ביקור בסעודיה: אוכל, שתייה, גבר. אישה?
עיתונאית אמריקאית הצטיידה בכיסוי ראש שיקי ויצאה למסע במדינה שבה אישה לא יכולה לשתות, לנהוג, לבקר בבית קברות או לטעון בפני בית דין
הבתים, הניצבים כיום ריקים, מתנשאים לגובה כדי לתפוס את רוח הים, ואילו הרחובות בנויים בצפיפות כדי ללכוד את הצל. השימור של 500 הבתים המקיפים את השוק הוא בגדר ניסיון של הסעודים, שרווחי הנפט הפכו אותם למכורים לדברים נוצצים, להעריך את היופי של מה שהם מכנים בביטול "דברים ישנים".
"ג'דה", פירושו "סבתא" בערבית, וייתכן שהעיר קיבלה את שמה מהמסורת שעל פיה הסבתא של כל המפתות, חוה המקראית, קבורה כאן. על פי האגדה, כשאדם וחוה גורשו מגן עדן הם הלכו כל אחד לדרכו - אדם הגיע למכה ואילו חוה לג'דה. הקבר של חווה נמצא מאחורי דלת ירוקה נושנה בעיר העתיקה של ג'דה.
הצעתי שנבקר בו. עבדאללה חייך בייאוש מתקתק. זה היה חיוך שהתרגלתי לראות אצל גברים סעודים בימים שלאחר מכן. משמעותו היתה "אין סיכוי, גברת". הוא אמר לי ש"נשים אינן מורשות להיכנס לבתי קברות".
ביקרתי בסעודיה פעמיים בעבר, וידעתי שזה המקום הקשה ביותר בעולם לנשים לקיים משא ומתן. נשים שמסתובבות לבד באופן כללי זקוקות לאישורים ממשלתיים. אישה סעודית לא יכולה אפילו לדווח על הטרדה של גבר מבלי שיהיה איתה מלווה ממין זכר ("מחרם").
"מותר להן להיכנס פנימה אחרי שהן מתות?" שאלתי. "נשים יכולות להיקבר שם", הוא הסכים, "אבל אסור להיכנס ולהסתכל", הוסיף. "אז אני יכולה לראות אישה מתה רק אם אני מתה?" אין פלא שקוראים לזה "העיר האסורה".
ערב הסעודית, או סעודיה, היא אחד המקומות הפופולריים בעולם לעלייה לרגל, והיא עולה על ירושלים, הוותיקן, אנגקור ואט בקמבודיה וכל יעד דתי אחר, מלבד קומבה מלה שבהודו, המושכת 50 מיליון צליינים אחת לשלוש שנים. מיליוני מוסלמים נאספים בערים הקדושות מכה ומדינה בכל שנה. אבל עבור מי שאינו מוסלמי, מדובר בסיפור אחר לגמרי. סעודיה שמרה במשך זמן רב לא רק על הנשים שלה, אלא גם על עצמה מאחורי רעלה.
ב-1744 חתם שבט אל-סעוד על הסכם עם מוחמד בין
משפחת המלוכה אף חיזקה את ראשי הזרם אחרי שקיצונים איסלאמים השתלטו על המסגד הגדול במכה ב-1979 הדיל הזה איפשר למטיפים ולמוסדות חינוך קיצוניים לפרוח באין מפריע, ואת התוצאה ראה העולם כולו ב-11 בספטמבר 2001.
בתחילת העשור היה ניסיון בסעודיה לקבל זרם דליל של תיירים לא מוסלמים, אך הוא נגדע בעקבות מתקפת הטרור הגדולה בארצות הברית. כעבור שלוש שנים החליטה הממלכה להעניק לתעשיית התיירות הזדמנות נוספת, והפעם שכרה לשם כך חברת יחסי ציבור.
אלא שאתר האינטרנט של מועצת התיירות נראה "כמו אסון", נזכר בכיר סעודי אחד, ומניד בראשו. האתר ציין שלא יונפקו ויזות למחזיקי דרכונים ישראליים, לכל מי שיש לו חותמת ישראלית בדרכון, או, אם זה לא היה ברור לחלוטין, ל"בני העם היהודי".
היו גם "הנחיות חשובות" לכל אישה שנכנסת לממלכה לבדה, המסבירות לה שבעלה או "גבר אחראי" אחר חייב לקחת אותה מנמל התעופה. ההנחיות קבעו עוד שהאישה לא תוכל לנהוג במכונית, אלא אם כן היא "מלווה על ידי בעלה, גבר קרוב משפחה, או נהג". אין צורך לומר ששתיית אלכוהול נאסרה כליל בהנחיות (בכירים סעודים מנסים אפילו לאכוף איסור שתייה במטוסים פרטיים במרחב האווירי הסעודי, ולעתים אוטמים ארונות אחסון של משקאות).
אחרי שחבר הקונגרס מניו יורק, אנתוני וינר, עורר מהומה, הניסוחים האנטישמיים הוסרו מהאתר. כעת, כעבור שש שנים, הסעודים מנסים שוב. אבל הם לא יאמצו אתכם אל לבם, אלא אם כן (מלבד כמה יוצאי דופן) אתם חלק מקבוצת תיירים מיוחדת.
"אנחנו לא רוצים תרמילאים", אומר הנסיך סולטן בן סלמן, המוסלמי הראשון שיצא לחלל, איש גבוה וחובב שיחה שמשמש כנשיא ויושב ראש המועצה הסעודית לתיירות ועתיקות. "אנחנו רוצים קבוצות ברמה גבוהה, משכילות", הוא ממשיך. עדיין יש צורך לעמוד בתנאים מגבילים, וזה לא יהיה קל להיכנס.
קשה היה לוותר על הפיתוי לבקר בסעודיה כאורחת רשמית, אף שהסעודים המסויגים הביעו חששות כל העת. ערכתי תוכנית לחופשה בממלכה, בידיעה שביקור בן עשרה ימים במקום, ועוד כאישה, הולך להיות חווייה מעניינת למדי. למעשה, לא הייתי אישה יחידה. הצטרפה אליי עמיתתי הנועזת, הצלמת אשלי פרקר.
החוויה החלה עוד במטוס. הדיילות היו זרות, כי לא יאה להעסיק דיילות סעודיות; כותרת בעיתון המקומי בשפה האנגלית שחולק במטוס קבעה ש"נשיאת פגיון היא סמל לגבריות", ואחרת הכריזה ש"נשים פרקליטות אינן רצויות בבתי הדין של הממלכה"; הסרטים בטיסה צונזרו, לא הוגש אלכוהול והוקמו מחיצות מיוחדות שאפשרו לנשים להסיר את הכיסוי המסורתי.
עם הנחיתה חיכה לנו בנמל התעופה חדר המתנה לנשים בלבד, וחדר תפילה לנשים. אלמלא בא לאסוף אותנו השליח המקומי, היינו לבטח נקלעות לשיטוט אינסופי במקום, כמו טום הנקס ב"טרמינל".
באמריקה, מקבלים שוקולדים בחדר במלון. בריאד, את עשויה לקבל ממארחייך בממלכה חבילת מתנה הכוללת משהו ללבוש לארוחת הערב: כיסוי גוף שחור וארוך (עבאיה) וצעיף שחור שגורם לך להיראות כמו מומיה ולהרגיש כמו טאבון. וגם אז, הם יתקעו אותך מאחורי מסך או וילון, באגף ה"משפחתי" של המסעדה.
אני מכבדת את הצו האיסלאמי ללבוש בגדים צנועים, אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לאמץ קוד לבוש כפי שארון סורקין ניסח בסדרה "הבית הלבן", וגורם "לנזירות להיראות כמו ברביות ממאליבו".
ההסתתרות מאחורי רעלה כואבת עוד יותר במגעים עם עסקים בבעלות אמריקאית. התחושה היא כאילו בני העם שלך משתפים פעולה עם הסקסיזם של שובייך. ב-2008 כשסיקרתי את הנסיעה של הנשיא בוש למזרח התיכון, עמדתי בסמוך לכתבת אמריקאית בדלפק הקבלה של מלון "מאריוט" בריאד, כשהיא לחצה בכעס על הפקיד להכניס אותה לחדר הכושר. הוא הפנה כלפיה את "החיוך". "מה דעתך על 'בשום אופן', גברת?"
בנסיעה הנוכחית, בדלפק של חברת השכרת הרכב "באדג'ט", האיש בדלפק הסביר לי שנשים יכולות לשכור מכוניות אם הן משלמות מחיר נוסף תמורת נהג (אם לא די בכך, זה נחשב לא מכובד שאישה תשב ליד הנהג, אם הוא לא קרוב משפחה גבר). כשאמרתי שאני יכולה לנהוג בעצמי, האיש פרץ בצחוק מתגלגל.
הצלחתי לזכות ברגע של ניצחון פירוס באזור הנטוש השמור לגברים בבית הקפה בלובי של מלון הילטון בג'דה והזמנתי קפוצ'ינו, אבל אז מלצר הודיע לי שלא יוכל להגיש לי את זה עד שלא אזוז שני מטרים לאיזור השמור לנשים.
פקידי קבלה במלון היו מזהירים אותי ללבוש את העבאיה שלי רק כדי לחצות את הלובי, אפילו כשלבשתי את השמלה הצנועה ביותר שלי, שאורכה עד הרצפה, זו ששמורה ללוויות במשפחה. "תקבלי הרבה תשומת לב, תשומת לב לא טובה", אמר פקיד אחד.
לא ללבוש עבאיה עלול להיות מסוכן. ועם כל תקרית את מרגישה מפוחדת יותר ומשתוקקת פחות לצאת נגד חוקי ה"דיכוי בלבוש". בנסיעה הזאת דאגתי לעבאיה משלי, כדי שלא אצטרך להזיע בכבדות בבגד הסטנדרטי, העשוי פוליאסטר, בחום המצמית. אבל החייט השתדל יותר מדי להעניק לה מראה מחמיא, והוסיף שסעים כל כך גבוהים, שניתן היה לשסע לי את הגרון. כשלבשתי אותה, המלווים שלי הציקו לי ללבוש עבאיה על העבאיה שלי.
אחד המלווים הנשואים הצעירים שלי סיפר לי שלעתים קרובות הוא זוכה להצקות מצד משטרת הדת כשהוא מפלרטט עם נשים: "הם אומרים: 'אפשר לשאול אותך עם מי אתה נמצא?' ואני אומר להם שזו אחותי. 'אחותך?' הם אומרים, 'כך אתה צוחק עם אחותך'"?
כן, בסעודיה לא יוצאים לדייטים. מגבלות הרומנטיקה כאן - כמה פגישות בתוליות, הצצה מתחת לצעיף, חוזה נישואים, קבלת פנים על טהרת הנשים ובדיקה של הסדינים המוכתמים בדם - גורמים לחוקים להיראות כמו קאמה סוטרה.
בג'דה יש מסעדה סינית שנקראת "טוקי", ובה נערות לא נשואות יכולות להציג את עצמן לראווה בפני בעלי עניין, על מסלול דוגמנות באורך 58 מטר. בעלי העניין, עם זאת, אינם גברים צעירים, אלא האמהות שלהם, שבאופן מסורתי אחראיות לשידוך, בעזרת שדכנית, שאותה שולחים לעתים להגניב הצצה מתחת לכיסוי ולבדוק את הצמיגים של הכלה לעתיד.
היא מעניקה לנערה חיבוק כדי לבדוק עד כמה השדיים שלה מוצקים, ואז מפילה משהו על הרצפה כדי שהנערה תרים אותו. כשהצעירה מתכופפת והעבאיה מתרוממת מעט, השדכנית יכולה לראות את הקרסוליים שלה, ולהסיק מהם לגבי מראה רגליה וישבנה.
הקסם בריאד הוא בכך שאין בה קסם. האייקון הוויזואלי היחיד, שמונצח בכדורי בדולח בחנויות מזכרות הוא הבניין הגבוה בעיר, "מרכז הממלכה", בו ממוקמים מלון "ארבע העונות" וקניון "מרכז הממלכה".
הבעלים הוא הנסיך אל ואליד איבן טלאל, אחיינו המיליארדר של המלך עבדאללה, שכונה על ידי המגזין "טיים" בשם "וורן באפט הערבי" (רודי ג'וליאני דחה תרומה של עשרה מיליון דולר מידי אל ואליד לניו יורק אחרי אירועי 11 בספטמבר, אחרי שאל ואליד טען שמדיניות ארצות הברית תרמה למתקפה).
בראש גורד השחקים יש מגרעת בצורת האות V, שעל פי הלצה סרת טעם של הסעודים הוא "האקדמיה לאימון חוטפים". איש צוות ירדני בבית המלון "ארבע העונות" בריאד התלונן באוזניי שהדבר היחיד שסעודים עושים זה "לקנות ולאכול, לאכול ולקנות".
בקניונים הפזורים בכל מקום, נשים בבגדים שחורים וכפפות, שרק עיניהן מציצות, קונות הלבשה תחתונה של "לה פרלה", שמלות של ורסצ'ה, תיקים של דיור ותכשיטים של בולגרי. יופי הוא סם בעבור הנשים הסעודיות, אף שהן תקועות בבית רוב הזמן, או אולי דווקא משום כך.
ההתמכרות לקניות מפסיקה רק בזמן התפילות, כשסורגי הברזל של החנויות נסגרים. גברים, שנושאים בחלק גדול יותר של המחויבות - חמש פעמים ביום - פונים לחדרי התפילה. הנשים מסתובבות כמו זומבים בין חלונות הראווה של החנויות המוגפות.
האווירה היא חשדנית. פעם, כשאשלי ניסתה לצלם תמונה של נשים סעודיות קונות בחנות הלבשה תחתונה, שומרת הגיעה בריצה כדי להחרים את המצלמה. "פשוט לכו", ייעצה לנו אישה מערבית שהייתה עדה למחזה. "היא אישה. היא לא יכולה לעשות לכן כלום". סוף סוף משהו חיובי שצומח משנאת הנשים.
בקניון "מרכז הממלכה" יש קומה לנשים, שמוגנת על ידי זכוכית חלבית גלית, כדי שגברים לא ינהגו כנערי מקהלה בבית ספר ויציצו פנימה. שלטים בקומה מודיעים לנשים שכשהן נכנסות פנימה, עליהן להוריד את כיסוי הראש. כך המציצן המקומי לא יכול להסוות את עצמו בבגדי נשים ולהסתובב ביניהן שטוף זימה.
בקומת הנשים אפשר ממש למדוד בגדים. בקומות בהן המינים מתערבבים, לעתים קרובות יש לקנות מה שרוצים במידות שונות ואז לקחת את זה הביתה ולמדוד. אפילו המחשבה על אישה לא לבושה מאחורי דלת של חדר מדידה היא כנראה יותר מדי בשביל הגברים.
יש משהו שצובט את הלב בלראות ילדות קטנות מתרוצצות במרכזי הקניות בבגדים רגילים, משחקות עם ילדים קטנים בדרכים רגילות. את יודעת מה מחכה להן בעוד כמה שנים. כשהגעתי לבגרות מינית, אמא שלי נתנה לי ספר שנקרא "להפוך לאישה". כשילדות אלה יגיעו לבגרות מינית, ישימו להן בד שחור על הראש.
בשנים האחרונות, ריאד זוכה לקורטוב של תחכום. "אוי", אומרת הנסיכה הסעודית רימה בינת בנדר אל סעוד, אשת העסקים החיננית מריאד שהיא בתו של הנסיך בנדר איבן סולטן, השגריר לשעבר הוותיק של סעודיה בארצות הברית.
"כמעט כל שבוע נפתחת מסעדה חדשה, ואני מבטיחה לך שהמראה שלהן והאוכל שמוגש בהן מתחרים, הייתי אומרת, אולי לא בעשר המסעדות הטובות ביותר בניו יורק או בלונדון, אבל בהחלט במסעדות שנמצאות במקום 11 עד 20".
המעבר מריאד לים האדום הוא כמו המעבר מקנזס בשחור-לבן לארץ עוץ הצבעונית. ג'דה, נמל הכניסה העיקרי לעולים לרגל לחאג', היא בירת העסקים של סעודיה. "הגשר של הים האדום" הוא ביתן של נשים-יזמיות רבות, והתושבים אומרים שהם מנסים להגיד לשאר המדינה להירגע. נשים משאירות את העבאיות שלהן פתוחות מקדימה, או לובשות כותונות או ג'ינסים צמודים מתחת.
אבל בריכת הפסיפס הכחולה המפתה בהילטון ג'דה היא עדיין לגברים בלבד. הבטתי בגבר סעודי שוחה בבריכה בשעה שאישה ב"בגדי נינג'ה מלאים", כפי שאנשי עסקים אמריקאים קוראים לזה כאן, הלכה על קצות אצבעותיה על שפת הבריכה ופטפטה איתו.
שאלתי את השוער לגבי המסגד במלון, והוא אמר שאני לא יכולה להיכנס, אלא אם כן אני מוסלמית. מאוחר יותר, הנסיך סעוד אמר לי שיכולתי פשוט לבקש רשות מהאמיר של האיזור (האמיר מופיע בספר הטלפונים?)
גברים בממלכה אומרים לעתים קרובות אוטומטית "לא, לא, לא" לנשים משום שזו תשובה בטוחה יותר. אבל הנקודה המהותית ביחס לסעודיה היא שהכל גמיש, תלוי מי אתה, את מי אתה מכיר, את מי אתה שואל, עם מי אתה נמצא ואיפה אתה נמצא.
שתיית אלכוהול אסורה בתכלית, אבל לסעודים בעלי השפעה רבים יש ארונות בר מצוידים היטב. "תורידי את העבאיה כשאת שותה את הוויסקי שלך", הנחה אותי איל הון סעודי אחד כשהברמן שלו הגיש לנו קוקטייל אצלו בבית.
יש גברים סעודים שקוראים את העתיד בקפה, ונשים סעודיות רבות אוהבות הורוסקופים, אבל המשטרה כאן תפסה מגיש טלוויזיה לבנוני מתרגל את כישורי מגיד העתידות שלו בזמן העלייה לרגל. הוא נידון למוות בעריפת ראש בעוון כישוף (אחרי לחץ תקשורתי בינלאומי, ההוצאה להורג נדחתה). מי שאינם מוסלמים לא יכולים להיכנס לערים הקדושות מכה ומדינה.
סעודיה אולי פתוחה למחצה עכשיו (מצחיק לראות כמה אנשים קראו לגמלים שלהם "ברק" על שם אובמה), אבל האתרים הקדושים לא ייפתחו בקרוב למי שאינם מוסלמים. על הכביש המהיר למכה, "מעקף לנוצרים" אומר לנו איפה לרדת מהדרך. "עובדי אלילים יורדים כאן".
אולי ממרחק אפשר יהיה יום אחד להציץ במה שצפוי להיות הבניין השני בגובהו בעולם, ועכשיו נמצא בשלבי בנייה על ידי חברת הנדל"ן של משפחת בן לאדן. זהו קומפלקס מלונות שבראשו יהיה שעון שגודלו פי שש מהביג בן הלונדוני (הסעודים מקווים ש"שעון מכה" ידיח את שעון גריניץ' ממרכזיותו הנוכחית). בינתיים, אפילו למטוסים אסור להפר את קדושת הערים, ויש להתרחק מהמרחב האווירי המקודש כדי שכופרים לא יצפו מלמעלה.
שרה בנט, מורמונית יפהפייה וכחולת עיניים מקליפורניה שהתאסלמה, עובדת כיום בתאגיד בג'דה. היא לובשת עבאיות של שאנל. בנט לקחה אותנו ל"דוראט אל ערוס", מרינה וכפר תיירות שבו יש לסעודים עשירים ובני משפחת המלוכה בתים וסירות. הארכיטקטורה לקוחה משנות השבעים, הצבעים מ"מיאמי, מחלק מוסר", והאווירה היא הדוניסטית ממש בהשוואה לשאר המדינה.
זהו איזור ליברלי באופן נדיר. נשים יכולות לנהוג וללבוש מה שהן רוצות, וגברים ונשים יכולים להתערבב בלי חשש. החרמתי בזריזות ב-מ-וו משייח חמוד כדי שאוכל להסתובב כמה דקות בפרץ חסר דאגה של שחרור.
אחר-כך השייח, שלבש בנדנה בסגנון ג'ק ספרואו וקרא לעצמו "פיראט," לקח את שרה, אשלי ואותי ליאכטה שלו, כשסירת מנוע משתרכת מאחור, לשנרקל קצת בים האדום, שצבעו טורקיז. הוא היה מוסלמי והגיש לנו רק משקאות קלים כשעשינו את הדרך לאי בודד. אבל חוץ מזה ניתן היה ללבוש ביקיני אמיתי, ולחיות את החיים הטובים. להקשיב למוזיקת מועדונים רועשת מהאייפוד, לאכול גלידת פקאן נמסה ופירות יער טריים, וללגום מיץ רימונים תוסס מגביעים צרים.
הייתי המומה מעט מהחושניות של הסצינה - קשה להאמין שזוהי סעודיה. נסחפתי במחשבות על הסרט האילם "השייח'", בו רודולף ולנטינו גורר את אגנס איירס על הסוס שלו במדבר ואומר: "תשכבי בשקט, טיפשה קטנה". וזו הסיבה, אני מניחה, שיש להם את ה"מוטאווה", משטרת הדת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם