לבד בג'ונגל: סיפורו של האיש הבודד בעולם
כבר שנים ארוכות משוטט לו בלב יערות האמזונס בברזיל אינדיאני שברח מכל מגע עם בני אדם. שני חוקרים יצאו בעקבותיו למסע ארוך ומסוכן
באחד משיטוטיו ב-1996 יצרו מרסלו ועמיתו אלטאיר אלגאייר מגע ראשון עם שבט אינדיאנים מבודד באזור, שבט הקאנו, שממנו נותרו רק חמישה חברים. כעבור זמן קצר, מספר קילומטרים ממקום הימצאם של בני הקאנו, מצאו השניים שבט אחר, האקונטסו, שממנו נשארו רק שבעה חברים. בעקבות מציאת השבטים, הצליחו הסוכנים להכריז על השטח הסמוך כשמורה האסורה בפיתוח - והפכו ליריבים מרים של כורתי העצים והחוואים, שרצו את השטח לעצמם.
אבל השמועה על אינדיאני בודד בג'ונגל לא הפסיקה להטריד את מנוחתם, והם החליטו לנסות לחפשו - גם אם יצטרכו לבלות זמן עם החוואים והכורתים, שמחברתם השתדלו בדרך כלל להימנע. נתיב השמועות הוביל למחנה כורתים ליד אחת מחוות הבקר באזור. מרסלו ואלטאיר, שהתגנבו כדי לא לפגוש את הבוס, מצאו את הטבח של המחנה. "כן, ראיתי אותו,“ אמר להם האיש, "ואני יודע איפה הוא חי. אתם רוצים לראות?".
לפני שהלכו אחרי הטבח לגבול המשורטט בבירור בין האחו ליער, היו להם ספקות לגבי הסיפור. אולי האינדיאני הוא חבר נודד בשבת האקונטסו, שגם הם מסתובבים עירומים? איך בכלל יכול להיות שיש עוד אדם בודד שמספק את צורכי עצמו וחי באיחוד בלתי מופר עם הטבע, 500 שנה אחרי הקונקיסטדורים, מחפשי אוצרות הטבע, סוחרי העבדים, המיסיונרים והמדענים התחילו לחדור למעבי האמזונס? אבל כשנכנסו לתוך היער עם הטבח, הם צעדו היישר לתוך מסע אפי, שלא ייתן להם מנוח במשך עשור - מסע שבמסגרתו יצטרכו לחמוק מחצים ולנהל קרבות מרים עם בעלי קרקעות באופן שישנה את חייהם מן הקצה אל הקצה.
אלטאיר פילס את דרכו בסבך השרכים כשהוא אוחז בחוזקה ברובה שלו. היה זה שיא עונת היובש בשנת 1998. האזור אמנם מכונה יער גשם, אבל לא ירדה בו אפילו טיפה זה 60 יום. חרקים חגו
בפסי האור שהפציעו מבעד לחופת עצי הג‘טובה. רחש פצפוץ עלים יבשים ליווה כל צעד שלו בעת שהתקדם לעומק היער. אלטאיר, מרסלו ושאר צוות פונאי שוטטו ביער הזה כבר שלושה ימים, בעוד מסע בסדרת מסעות ארוכה שהחלה שנתיים קודם לכן עם הטבח של כורתי העצים.
בצעדה הראשונה ההיא הם מצאו בקתה בודדת, בגודל המתאים לאדם אחד. אבל על פי הראיות שמרסלו ואלטאיר בחנו היא ננטשה כמה חודשים לפני כן. במשלחות שבאו לאחר מכן, מצאו חברי הצוות עוד בקתות של אדם אחד. בכל אחת מהן נחפר בור שהיה צר מכדי לכרוע בתוכו, מרכיב מתמיה משום שלא היה ידוע על אף אחד מהשבטים באזור שנוהג כך. אבל הבקתות תמיד ננטשו זמן קצר לפני שהחוקרים הגיעו אליהן.
בכל פעם שנדמה היה שהעוקבים מצליחים להתקרב לאינדיאני, הוא עבר למקום אחר. כדי למצוא אותו וליצור איתו קשר, הם היו זקוקים לצוות נייד ביותר, שבמהלך חודשים או אפילו שנים, אם יידרש, יוכל לצאת למסעות ממושכים. הם ידעו מראש שהמסעות האלה עלולים להיות מסוכנים לשני הצדדים, משום שהמעורבות שלהם עלולה לתמרץ את החוואים המקומיים לנסות להגיע אל האינדיאני ראשונים - ולהיפטר ממנו בכל אמצעי שיידרש. אבל כעת, אחרי שנתיים של משלחות שהובילו
אלטאיר שם את הרובה על הכתף, והמשיך בשביל המקוטע. מרסלו הלך מאחוריו ואיתם גם וינסנט קארלי, חבר ותיק של מרסלו ומומחה לשעבר לילידים מטעם פונאי, שהתלווה לעתים תכופות לצוות במשלחות עם מצלמת וידאו. כשחברי הצוות התקדמו לאורך השביל, הם פגשו עד מהרה באותן מלכודות לחיות שהכירו ממסעות קודמים: בורות עמוקים שבתוכם מקלות מחודדים מעץ של דקלי טופקה. אלטאיר מצא עוד ראיות: ענפים מכופפים וסימנים על הקרקע, שמעידים על כך שמישהו הלך באחרונה לכיוון צפון-מזרח לאורך אותו שביל.
השלושה היו מנוסים, אבל המשימה שלפניהם, ליצור קשר עם האינדיאני הבודד, היתה בגדר אתגר גדול יותר מאלה שאיתם התמודדו בעבר. זמן קצר אחרי ההצלחה שלהם ביצירת קשר עם שבטי הקאנו והאקונטסו, הם פנו לגייס את האדם האחד שהם חשבו שיוכל יותר מכל להעניק להם הצצה לחייו של האינדיאני הבודד - פורה קאנו.
עברה קצת יותר משנה מאז הם יצרו קשר לראשונה עם פורה, הגבר היחיד מבין חמשת חברי שבט הקאנו. מרסלו ואלטאיר ישבו איתו שעות, וניהלו איתו שיחה סבלנית באמצעות תנועות ידיים. לבסוף, אינדיאני קשיש מהצד השני של רונדוניה, שדיבר פורטוגלית ואת אחת השפות השבטיות, הובא כדי לתרגם את הסיפורים של פורה ואמו, טוטואה. אט אט הצליח הצוות לחבר יחד את פיסות ההיסטוריה הקודרת של שבט הקאנו.
בשנות השבעים, כשמספר חברי השבט היה בערך 50, כל הגברים עזבו את הכפר יחדיו כדי לחפש קבוצות אחרות של אינדיאנים, בתקווה לארגן נישואים. אחרי מספר ימים הגברים לא חזרו, והנשים הקימו משלחת חיפוש. לחרדתן הן גילו שהגברים נטבחו על ידי תוקפים לא ידועים.
הנשים נבהלו והיו בטוחות שלא יוכלו לשרוד ולדאוג לילדיהן. לכן הן הגיעו להסכם: כולן יחד ישתו רעל קטלני שנרקח מצמח הטימבו ויבצעו התאבדות קבוצתית. אבל אמו של פורה, טוטואה, סירבה לבלוע. ההקאות הקשות גרמו לה להתנקות משאריות הרעל והיא הצליח למנוע משני ילדיה, אחותה ואחייניתה לשתות את המשקה הקטלני. השבט הזעיר חי לבדו במשך כמעט 20 שנה, עד שמרסלו ואלטאיר פגשו את פורה ואחותו בשביל בג‘ונגל בשנת 1995.
חברי הצוות הניחו שאם יש מישהו שיכול לעזור להם למצוא את האינדיאני הבודד, יהיה זה אינדיאני שעמד במצב דומה זמן לא רב לפני כן. כך שב-1998 פורה צעד לצד מרסלו, אלטאיר וינסנט בעת שגילו את המלכודות על השביל הצר.
זמן לא רב אחרי שיצאו לדרך, פורה נדרך וסימן לאחרים לעצור. הוא שמע משהו מאחוריו. "שקט", מרסלו לחש לשאר. הם נעמדו בדממה וכרו אוזן. מבעד לשירת הציפורים הבלתי פוסקת הם שמעו רחש. האינדיאני עמד ליד המלכודת שזה עתה מצאו, וכשהחלו ללכת לעברו הוא נעלם. זה היה כאילו האיש מצא חרך בווילון העלווה הירוק שמאחוריו וחמק בשקט מהבמה. חברי הצוות התפזרו לכיוונים אקראיים, עד שאלטאיר ראה משהו במרחק 200 מטר מהשביל: בקתת סכך קטנה, מאותו סוג שננטש בחיפזון במקומות אחרים ביער. הפעם, האינדיאני היה בתוכה.
הם התקרבו לאט. "שלום, ידידי", אמר אלטאיר. לא היתה תגובה, אבל מבעד לחרך בסכך, אלטאיר הצליח לראות את עיניו של האדם. "הוא שם", אמר אלטאיר לאחרים, "הוא עומד בתוך הבקתה". וינסנט כיוון את מצלמת הווידאו שלו כשאלטאיר התקרב. משהו בצבץ מבעד לסכך ונע במקומו. "תראו", אמר אלטאיר, "יש בפנים חץ". זה היה חץ במבוק חלול עם חוד קטלני. פורה הדרוך החליט לדבר. "ממפי נו!" הוא אמר בשפת הקאנו. "אל תירה".
האיש לא הגיב והמשיך לסובב את החץ. פורה פתח בריקוד מגושם, מוחא כפיים במקצב משובש, בטקס שבטי שתכליתו לבקש הגנה מהאלים. האינדיאני לא הגיב קודם למילותיו של פורה, והוא לא הגיב גם עכשיו. זה גרם לפורה לחשוד שהוא שייך לשבט שפורה לא פגש מעולם. אלטאיר שוב התקדם לאט לעבר הבקתה, וראה את האינדיאני שולף את החץ שלו. אלטאיר נסוג לאט, והראה לאינדיאני את כפות ידיו, לאות שהוא לא מתכוון להזיק לו. האינדיאני הנמיך את הקשת שלו, ואלטאיר, כשידיו עדיין באוויר, ביצע צעד נוסף קדימה באיטיות. האיש שלף את הקשת שלו שוב. אלטאיר הבין את המסר: האינדיאני צייר גבול דמיוני של כשלושה מטרים מסביב לבקתה שלו ואמר להם: עד כאן, תשמרו מרחק.
במשך קרוב לשש שעות הם המשיכו בניסיון המפגש. הם ערכו מדורה קטנה, הציעו לאינדיאני מזון וכלים, מתנות שחשבו שישכנעו אותו בכוונותיהם הטובות. והאינדיאני לקח לבסוף את המזון שאלטאיר תלה מול פתח הבקתה בקצה מקל ארוך, אבל אז הוא קרע אותו לגזרים - וזרק אותו החוצה מבלי לאכול. בשלב מסוים, וינסנט התקרב מעט עם המצלמה שלו כדי שיוכל לראות בבירור את פניו של האינדיאני מבעד לעלים בקיר הבקתה. האינדיאני הסתכל מעבר לאלטאיר, ישירות למצלמה. "וינסנט, תיזהר!". חץ זמזם מעל לאלטאיר והחמיץ את החזה של וינסנט בכמה סנטימטרים.
פורה ידע עד כמה מסוכן יכול להיות חבר בשבט מבודד, אם הוא סבור שחייו בסכנה. אבל אפילו פורה, שתמיד הסתמך רק על עזרת בני השבט הקטן שלו כדי לשרוד, לא יכול היה להבין את מידת העוינות של האינדיאני, אחרי שזה בילה שנים בלי כל מגע עם אדם אחר. פורה הסתובב וברח מהר ככל שיכול היה לתוך הג‘ונגל.
גודלו של אזור האמזונס הוא כתשע עשיריות מגודלה של ארצות הברית. הוא מתפרש על פני שבע מדינות, אבל רובו נמצא בברזיל. לפי ההערכות, שלושה אחוזים מהאמזונס נמחקו בשנות השמונים, לפני שהתנועה לעצירת הרס האזור צברה כוח. אך כיום, 20 אחוז מהיער כבר אינם, ועד שנת 2030 צופים ש-55 אחוז מהחלק הברזילאי של הג‘ונגל יאבדו בתהליך כריתת העצים ובבצורת.
מחקר שנערך ב-2005 על ידי חברת הסקרים המובילה בברזיל, גילה שכשלושה מכל חמישה ברזילאים מגלים חוסר אמון כלפי פעילות קבוצות בינלאומיות להגנת הסביבה, ואין מקום בו התחושה הזאת חזקה יותר מאשר ברונדוניה. רבים מהפוליטיקאים במדינה הצעירה מגיעים מהתעשיות שייסדו אותה, כריתת העצים והחוואות, וגילוי איבה כלפי חסידי איכות הסביבה נחשב בה לנכס פוליטי.
אבל בניגוד לבעלי החוות ולפוליטיקאים שעוינים את פונאי, הפועלים הפשוטים מוכנים לשתף פעולה עם אנשי הסוכנות והם שגילו להם שלבעלי החוות באזור היסטוריה ארוכה ועקובה מדם עם השבטים המקומיים. כך למשל סיפרו הפועלים שב-1985, כשנבחנה האפשרות להרחיב אזור מחיה של האינדיאנים ולמנוע את פיתוחו, החליט אחד החוואים לפתור את הדילמה בדרך אכזרית. הוא הורה לפועלים שלו להעניק לאנשי השבטים שקי סוכר מורעלים ברעל עכברים, ואחר כך שלח צוותי חיסול כדי שיירו למוות באלה שנותרו בחיים וימחקו כל זכר לקיומם.
מרסלו ואלטאיר חשבו על הסיפור הזה כשהם בחנו תמונות לוויין שאנשי פונאי קנו מהמכון הלאומי של ברזיל לחקר החלל. הם הבחינו במלבן חיוור באמצע היער הירוק - קרחת יער שהופיעה בתמונות אחרי ינואר 1996,אבל לא לפני כן. זה היה מוזר, משום שאיש לא עסק בבירוא יערות בינואר, שיא עונת הגשמים. מה שהיה מוזר עוד יותר היא העובדה שהמרובע היה באמצע שום מקום, בלי קשר לאף אחת מקרחות היער האחרות.
הקרקע היתה בבעלות שני אחים, הרקולס ודנס דלפיני. אבל האחים סירבו לאפשר לפונאי להיכנס לשטח, ואנשי הסוכנות הצליחו להיכנס אליו רק בסוף 1996, אחרי שהוציאו צו בבית משפט. כשהם נכנסו, הם גילו דבר מה מוכר באופן מפתיע: אינספור מלכודות. הם גם מצאו בור נוסף, דומה להפליא לאלה שהאינדיאני חפר בכל אחת מהבקתות שלו, רק גדול יותר. אלא שבמקום בור בעומק של בערך מטר וחצי שמידותיו 30X90 ס“מ, זה היה בעומק מטר וחצי ובמידות של 90X120 ס“מ.
חברי הצוות עדיין לא ידעו דבר על המטרה של הבורות, רק שהאינדיאני תלה ערסל מאולתר מעל לבור כדי לישון. אך הם הסיקו שאם הבורות בבקתות של האינדיאני היו מספיק גדולים כדי שאדם אחד יישן מעליהם, הבור החדש שהם גילו היה לבטח גדול דיו כדי ששלושה או ארבעה אנשים יישנו מעליו.
כשחיפשו בסבך, מצאו הסיירים 14 בורות מסודרים במעגל גדול. על פי העפר והצמחייה שהתחילו למלא אותם, הם שיערו שהבורות היו ישנים. הם מצאו בהם שתילים של פפאיה ושיחי מאניוק, צמחים שלעתים קרובות גדלים בכפרים אינדיאניים מבודדים.
וינסנט הצלם איתר אישה מקומית שאמרה להם שהיא ובעלה הועסקו על ידי האחים בפינוי ושריפת השטח בתחילת 1996. היא סיפרה עוד, שהאחים שכרו גם חמושים כדי להרוג שלושה אינדיאנים שהסתובבו באותו הזמן בשטח. היא לא ידעה, עם זאת, אם החמושים מצאו את האינדיאנים או לא.
האחים דלפיני הכחישו את הסיפור כולו, אבל מרסלו נסע לבירת המחוז כדי לבקש שבכל מקרה, שטח הנדידה של האינדיאני יוכרז כמחוץ לתחום למעבר בני אדם ומכונות.
מרסלו הצטייד בצילומי האדם המציץ מהבקתה שוינסנט צילם, והגיש את בקשתו, רק כדי לעורר בכך את זעמו של הדרג הפוליטי. "אני לא יודע למה עם כל הבעיות שיש במדינה שלנו, מערכת המשפט צריכה להאמין לתיאוריה הזו (של אנשי פונאי) אמר אחד האחים דלפיני לעיתון בסאו פאולו. "מעולם לא היה בשטח שלנו כפר, ואפילו לא בקתה,“ המשיך, "זו פשוט פארסה.“ ואולם בית המשפט קיבל את הבקשה של אנשי פונאי ואסר זמנית על המשך הפיתוח באזור המחייה של האינדיאני. ההחלטה עוררה את זעמם של בעלי החוות, ומרסלו הוכרז כפרסונה נון גראטה ברונדוניה. "אמרו שהוא אויב הקדמה,“ נזכר עיתונאי מקומי.
עצם הרעיון של אדם החי במנותק לחלוטין מהציביליזציה האנושית עורר ויכוח ברונדוניה. חלק מהאנשים דגלו בתפיסה הרומנטית של "הפרא האציל,“ על פיה כל חשיפה של אדם שמעולם לא פגש בתרבות תעוות תמימות בלתי מופרת. אחרים האמינו שלמנוע ממנו סיוע שיקל על חייו היא צורה של אכזריות.
חברי צוות פונאי ידעו שאף שהניתוק של האינדיאני מהציוויליזציה היה קיצוני, הוא לא היה מוחלט. האזור בדרום רונדוניה שבו נדד האיש הוא עמק שאנתרופולוגים מאמינים ששימש במשך מאות שנים כתחנת מעבר לשבטים אינדיאניים שנדדו בין לב האמזונס והאנדים. ציוויליזציות מורכבות שגשגו שם במשך מאות שנים, לאורך הנחלים הרבים והנתיבים שמפלסים דרכם ביער. אבל הג‘ונגל העבות הקל מאוד על קבוצות שרצו להקים קהילות מבודדות ולהתרחק ללא הפרעה מאויבים. חוקרי לשון זיהו לפחות עשר שפות באזור, וגילו שאמנם רבים מהשבטים חיים קילומטרים ספורים זה מזה, אך יכול להיות להם מכנה משותף קטן ביותר עם שכניהם.
בינתיים, ניסה אלטאיר לשכנע את נשות האקונטסו להתלוות אליו למשלחת שתנסה לאתר האינדיאני הבודד. נראה היה ששבט האקונטסו דומה לאיש יותר מאנשי שבט הקאנו, לפחות במובן של היעדר הבגדים, ואלטאיר חשב שאולי האיש יתחבר בקלות רבה יותר לאחת מבנות אקונטסו מאשר לפורה. זאת לא היתה משימה קלה. ראשית, אלטאיר היה צריך לשכנע את הנשים לנסוע כמה קילומטרים בטנדר הטויוטה שלו, לפני שהם מתחילים בצעדה הארוכה לתוך הג‘ונגל. אף אחת מנשות השבט לא נסעה אי פעם בכלי רכב. למעשה, בפעם הראשונה שהן ראו טנדר, הן לא היו מוכנות להתקרב אליו. אלטאיר עמל יום שלם בניסיון לשכנען לשבת על המושב. לבסוף, הוא החליט לנסות להסיע את ראש השבט ואת שלוש הנשים לעבר היער של האינדיאני הבודד. הוא סגר את הדלתות והתניע את המכונית. תוך שניות החלו הנוסעים לדפוק על החלונות, עד שלאלטאיר לא נותרה ברירה והוא נאלץ לכבות את המנוע ולתת להם לרדת. כך הקיץ הקץ על הניסיונות של הצוות להפגיש את האינדיאני הבודד עם בני שבטים אחרים.
במהלך סיור אחר, אלטאיר מצא קשת קטנה בתוך הבקתה של האינדיאני. היא היתה קטנה מדי לחצים חלולים שבהם השתמשו רוב האינדיאנים המבודדים ברונדוניה כדי לצוד חזירים, קופים וציפורים. היא נראתה כמעט כמו צעצוע, אותו סוג קשת שבה האחיין של פורה, בן חמש, נופף כל הזמן והשתמש בה כדי להתאמן בירי על עצים. חברי צוות הפונאי חשבו על הקשת זמן רב. לא יכול להיות שהיא נועדה למטרה פרקטית. "אני חושב שכנראה היה לו ילד בשלב מסוים,“ אמר אלטאיר, "או לפחות היה ילד בשבט שהוא טיפל בו. לא יכול להיות שהוא השתמש בקשת בעצמו. זאת בלי ספק היתה מזכרת. משהו שנוצר כדי להשאיר את הזיכרון בחיים".
מחשבות כאלה הותירו את אלטאיר ושאר חברי הצוות במצב של השתאות אילמת. אבל הם התרגלו לזה. כמומחים גדולים להישרדות בג‘ונגל, הם כיבדו את אומץ הלב של האינדיאני. "לפעמים אני חושב שהייתי יכול לשרוד לבד פיזית בנסיבות האלה אם הייתי חייב. הייתי יכול לצוד מה שאני צריך, להשיג מספיק אוכל וכל זה,“ אמר אלטאיר. "אבל זה לא החלק הקשה. מה שקשה זה החלק הרגשי, להיות לבד לחלוטין בלי קשר עם אף אחד. את זה לא הייתי יכול לשרוד".
חרף כל הניסיונות, הצוות של אלטאיר ומרסלו לא הצליח להגשים את החלום. בעקבות הסתבכות עם פוליטיקאי מקומי, פורק הצוות וכל איש הלך לדרכו. אולם צוות חדש ומלא מוטיבציה נשלח לאזור, ובשנת 2005 הצליח לאתר שוב את האינדיאני הבודד. הפעם, זה לא נגמר בטוב. צוות הסיירים התקרב יתר על המידה אל האינדיאני, הבהיל אותו, וזה הגיב בירי חצים - ופגע לאחד מהם בחזה. אחרי שעות ארוכות של מסע בג‘ונגל הגיעו אנשי הצוות לבית החולים הקרוב והצליחו להציל את חיי חברם. אבל בעקבות התקרית הקשה הזו הגיע ראש הצוות למסקנה שאליה הגיעו קודמיו: חשוב יותר לשמור על הישרדות האינדיאני מאשר לגלות את סודותיו. במקרה הזה, עצם קיומה של התעלומה הזאת הוא בעל ערך רב יותר מפתרונה האפשרי.
הדוח שכתב מרסלו אחרי מפגש עם האינדיאני הבודד ב-1998 היה עדיין בתוקף: "בשלב זה, הוא לא רוצה לקיים דיאלוג, או לקבל את הביקורים שלנו. זאת זכותו. יותר מכל אדם אחר, הוא יודע מה זה לאבד קרובים, להיהרג על ידי מי שנראים כחברים, המציעים כלים ואוכל. הוא לבד, ונראה שהוא רוצה למות כך. זאת זכותו".
ב-19 בינואר 2007 יצאו אלטאיר וצוותו מהעיירה הסמוכה בשיא עונת הגשמים כדי לבקר בשטח של האינדיאני. במשך שלושה ימים הם נתקעו בדרכי עפר בוציות, חצו נהרות שוצפים על גשרים רעועים ונרטבו בגשם הטרופי. בבוקר 22 בינואר, לצד נחל קטן, חברי הצוות גילו עץ שנראה כאילו מישהו נגס ממנו חתיכה גדולה. הם ידעו מיד מה קרה: מישהו חטב חלק ממנו, מתחת למקום שבו היתה תלויה כוורת גדולה. זה האופן שבו אינדיאנים מהאזור אוספים דבש. על פי השבבים ומצב השרף, אלטאיר העריך שעברו מאז שלושה חודשים.
הם הלכו בעקבות הנחל, ובאותו אחר צהריים זיהו שביל צר ומצאו עוד עץ שרדו ממנו דבש. הפעם החתך היה בן ארבעה חודשים. בסמוך הם מצאו ביקתה, עם גג משופע, קצת גדולה יותר מהאחרות. כשהם הציצו פנימה, הם ראו את הבור, בעומק של מטר וחצי, שבישר להם בדיוק של מי היה הבית. כמה חצים ישנים ומוטות מחודדים, מהסוג שהאינדיאני הניח בתחתית המלכודות שלו, נחו על הארץ לצד הבור. הבקתה נבנתה בקרחת יער קטנה אך נוחה, בסמוך לאספקה של מים טריים בשפע, ועצי פרי ואגוזים רבים.
אבל האדם שחי בבקתה לא היה בבית. אולי הוא נטש את האתר ועבר למקום אחר באזור? הצוות היה בטוח בדבר אחד: האינדיאני עדיין בסביבה, והוא בריא מספיק לקיים את אורח החיים הדרוש כדי לשרוד.
עם שובם לעיירה, התקשר אלטאיר למטה של הפונאי בבירה, ברזיליה, כדי לבדוק את האפשרות להקים שמורה זמנית למען האינדיאני הבודד. אחרי עוד כמה סיורים, יהיו לו מספיק ראיות כדי לשכנע את האחראים בברזיליה שאחרי כל השנים האלה, מגיע לאינדיאני לקבל אזור מוגן. הבקשה שלו מצאה אוזן קשבת במיוחד: בצד השני של הקו, ענה לו האדם שזה עתה מונה לאחראי על המחלקה המטפלת באינדיאנים מבודדים: מרסלו דוס סנטוס, חברו עוד מימי המשלחת הראשונה.
בהמלצת מרסלו, ואחרי בחינה של כל הראיות שהצוות אסף במשך עשור, הממשלה הברזילאית הכריזה על שטח של 80 קמ“ר בדרום רונדוניה כמחוץ לתחום לכל סוג של פיתוח. אנשי פונאי בנו בלב השטח מחנה קטן כדי שיוכלו לבקר במקום בקביעות ולהבטיח שאיש לא מנסה לפגוע באינדיאני ולהשתלט על האזור.
לפני פחות משנה השחיתו אלמונים את המחנה ואנשי הצוות מצאו לידו תרמילי רובה ריקים. אלטאיר דיווח שהאינדיאני שרד את המתקפה, והעריך שמדובר היה בניסיון של חוואים מקומיים לשגר מסר מאיים לרשויות.
בינתיים, הם ממשיכים לבקר במחנה ומדווחים שהאינדיאני, "איש הבורות", עדיין מסתובב בשטח. במהלך העונה הגשומה, כשהעננים מכסים את הירח, האפלה יכולה להיות מחניקה בבקתות שבהן
ישנים הסיירים. ציפורי הלילה שקטות. הלחות חודרת מבעד לבקתות הסכך הבנויות במומחיות, וטיפות מים נוצרות על פני קורי העכביש. הזמן נמדד בטפטופים לא סדירים. בחשיכה כל כך סמיכה קל לדמיין בדידות מוחלטת, לשכוח שאיש צוות אחר ישן בערסל במרחק מטרים ספורים ממך.
במקום כלשהו ביער ישן עדיין אדם בנסיבות דומות לשלהם, אבל גם שונות לחלוטין. אין איש לצדו. אזור המחיה המוגן שלו הוא אי ירוק באמצע אוקיינוס של שדות עפר אדמדמים וחוות. שטח האזור גדול משטחן של תל אביב, רמת גן, בני ברק וגבעתיים גם יחד. אוכלוסייתו מונה אדם אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם