אין כפרה: ממלכת שקר בצמרת הביטחונית
כשמינוי רמטכ"ל מדיף סירחון, כששר ביטחון הורס את צבאו, והאיש שנלחם בהדלפת סוד נתפס כמי שצריך לטהר שמו, אין לדעת מי הטוב ומי הרע
מינוי רמטכ"ל, אין חשוב ממנו, שמדיף כולו סירחון עד לב השמים. ממצאי תחקיר מפורשים, ברורים, מזעזעים שפורסמו כאן (אצל קלמן ליבסקינד), אומתו עד האחרון שבהם, שיקפו מציאות בלתי נסבלת ולא נתפסת, אבל נוגבו מעל חלון הראווה המקומי במהירות וביעילות. איפה כל הצדקנים, רודפי החוק והצדק, איך הם מתעלמים בנונשלנטיות מהרפש הזועק לשמים. איפה מבקר המדינה? המשטרה? בג"ץ? מישהו שיציל את שמה הטוב של המדינה הזו וירסן את שיכורי הכוח?
איך הטובים הפכו לרעים. איך אהוד ברק, שלא משאיר אחריו, בשום מקום, אבן אחת על אבן, מצליח להרוס גם את הצבא. ואיך מפילים את הכל על גבי אשכנזי. יד נעלמה ממשיכה לטפטף חומר ארסי, כמעט בכל יום, ותמיד יש מי שיקנה ויפרסם. כי חובה לפצוע את האיש הנורא הזה, אסור שהוא יסיים את השירות שלו על הרגליים, וצריך להגיד שוב, בפעם המאה, שכן, כל מה שהיה כתוב במסמך ההוא קרה, קורה ויקרה בשטח. ועוד למעלה מזה. הכל מתרחש לנגד עינינו, בדיוק מופתי ויעילות מדהימה, ואין פוצה פה ומצפצף.
פורום המטה הכללי שרוי בהלם, אף אחד לא רוצה להיות הסגן של גלנט (אייזנקוט ומזרחי מסרבים, תיתכן הפתעה בדמותו של עידו נחושתן), "ריח הפגר" בלשונו הציורית של סגן הרמטכ"ל בני גנץ, מרחף מעל, חקירת משטרה שטחית לא מצליחה לפזר את העננה. העיקר שאהוד ברק מרוצה (מזל שהיועץ המשפטי ויינשטיין מרסן אותו מדי פעם). בקצב הזה, הוא עוד יצליח לרשום את צה"ל בטאבו על שמו, או על שם בנותיו, ולהעלות אותו במנוף לאקירוב.
משה (בוגי) יעלון, לשעבר רמטכ"ל בעצמו, אמר לפני כמה שבועות בהופעה בכנס של מכון ירושלים, שהוא מודה להנהלת המכון על הכנס, ועל כך שאפשרה לו לשמוע, במסגרתו, גם את דעתו של אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי (שהופיע שם אף הוא). בירור העלה שיעלון, רמטכ"ל לשעבר והמשנה לראש הממשלה, רצה לפגוש את אשכנזי במסגרת סיור שערך ביהודה ושומרון. הפגישה לא התאפשרה. לשכת שר הביטחון מצאה דרך למנוע אותה. כמו שהיא מונעת פגישות מאשכנזי כבר שנה (שר החינוך, שר המודיעין המצרי, ומי לא). בידוד, זה שם המשחק. עד שיתפוצץ.
יעלון לא מתייחס. בלשכת שר הביטחון, כרגיל, מכחישים במרץ ("בדקנו בכל הצינורות האפשריים, לא היתה פנייה כזו"). מנגד , הכחישו שם לפני כמה שבועות גם את העובדה שלא התירו לשמעון פרס לפגוש את הנספחים הצבאיים הזרים בישראל (ואחר כך חזרו בהם מההכחשה). כך שכבר אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא, מה שחור ומה לבן, מי הם הטובים כאן, ומי הרעים. ואין, באמת שאין על כך כפרה.
על הפרשה הזו כבר נכתבו עשרות אלפי מילים. ועוד ייכתבו. אבל השבוע שייך לפרשה אחרת. גם היא מוכרת, גם היא שוברת שיאים, וביום ראשון נשבר שיא נוסף. הסרט "ממלכת הסוד" של הבמאי ניר טויב שודר בערוץ 2 ("רשת"). סיפורו של תת-אלוף במילואים יצחק יעקב, יצה. סרט עלוב במיוחד, וגם מעליב, אוסף של ראשים מדברים, וגם מקללים, ובעיקר מסלפים ומשקרים וממציאים, עם מוזיקה דרמטית, צילומי תקריב מגוחכים, סצנות אימה של יללות צופרים, נשים וילדים ממהרים למקלטים, ואפילו פטרייה גרעינית מבליחה פה ושם. אכן, הלם ואימה.
גם על הפרשה הזו כבר כתבתי בעבר, וגם נשבעתי לעצמי שכל עוד יימשך מסע ההכפשות, גם אני אמשיך להביא את קולה של האמת. חשבתי שזה מאחורינו. טעיתי. החבורה ששמה לה למטרה להפוך גם כאן את היוצרות, להלל את הרעים ולהכתים את הטובים, להפוך יום ללילה ולילה ליום, לא נרגעת. הבעיה היא, שהיא מוצאת כר נרחב למעלליה.
אנחנו מדינה ששונאת את עצמה, ששוחטת את אוהביה, שקוברת את גיבוריה. אפילו יהודה גיל, סוכן המוסד שהמציא מקור סורי וכמעט הביא למלחמה, כבר קיבל את נתח התהילה שלו. ועכשיו, ערוץ טלוויזיה חשוב מקרין את אוסף ההבלים הזה, הקרוי "סרט דוקומנטרי". ויש קונים. כך, למשל, אייל לוי, מבקר טלוויזיה ב"מעריב", עיתונאי שאני מכיר, אוהב ומעריך, מהלל ומשבח את "היצירה" וכותב, בין היתר, ש"חורב יצא לאחרונה למסע לטיהור שמו".
לקרוא , ולא להאמין. יחיאל חורב,
קצת סדר במהומה: חורב היה, עד לפני כמה שנים, ראש מלמ"ב. ראשי תיבות של "הממונה על הביטחון במערכת הביטחון". מלמ"ב הוא גוף שמכיל הרבה יותר מזה. מאות אנשים, אולי יותר, עובדים שם. טומי לפיד המנוח, כשהיה שר המשפטים, התארח במלמ"ב וקיבל סקירה על פעילות הארגון. אחר כך אמר ש"אם אני, שהייתי אחד העיתונאים הבכירים בישראל, מגלה כאן כל כך הרבה דברים שלא ידעתי, זה הישג אדיר שלכם. אני יוצא מכאן נפעם".
מלמ"ב הוא גוף גדול, בעל פעילות מגוונת, שעונה על צרכים רבים של מערכת הביטחון. הוא גם גוף שאחראי לכל קשרי הביטחון של ישראל עם מדינות זרות, ולעוד אינספור עניינים, רובם חשאיים. כן, גם את זה צריך להבין, ישראל היא מדינה שיש לה סודות. לא מעט סודות. חלקם, אמורים להשאר חסויים לעולמים.
מלמ"ב הוא גוף שקם ופועל על פי חוק ועל פי החלטות הממשלה. בסרט מנסים להפוך את יחיאל חורב למי שהקים את הגוף הזה לצרכיו הפרטיים, השתלט עליו השתלטות עוינת, ואחר כך באמצעותו השתלט על מערכת הביטחון כולה, על מקבלי ההחלטות, על המנהיגים ועל המערכת הביטחונית.
מדובר, כמובן, באוסף הזוי במיוחד של הבלים שכל קשר בינם ובין המציאות אינו קיים, אבל מי שמביט רגע ביצה עצמו, ומקשיב למלמוליו, מבין שהעלילה ההזויה הזו נתפרה בתפריה הגסים גם על ידי אנשים הזויים.
שלא נדבר על אשתו של יצה, רוסייה מסתורית בשם טניה, שכל מילה שנייה שנפלטת מפיה היא גידוף. יצה נעלם יום אחד מביתו בישראל, השאיר שם אישה המומה ומשפחה, ועזב לאמריקה. שם, כנראה, מצא את טניה. אחר כך מצאו את ד"ר אבנר כהן (עוד נחזור אליו) ואת ד"ר רונן ברגמן, ואלה האנשים שיחיאל חורב צריך בגללם לצאת ל"מסע לטיהור שמו".
הסרט עמוס בדיות. במקום דוקו, זה היה צריך להיות פשוט מדע בדיוני. אין כאן מספיק מקום (נצטרך את כל הגיליון) כדי לנתח את כל השקרים, חצאי האמיתות והמניפולציות שהושמעו שם. אסתפק בעיקרי הדברים. וקודם כל, קצת סדר. לפי הסרט, וגם הכתבות של ברגמן, כל מה שיצה המסכן רצה לעשות זה לכתוב את זיכרונותיו. יצה עצמו אומר שהדברים שניסה לכתוב כבר נאמרו על ידי "שני נשיאים וארבעה ראשי ממשלה". העריכה הוסיפה מיד קטע ארכיון של שמעון פרס מספר שאחרי שבנו את דימונה הוא אמר ש"ישראל לא תהיה זו שתציג ראשונה נשק גרעיני במזרח התיכון".
זכותה של ישראל לחשוב שהסודות הללו צריכים להישאר במחשכים. כל עובדי מערכת הביטחון חתומים על הצהרת סודיות. הם אינם יכולים להחליט יום אחד שזהו, הגיע הזמן לספר הכל לנכדים. הם גם לא יכולים לתת ריאיון מפורט, חודרני, ולספר בו, גם מול מצלמה וגם מול פנקס, על כל המעללים הללו. גם אם הם מסכמים עם העיתונאי שהוא יעביר את הריאיון קודם כל בצנזורה. זה פשוט לא מתקבל על הדעת.
כי רונן ברגמן, שערך את הריאיון המצולם עם יצה לצורך הפרזנטציה למכרז על הקמת ערוץ 10, העביר אותו הלאה. ראו אותו עשרות אנשים שקשורים למכרז ערוץ 10, וראו אותו גם עשרות אנשים ב"ידיעות אחרונות". וזו כבר הפרה בוטה, חמורה, איומה של חובת הסודיות שהיתה מוטלת על יצה. יש מדינות שבהן הוא לא היה רואה יותר אור יום. מדינות דמוקרטיות. אפשר תמיד להיזכר בג'ונתן פולארד, למשל.
מכאן אנחנו מגיעים לשקר נוסף: הספר שלי, מספר יצה, שכב אצל חורב שנה וחצי והוא לא עשה כלום. שוב, הבל הבלים, בדיה מארץ האגדות. הנה הסיפור האמיתי: חורב לא ראה את הספר. הייתה שמועה שיצה מתכוון לכתוב זיכרונות. יום אחד הגיע קצין בכיר במילואים לחורב, מישהו שעבד עם יצה על הפרויקטים הסודיים מאוד בזמנו, וסיפר שיצה ביקש ממנו את כל החומר מהימים ההם, כי הוא הולך לכתוב על הכל.
נורת אזהרה ראשונה נדלקה אצל חורב. מכיוון שיצה עזב את ישראל וירד לארצות הברית (חי שם 20 שנה עד שהפרשה אילצה אותו לחזור), שוגר אליו נציג המלמ"ב בניו יורק והזהיר אותו. יצה הגיב בזלזול. בכלל, האדנות שהוא מקרין מול שאר העולם מדגימה טוב יותר מכל דבר אחר עם מי יש לנו עסק. בשלב מסוים בסרט יצה אומר "האנשים שמחליטים על המדיניות הזו לא ראויים, לדעתי, להחליט על גורלה של מדינת ישראל". ככה הוא קובע. מי ראוי? בטח הוא, קשיש מעורפל והזוי, ראוי. צריך לספר לנכדים על מעלליי, אז יאללה, בואו נחשוף הכל.
אחרי שהפגישה עם הנציג של מלמ"ב לא הועילה, ביקש חורב עצמו לפגוש את יצה. ואכן, הפגישה התקיימה בישראל, באחד מביקורי המולדת. לקראתה, הכין יצה לעצמו מסמך אשר לו קרא "מסמך תירוצים". הוא ידע מצוין שהוא עובר עברה ובוגד באמונה של המדינה, ולקראת הפגישה עם מי שממונה על שמירת הסודות הכין לעצמו את כל התירוצים. "מתעלמים ממני וממה שעשיתי", הוא כתב שם, בתירוצים, "ולכן החלטתי לכתוב בעצמי". וואללה. פתרון מצוין. שמע, יצה, אם מתעלמים ממך, תדרוש ערב הוקרה. אבל אין לך שום זכות לסחור בסודותיה של המדינה הזו. גם לא בשביל הנכדים.
מאז הפגישה ההיא, ועד שהחומר הגיע לצנזורה, לא אירע כלום. ואז, יום אחד, מגיע הריאיון הגולמי שהכין ברגמן עם יצה לצנזורה. משם, כמובן, הוא מגיע למלמ"ב. עיניו של חורב חושכות. הסוד המבצעי שאותו חושף יצה, שהוא העוגן של הסיפור כולו, לא היה ידוע אפילו לחורב. יש מתי מעט אנשים שמכירים אותו, חלק כבר מתו. לא פורסם מעולם. צריך לקוות שגם לא יתפרסם. אז נופלת ההחלטה לעצור את יצה. ועדיין, במלמ"ב לא יודעים על ספר. יודעים רק על ריאיון.
אחרי המעצר, כשנבדקו המחשבים והחומרים, נמצאה גם טיוטה של ספר, פרי עטו של יצה. איתה, נמצא מכתב. התברר שיצה כתב ספר, שיגר אותו למספר רב של גורמים בארצות הברית. איתו צירף מכתב. הוא כתב שם, בעצמו. זה הסיפור האישי שלו, הוא מדגיש, והכל אמת לאמיתה. ואת כל זה הפיץ יצה לרשימה ארוכה של אנשים. ברגמן טוען שכולם היו "חבריו" של יצה. כאילו זה משנה. אבל זה גם לא נכון. יש שם גם מו"לים. ויש שם גם כאלה עם קשרים בארגוני ביון זרים. כולל אחד שהיה בכיר בסי-איי-איי. וכך, בהינף קולמוס, משחרר יצה סוד שאין כמוס ממנו, לכל דכפין. ואחר כך יחיאל חורב צריך לצאת ל"מסע לטיהור שמו".
צריך להביט במליצי היושר של יצה, כדי להבין. הראשון הוא ד"ר אבנר כהן. החתול ששומר על השמנת. חוקר בנושאי גרעין, ישראלי, שיושב בעיקר בחו"ל. כשהתברר שהוא מתכנן לכתוב ספר על הגרעין הישראלי, נאמר לו שספר כזה חייב לקבל את אישור הצנזורה בישראל. הוא כתב ספר, וקודם כל הפיץ את כתב היד לעשרות, אולי מאות אנשים בחו"ל. אחר כך שלח אותו לצנזורה. מלמ"ב ביקש לפסול את כל הספר, כי החומר כבר הופץ לאנשים רבים ועכשיו, פסילות של הצנזורה, רק יעניקו גושפנקא לגורמים זרים מה ישראל מבקשת להסתיר. כהן הלך לבג"ץ. בג"ץ פסק לטובת הצנזורה ומלמ"ב.
מה כהן עשה? צפצף. פרסם את הספר בכל זאת, על דעת עצמו. אחר כך הוא נמנע מלהגיע לישראל במשך שנים, כי היה ברור לו שייעצר. בדיעבד, התברר שיצה היה אחד מחבריו הגדולים של אבנר כהן. יד רוחצת יד, פה מגן על פה, הכל מתחיל ונגמר באותו מקום. אנשים שסבורים שהם יכולים לקבוע מה לפרסם ומה לא, ואחר כך עוד לרדוף את אלה שניסו למנוע את זה מהם.
מליץ היושר השני הוא יאיר רגב. הוא מוצג כ"חוקר" של יצה, שעכשיו מתלכלך על החקירה ומגלה את קלונו של יחיאל חורב. אני מכיר את האיש מהתקופה שבה היה קצין צעיר במרחב השפלה. הוא תמיד אהב את התקשורת. אחרי שעזב את היאחב"ל, לקח לו רבע שעה להתייצב לימינו של אסי אבוטבול, כפרקליטו. "חצה את הקווים", קראו לזה אז במשטרה.
רגב מדבר כאורים ותומים, כמי שמגלה את האמת, אבל האמת היא שהמשטרה משחקת תפקיד שולי מאוד, כמעט זניח, בחקירה מהסוג של חקירת יצה. אין למשטרה שום דבר לעסוק בחומרים הללו, והיא נדרשת רק בשביל ענייני פרוצדורה. עכשיו, לרגב יש צורך בתקשורת, הופעה כזו בסרט כזה שווה לו הרבה כסף, הוא הרי עורך דין פעיל וצריך קליינטים. אז לכן הוא מפטפט.
את יצה חקר, באופן ישיר, ראש אגף החקירות בשב"כ. כשהחקירה הסתיימה, שב"כ סיים את תפקידו. גם העובדה הזו מובאת בסרט בצורה מעוותת ("השב"כ עזב את החקירה כשהוחלט להעמיד אותו לדין, וזאת אמירה", מספר רגב). יש שם ניסיון, די עלוב, להפוך את כל החקירה נגד יצה לאיזשהו מסע נקמה אישי של יחיאל חורב. כאילו הכל לא היה באישורו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, ובליווי צמוד שלו. ובאישורה והנהגתה של עדנה ארבל. וכאילו השופטים לא כתבו על יצה מה שכתבו, והציטוטים הובאו כאן בעבר, והם קשים, וברורים, ומייחסים לו עבירה קשה, וגילוי של סוד "שרק מתי מעט יודעים", וגם קובעים שיצה הועמד למשפט בדין, וטוב שהועמד.
הכי מגוחכת הייתה אמירתה של אחת, ליאורה ניר, ידידה ותיקה של יצה, שאומרת בסיום הסרט ש"הקשרים הגלויים והסמויים שנתגלו בפרשה הזו בין מערכת הביטחון למערכת המשפט, הדרך שבה מערכת הביטחון משתמשת במערכת המשפט כדי להשיג מטרות שהן לא תמיד ענייניות", ואחר כך היא מראה שעשתה מחקר והגיעה ל-70 קלסרים של חומרים בעניינים חסויים ש"מה שיצה אמר לעומתם זו בדיחה". כנראה בדיחה טובה. אני מאתגר את הגברת ניר להראות לי, בקלסר כלשהו, רמז כלשהו לסוד שיצה ניסה לספר לעולם. היא לא תמצא.
וגם בעניין מערכת המשפט, אין בושה. את תגובותיהם של ארבל ורובינשטיין לבדיות שסופרו על אודותיהם ניתן היה בסרט למצוא רק בסוף, בכתובית שרצה מהר יותר ממהירות קריאה, ובלי קריינות (על אף שכל שאר הסרט מלווה בקריינות). הניסיון להפוך את מערכת המשפט בישראל, את בית המשפט העליון, לכלי שרת של מלמ"ב, הוא אפילו לא מגוחך.
מערכת המשפט הישראלית היא חופשייה, אמיצה, ליברלית, נהנית משם מצוין בעולם. כל חודש נופלות בה החלטות נגד מערכת הביטחון. בכל נושא. גדר ההפרדה, מג"ד שלא הועמד לדין בגין ירי על פלסטיני. כל עניין ביטחוני שהוא מגיע לשם, פעמים רבות מאוד מערכת הביטחון חוטפת שם על הראש, לפעמים בצדק, לפעמים פחות.
רק בנושא אחד, ובנקודה הזו גאוותו של חורב מצודקת, בג"ץ נותן בדרך כלל גב למערכת. בנושא שמירה על סודותיה של המדינה, שבא לידי ביטוי בחקירותיהם של מרדכי ואנונו, קלינגברג, יצה ואחרים. במקום לתת למערכת הביטחון קרדיט על כך, חובטים בה. מסתבר שבג"ץ מקבל הבנה לפעולותיו רק כשהן נגד מערכת הביטחון. במקרים (הבודדים) שהוא מכיר בצדקתה ובצרכיה, זה לא בסדר. זה מעוות. כנראה עלינו על האויב האמיתי של מדינת היהודים. על הסכנה המוחשית לקיומה. זו מערכת הביטחון, טמבל.
יש בסרט כל כך הרבה דברים, והמקום נגמר, ובכל זאת אי אפשר בלי הסיפור של יהושע רזניק, הפרקליט של יצה, שמדווח איך לחץ על היועץ המשפטי להסכים לעסקת טיעון ולעברה של "מסירת ידיעה סודית", שבה הורשע יצה בסופו של דבר. אמרתי לרובינשטיין, אומר רזניק, ש"הרי זה פשע חמור, זה עונש של 15 שנות מאסר, זו אינה עבירה קלה". אז חברים, אולי תחליטו? הרי אתם מנסים למכור שהכל נגמר בלי כלום, ויצה זוכה מרוב האישומים, לא?
שלא נדבר על ידענותו ונחרצותו של ברגמן עצמו, שמספר שיחיאל חורב חוסל בעקבות פרשת יצה, מעולם לא הצליח להתאושש ולקום ממנה, זה פגע בו עד שנאלץ לפרוש. וואללה. עיון קצר בארכיון יעלה שאחרי פרשת יצה, ממש אחריה, התקדם חורב ומונה לסמנכ"ל משרד הביטחון, ואחרי זה התקדם עוד ומונה למנכ"ל משרד הביטחון, הכל במקביל לתפקידו כראש מלמ"ב. מה שבאמת פגע בו זה הסכסוך עם האמריקאים סביב פרשת המל"טים לסין ("פרשת ההארפי"). אבל זוהי פרשה אחרת לגמרי.
ושלא נדבר על זה שיצה לא נרגע, וממשיך לייצר, וגם כתב ספר חדש, ושוב כלל בו את הסיפורים ההם, שאסור לחשוף, והם שוב נפסלו על ידי הצנזורה, ואחר כך זה הגיע לוועדת שרים מיוחדת, שמינתה את השר בני בגין לבורר מיוחד. השר בגין קיבל את דעת מלמ"ב ופסל שוב את הפרטים המוכמנים, וגם הופתע כי בעצמו לא הכיר את הפרטים ולא ידע את הסיפורים, אבל יצה רוצה שהוא יידע, ושכל העולם יידע, ועם יצה נמצאים החברים, העיתונאים, הפרקליטים שחצו את הכביש, וגם הבמאים, ותסמכו עליהם.
במדינה המטורפת והאומללה הזו, בסוף זה יקרה. הם ינצחו, יצה ואבנר כהן ויהודה גיל וקלינברג וואנונו וכולם יהיו הגיבורים. יחיאל חורב "יפתח במסע לטיהור שמו", ואנחנו נחפש, לשווא, כפרה.
אקו"ם