילה) חברה חילונית, לא פחות מעל הרלוונטיות שיש ליהדות לחיים של האדם המודרני.
"בסופו של דבר היהדות בעיניהם של רוב הצעירים הללו היא כלי ולא סיבת הדברים עצמם. מצד אחד, יכול מאוד להיות שיש להם חוויות שניתן להגדיר כדתיות, שהם מאמצים כדוגמא תפילה או הנחת תפילין, אבל מצד שני, הם לא יהיו מוכנים לוותר על סרטים, הצגות, אינטרנט, חיי תרבות עשירים וישיבה על כוס בירה עם חברים".
אז איך זה יראה בעוד עשור מהיום?
"הדתיים ימשיכו לשמור מצוות וחלק גדול מאלו המכונים היום חילוניים לא-לא-יקיימו מצוות, אלא יאמצו חלק מהמצוות, תוך ביטוי לאוטונומיה שלהם. אני מהמר לדוגמא שיותר ויותר אנשים יפסיקו לדבר בסלולרי בשבת, ואולי גם לבדוק מיילים באופן אובססיבי. אחרי הכל, אם ישנם דברים ביהדות שעשויים להיתפס כאנכרוניסטיים, כדוגמת תפילות להתחדשות הקורבנות במקדש וכן יחס לציבור ההומוסקסואלי, הרי שדווקא השבת היא המצאה יהודית בעלת רלוונטיות עצומה למודרניות – טכנולוגיית החיים המתקדמת ביותר שיש".
אז הם יהיו יהודיים יותר?
"כן, הם ישתמשו וישאבו מהמסורת היהודית בכדי להתמודד עם האתגרים שמציבים החיים בעולם מודרני", וגם, "לא. בעשותם כך, הם לא יכנעו לה". כך על פי גודמן תהפוך ישראל בעת ובעונה אחת לחברה חופשית יותר ויהודית יותר. "אנחנו נראה הרבה יותר ביטוי לחיים יהודיים. מהשבת הישראלית שתהפוך להיות שלווה יותר כצורך נפשי בסיסי של אנשים בעולם מודרני, ועד מתן ביטוי עמוק ומשמעותי יותר לחגים היהודיים במרחב הציבורי והפרטי", יהיה טוב, מסכים גודמן, אם רק נשכיל להתאחד".
סוגיית הקדמת שעון החורף היא לטענת גודמן ביטוי לתופעה מסוכנת אשר עשויה לסכל את מיזוגם של האטומים החילוני והדתי לכדי זהות יהודית נבוכה ומאושרת - הכניעה ההולכת ונמשכת למיעוט החרדי או במילים אחרות הפוליטיקה הישראלית. כך למעשה האופטימיות שמגלה גודמן בשל הרוחות הנושבות בחברה נעצרת בשעריו של בית המחוקקים הישראלי. שם כופה מיעוט חרדי את ערכיו על הרוב היהודי ובכך ממשיך לפלג ולהפריד בין היהודים ליהדות.
"ברגע שהחרדים מתעקשים על עניינים כמו הקדמת שעון החורף הם יוצרים תחושה שהצום שייך להם. אלא שלמעשה יותר מ-60% מהחילונים צמים, כך שמלבד זאת שהקדמת שעון הקיץ לא מעלה או מורידה דבר מחוויית הצום ושמדובר בצעד מיותר לחלוטין, הרי שנוצר זיהוי אסוציאטיבי ומצער בין החרדים ליום כיפור; הם מנכסים לעצמם חג ששייך לכולם, ואשר חלקים הולכים וגדלים בעיקר בקרב הדור הצעיר מעוניינים לזהות גם כשלהם".
הסיבה לכניעה זו היא כי המערכת הפוליטית בוחרת להתמקד יתר על המידה בסכסוך הישראלי ערבי, ומזניחה 'על הדרך', עיסוק בכל דבר אחר, "אם נתניהו היה חושב שהגדרת הישראליות חשובה מקווי הגבול הוא היה מצרף את קדימה ולא את ש"ס לקואליציה. אלא שכל זמן שאנחנו ממשיכים לנסות ולהגדיר את הגבולות, יוצא שאנחנו נמנעים בעיסוק בשאלה אילו חיים אנחנו רוצים לנהל בניהם, וזה לא רק מצער, זה גם מסוכן".
כך המאבק הישראלי בין "דתיים" ל"חילוניים" בנוי למעשה על יחסי כוח שגויים וזאת כיוון שאין ציבור חילוני השולל את היהדות באופן מוחלט, כמו גם זרמים מרכזיים בציבור הדתי אשר מעוניינים להשתמש במנגנוני כפייה בכדי להפוך את ישראל ל'יהודית יותר'. "כיום למעשה הגורם היחיד אשר עוסק בעיצוב החיים היהודיים הוא הציבור החרדי המשקיע את כל ההון הפוליטי אך ורק בנושא זה. כך נוצרת חוסר הבנה, בה חילוניים מזהים את היהדות עם החרדים ואת הציבור הדתי לאומי עם יהדות חרדית – וזאת למרות שאנחנו מצויים", מדגיש שוב גודמן - "באותו צד של המתרס".
שכנעתי אותך? הוא מבזיק חיוך, אני מרים כתפיים בכניעה, והוא מנצנץ ומסכם, "הרמב"ם כתב על המתח בין החיים היהודיים לבין הספקנות הפילוסופית מתוך מחשבה שמדובר במתח שראוי לחיותו. אלא שבימי הביניים רק בודדים חוו סוג כזה של מבוכה; ואילו בעידן המודרני נידונו כולנו לחיות עם המבוכה הזאת", עדיין מבולבלים? יופי!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם