"חובה? להתגייס לצה"ל זו זכות גדולה"
אפשר אחרת: נרשמת עלייה במספר הדורשים להתגייס, למרות היותם פטורים באופן אוטומטי. "במסדר שומעת את התקווה ואני נורא גאה"
"אני מופתע", הוא אומר. "אני רגיל לעלות לאוטובוס בלי המדים, עם החליפה והכובע, ולשמוע רחש כזה, 'חרדי משתמט, חרדי משתמט'. לפעמים גם הנהג אומר לי 'חרדי משתמט'. ואז אני מוציא את החוגר שלי ואומר לו 'די, אל תכלילו'.
"אבל פתאום על מדים אני פראייר? לא מזמן נסענו, קבוצת חיילים חרדים, לירושלים. לסליחות. התחילו חרדים לרדוף אחרינו ולצעוק לנו 'ציונים'. פה החילונים צועקים לי 'פראייר', שם החרדים צועקים לי 'חייל יהודי' ו'געוואלד'".
לפי הערכת אגף כוח אדם בצה"ל, בשנת 2013 יעמוד שיעור הגברים הלא מתגייסים על 26% בקירוב. כמעט עשרה אחוזים יותר מנתוני ראשית שנות התשעים. המספר הזה כולל, בין השאר, פטורים רפואיים, וכאלה ש"תורתם אומנותם".
במקביל לעלייה הגוברת במספר הלא מתגייסים, קיים מספר הולך ועולה של כאלה הנלחמים כדי לשרת בצה"ל. ישנם היום כאלף חרדים, כמו ש', שמשרתים בצה"ל. לעומת 962 מתנדבים רפואיים ששירתו בצה"ל לפני כשנתיים, עלה המספר בשנה שעברה ל-1,292.
כולם נשים וגברים שקיבלו פטור משירות חובה מטעמים רפואיים, אבל נלחמו על זכותם לשרת. כך גם בכל הנוגע לגיוס בני מיעוטים (בדואים, מוסלמים ונוצרים). אם בשנת 2000 עמד מספר המתגייסים לצה"ל מקרב בני מיעוטים על 312, בשנה שעברה כבר נסק
בכנסים שעורך הצבא לחרדים לפני גיוס ש' נואם. אלה מפגשים צנועים, שרבים מהמשתתפים בהם עושים את דרכם אליהם בסתר. לקהל הצמא שיושב לפניו מספר ש' על המפגש עם צה"ל והחברה החילונית.
הוא למעשה החייל החרדי הראשון שמשרת בחיל הים. הוא גדל באשדוד ולמד בישיבה חסידית בבני ברק. לצה"ל התגייס במסגרת פרויקט "שח"ר ים" - תוכנית לשילוב חרדים בחיל הים תוך הקניית מקצוע וניסיון בעבודה ושמירת צביונם הדתי.
"זו תחושה של פחד, אי ודאות", מתאר ש' למשתתפים. "ממש שוק טוטאלי. בחור חרדי שצריך ללבוש מדים זה דבר הזוי ומוזר. כמו להגיד לחילוני להתחיל ללכת עם חליפה וכובע. לא כל החילונים מסוממים כמו שלא כל החרדים זורקים אבנים.
לימוד תורה זה הדבר הכי חשוב בעולם. מי שיכול לשבת וללמוד תורה, שיעשה את זה. אני מוכן גם לשלם לו, כדי שיישב וילמד. זה הדבר שמחזיק את העולם ואין חולק על כך. אבל אם אתם לא הולכים ללמוד, אז בואו תתגייסו לצבא".
הוא עצמו בן למשפחה של "חרדים מדור לדור". עשרה ילדים שאף אחד מהם לא התגייס לצבא. הוא למד בכולל עד גיל 20. אחר כך עזב והלך לעבוד, בגלל קשיי פרנסה. אז גם הוריד את הפרופיל ל-21 "כי לא רציתי שהצבא יטריד אותי", הוא אומר.
שנתיים אחר כך, כשהחליט בכל זאת להתגייס לצה"ל, העלה שוב את הפרופיל. "אני אומר תמיד שאחד ה' נסים בגיוס שלי", הוא צוחק, "זה ש'הבראתי' פתאום". תוך כדי השירות הצבאי עשה בגרות במתמטיקה וגם למד אנגלית.
"הגעתי עם אפס ידע כללי", הוא אומר. "היה צריך ללמד אותי לקשור את הנעליים הצבאיות. לא ראיתי נעליים כאלה קודם. הייתי צריך ללמוד מושגים צבאיים או את 'התקווה'. לא יצא לי לשמוע את 'התקווה' עד הגיוס".
אף שהוא משרת כבר שנתיים בצבא, לכתבה הזאת סירב ש' להצטלם. הוא חשש גם להופיע בשמו המלא, שמא יזהו אותו. "הרבנים בישיבות ה' שחורות' מסכימים שנתגייס, בתנאי שזה ייעשה בשקט", הוא מסביר.
"הם אפילו מדרבנים לגיוס. בגלל מצוקת העבודה ברחוב החרדי, שירות בצה"ל הוא פתרון טוב". "אני", הוא מוסיף ואומר, "מנסה לשכנע עכשיו קבוצה של גברים מהחסידות שלי להתגייס לצה"ל. אני לא רוצה שהתוכנית תיפגע, ולכן אני לא נחשף. ברור לי שמדובר בנושא רגיש.
"מחפשים אותנו, המתגייסים, כל הזמן. הרבנים החרדים לא רוצים שיגידו 'הרבנים החסידיים הפכו לציונים שתומכים במדינה'. צריך לחיות בציבור החרדי כדי להבין את זה. הרבנים גם אמרו לי 'אם זה יהיה בתקשורת, אנחנו נסגור לך את הברזים'".
איך אתה משכנע את הצעירים ברחוב החרדי להתגייס?
"אני מסביר להם שזאת פרנסה, להתגייס לצה"ל. זו מקפצה לאזרחות. אצלנו אי אפשר להגיע לבן אדם ולשכנע אותו דרך ציונות, אז אני משכנע חרדי כזה דרך פרנסה, והוא אוטומטית נהפך ציוני. אחד משלים את השני".
סגן זוהר דרומר, בת 25, למדה ללכת בגיל ארבע. היא ואחותה התאומה נולדו עם שיתוק מוחין. "מה שכל ילד עושה בצורה טבעית בגיל שנה, אני עשיתי עם הרבה מאמץ בגיל ארבע", היא אומרת. "כל דבר שהגעתי אליו בחיים היה עם הרבה קושי, בידיעה שאני חייבת להילחם, שאסור לי לוותר גם אם חושבים שאני לעולם לא אהיה כמו כולם. ככה עם ההליכה, ככה גם עם הצבא".
היא נולדה וגדלה בחדרה. למרות המגבלה הפיזית, השתלבה כל חייה במסגרות רגילות. "התרגלתי לזה שאנשים נרתעים ממני רק בגלל המגבלה שלי, לא מדברים איתך, לא ניגשים אלייך", היא אומרת. בגיל 17 קיבלה צו ראשון, ואז גם הבינה שהמערכת הצבאית, זאת שבולעת בתאווה גדולה את הבריאים והלא מוגבלים, לא רוצה אותה.
"אני זוכרת שקראו לי לוועדה רפואית בלשכת גיוס", היא מספרת, "הצבא רואה מישהו עם שיתוק מוחין, אוטומטית הוא נותן פטור. אומרים לך 'אתה לא צריך להיות בצבא'. סיימתי את הדיון בוועדה ואז נתנו לי פתק. פטור. נפגעתי כל כך. נורא. נעלבתי. הרגשתי שלא רוצים אותי, שאני דחויה.
"היה לי כל כך קשה לקבל את זה. אבל אז יצאתי החוצה ואמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. לא לעצמי ולא למערכת. כל החיים שלי עשיתי מה שכולם עשו, ואני לא מתכוונת להפסיק. למה לי לא מגיע לתרום למדינה שלי? רק בגלל שיש לי שיתוק מוחין? גם אם הצבא מתנגד, אני אנצח. אני אתגייס".
בספטמבר 2004, בדיוק לפני שש שנים, התנדבה דרומר לצה"ל. עד אז הספיקה לשלוח אינספור מכתבים ופניות לנציגים בצבא ובמערכת הפוליטית. אפילו את ראש עיריית חדרה עירבה במאבקה להתנדב לצה"ל. מכל הגורמים, בצבא ומחוצה לו, ביקשה רק דבר אחד: להתנדב ולשרת שירות צבאי מלא, או כדבריה "לתרום ולהיות כמו כולם".
היא החלה לשרת בצבא כגרפיקאית ואחר כך מילאה שורה ארוכה של תפקידים. לפני כשנה גם יצאה לקורס קצינות. את הקורס הזה עשתה בבה"ד 12 ולא בבית הספר לקצינים בבה"ד 1, עם כל המבחנים והמטלות העיוניות, אבל ללא האימונים הפיזיים. "אני קצינה שווה לכל קצין שעבר את ההסמכה שלו בבה"ד 1, רק יותר עקשנית מהם", היא אומרת.
"בשביל רוב האנשים שמתגייסים, מדובר בחובה. משהו מובן מאליו. אני רואה בזה זכות גדולה. חלום שהתגשם. כשנתנו לי את הדרגות, הייתה לי הרגשה עילאית. כל מה שעברתי כל השנים צף. אין מילים אפילו לתאר את זה".
זוהר דרומר איננה היחידה שהתעקשה לשרת, למרות פטור רפואי. לפני כמה חודשים יצא לדרך המחזור הראשון של טירונים בעלי מוגבלויות במסגרת פרויקט חדש המשלב את הצעירים האלה בצה"ל.
הטירונים, כולם בעלי צרכים מיוחדים שצה"ל לא רצה תחילה לגייס, בוגרי החינוך המיוחד, עברו טירונות בת שבוע, שכללה מסע של שני קילומטרים, שדאות ומטווח. כולם, עשרה בנים ותשע בנות, משרתים היום חמישה ימים בשבוע בבסיס של פיקוד העורף במרכז הארץ.
"כל החיים שלי שאפתי להיות חייל, להיות מפקד", אומר דודו בבלי, אחד מבוגרי המחזור הראשון של הפרויקט. לדודו יש פיגור קל ואפילפסיה מוחית לא חיצונית. "הייתי רואה חיילים במדים הולכים לצבא, עולים לאוטובוס ויורדים בבסיס, והתפללתי שאני אהיה כמוהם. קינאתי בהם. גם אני רציתי להתגייס".
בבלי , 22, הוא הבכור בין שלושה ילדים. "כשהוא נולד", סיפרה השבוע אמו הדסה, "הוא היה כמו אור בשמים". רק כשהיה בן חצי שנה הבחינו הוריו שהתפתחותו אינה תקינה. "נכנסתי למערבולת של רופאים", היא מתארת, "ריצות, אבחונים. זאת הייתה טרגדיה.
"נלחמתי עבור דודו בכל מקום שרק היה אפשר. לא הסכמתי להכניס אותו לתוך בועה, להגיד שהוא ילד לא בסדר וזהו זה. להפך. דחפתי אותו לתוך החברה הבריאה. אמרתי לו: 'אני רוצה שתהיה לך מוטיבציה להיות הראשון בכל. תמיד תשאף ליותר'". "אני בן אדם בעייתי", מעיד על עצמו בבלי.
הוא למד בבתי ספר מיוחדים ובגיל 17 עזב את הבית בנתיבות ועבר לגור בפנימייה "בית עדן" ברמלה. בפנימייה הזאת מתגוררים צעירים בעלי צרכים מיוחדים עם פיגור קל עד בינוני ובעיות התנהגות. הפנימייה גם מלווה את פרויקט הגיוס הייחודי מתוך מטרה לחקות את המסלול הטבעי של כל צעיר ישראלי שמסיים תיכון.
"כשקיבלנו את הפטור לדודו והבנו שהוא לא מתגייס לצה"ל, בכיתי בלי סוף", אומרת הדסה, "גם דודו בכה. חשבתי לעצמי, מה, הבן הבכור שלי לא ישרת בצה"ל? זאת הייתה שואה אישית שלי. ממש שואה. זה היה מובן מאליו שהוא יקבל פטור, לא השליתי את עצמי, אבל עדיין זה היה קשה.
"אני באתי מרקע שבו גיוס לצה"ל הוא מובן מאליו. עבדתי שנים בבסיס תל נוף. הייתי המטפלת של ילדי הטייסים, ובסוף הבן שלי נשאר בחוץ, לא מגייסים אותו? לדודו אמרתי 'אין מה לעשות, אתה צריך להכיר במגבלה שלך'".
לפני שבעה חודשים, כאמור, בבלי התנדב לצה"ל. היום הוא משרת בבסיס של פיקוד העורף, בבית דפוס. בטירונות נבחר לחייל מצטיין. "כשאני רואה אותו במדים, הלב שלי רוטט", מתרגשת הדסה. "אלה ילדים שבאף מקום לא מקבלים אותם. החברה מנדה אותם. אפילו בקטע המשפחתי לא מקבלים אותם.
"לנו יש אות קין, 'המסכנים'. את דודו לא מקבלים בשמחות משפחתיות. ברגע שדודו התגייס, פתאום מסתכלים עליו אחרת. גם אני אומרת 'הנה, תראו, זה הבן שלי, לאן הוא הגיע. הוא כמו כולם'. אומרים לי 'אנחנו מסירים בפניכם את הכובע', אבל אני לא אוהבת את הביטוי הזה. להסיר את הכובע? על מה? זאת החובה שלנו, להתגייס. על מה להסיר כובעים?'".
אחותו הצעירה של דודו, היום בת 13, סובלת גם היא מפיגור קל. "עכשיו המלחמה שלנו שגם היא תתגייס", אומרת הדסה. "למה לא מגיע לה לחוות את מה שכולם חווים? יש לה רגשות כמו לכולנו, חלומות כמו לכולנו. היא בן אדם רגיל לכל דבר. מגיע לה להתגייס".
סמלת מרי סקקיברא מנהלת בימים אלה מלחמה פרטית משלה כדי לצאת לקורס קצינים. היא מפקדת במכון להכשרת המדריך בבסיס הטכני של חיל האוויר בחיפה. לפני כמה חודשים נבחרה לחיילת מצטיינת והומלץ שתצא קצינים. אלא שאז התברר שמרי, נוצרייה, בת לאב יפני ואם אוסטרלית, היא רק תושבת קבע בישראל. ככזו, לא תוכל להשיג את הסיווג הביטחוני הדרוש. מרי הגישה בקשה לאזרחות ועכשיו היא ממתינה.
היא נולדה בארץ, בירושלים. הוריה הגיעו לכאן "מאהבה לארץ הקודש", היא אומרת. אמה יצאה מאוסטרליה לטיול "מסביב לעולם". היא הצטרפה למנזר, ואם המנזר המליצה לה להגיע לישראל כדי לבדוק אם אכן תרצה להיות נזירה. אביה בא על ספינה מיפן והיה ממדריכי התיירות הראשונים ביפנית בארץ.
"הם נפגשו בכנס של נוצרים בירושלים", משחזרת מרי. "אמא בהתחלה לא רצתה להתחתן איתו. היא אמרה לו' אתה מהמזרח, אני מהמערב, זה לא ילך'. הוא התעקש. אמר לה ש'העולם הוא עגול'. בהתחלה רוב השיחות שלהם היו ב'שפת הידיים'. אמא שלי לא ידעה יפנית ולאבא הייתה אנגלית רצוצה".
מרי הייתה ביפן ובאוסטרליה רק כשהייתה קטנה, לטובת ביקור משפחתי. עם משפחתה ביפן אין לה בכלל קשר. גם עם המשפחה באוסטרליה הקשר מוגבל. "הם חושבים שאנחנו 'פסיכים' בגלל שאנחנו כאן", היא אומרת. היא עצמה מרגישה "ישראלית ומסורתית", כלומר היא מקפידה ללכת לכנסייה אחת לשבוע, ולא תצא עם בחור שאיננו נוצרי.
"ההורים חינכו אותנו שאם אנחנו רוצים להיטמע בחברה הישראלית, אנחנו צריכים להתגייס לצבא", היא אומרת. "אחותי הייתה מ"כית במחנה 80, אח אחד היה לוחם בגבעתי ואח שני שירת בנח"ל. רק אחות אחת לא התגייסה בגלל שנפגעה באסון ורסאי, לא בגלל שאנחנו נוצרים. אני אף פעם לא התעסקתי בזה. מבחינתי זה היה מובן מאליו להתגייס לצה"ל.
אני זוכרת שהגעתי לצו ראשון, והפקידה בלשכת גיוס הרימה את עיניה מהמחשב, הסתכלה עליי ואמרה לי 'את מרי? את יודעת שאת לא חייבת להתגייס. את בטוחה שאת רוצה?' באותו רגע יכולתי להגיד 'לא' וללכת לדרכי.
"אבל זאת הייתה שאלה סתמית. מדוע לא להתגייס? אני רוצה לחיות פה, אני רוצה לבנות את החיים שלי כאן. אז למה לא? למה דווקא אני? בגלל שנולדתי להורים נוצרים? אני גדלתי בארץ, המדינה נתנה לי את כל מה שהיא נתנה לחברים שלי, היהודים, אז למה אני לא צריכה לתת כמו כולם? למה מגיע לי יותר? זה חלק מתחושת השייכות, להתגייס לצה"ל. אתה לא מרגיש שייך עד הסוף אם אתה לא נותן כמו אחרים".
איך התגובות כלפייך?
"כשרואים אותי, השאלה הראשונה היא 'מה המוצא שלך?' ואז 'יש יהודים ביפן?', אני תמיד אומרת'אני נוצרייה' וכשאומרים לי'את לא רוצה להתגייר?', אני משיבה שלא".
בצה "ל השתתפה מרי בפרויקט "רקיע" ללימוד הנדסאי אלקטרוניקה. אחר כך הגיעה לחיל האוויר. אז גם הבינה שהסיווג הביטחוני שלה בעייתי כיוון שאינה אזרחית ישראלית. אזרחות מקבל מי שעושה שירות צבאי מלא. עכשיו, כאמור, הגישה בקשה מוקדמת לקבלת האזרחות והיא מקווה שזו תגיע כבר בחודש נובמבר. כל בוקר עושה סמלת מרי לחניכים שלה בחיל האוויר מסדר. הם מעלים את הדגל ושרים את "התקווה".
"פעם, לפני שהתגייסתי", היא אומרת, "עשיתי על זה עבודה בספרות. מה אני מרגישה כשאני שומעת את התקווה. אומרים שם הרי 'נפש יהודי הומייה' וזו לא אני. אז פעם הרגשתי שזה לא כל כך קשור אליי, ההמנון. הוא לא מיועד לי. היום זה מצחיק אותי. כל בוקר, במסדר, אני שומעת 'התקווה' ואני נורא גאה. אני גם מרגישה מאוד מחוברת לעם היהודי. נולדתי כאן. זה הבית שלי".
אז את שרה?
"לגמרי, ובקול רם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם