יש חיים אחרי המוות: סיפורו של יחיעם אייל
במהלך פינוי עמונה יחיעם אייל בן ה-15 הוכה למוות ע"י שוטר, עבר החייאה, השתקם, התגייס לצה"ל וכנגד כל סיכוי הפך ללוחם בהנדסה קרבית
הסיפור של יחיעם אייל החל לפני ארבע שנים וחצי בפינוי המאחז עמונה. "הייתי תלמיד בכיתה ט' בישיבה התיכונית באפרת וכששמענו שהולכים לפנות את עמונה החלטתי יחד עם חבר שלי שגר בעפרה שאנחנו צריכים ללכת להגן על המקום".
השניים הגיעו לעמונה ביום שלישי 31 בינואר 2006 בשעות אחר הצהריים והחלו לסייר במקום. "הגענו והסתובבנו קצת בין הבתים", הוא משחזר. "בין היתר, שמנו לב לבית מספר 7 וראינו שלידו מונחת איזו שידה". בהמשך תהפוך השידה הזו למשמעותית עבורו.
יחיעם אייל, 20, הוא בן למשפחה ותיקה בבנימין. אביו, נחי, הוא מנכ"ל "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", ארגון ימין שמגדיר עצמו כעוסק ב"שמירה על זכויות אדם, תקינות שלטון ואינטרסים לאומיים של מדינת ישראל והעם היהודי".
חצי שנה לפני אירועי עמונה בילה אייל, שעתיד היה לעלות לכיתה ט', בגוש קטיף. הוא הצליח להיכנס לגוש יחד עם אחיו, אף שהמקום כבר הוגדר כשטח צבאי סגור. השניים הגיעו למשפחה שהתגוררה בכפר דרום ובילו שבועיים בביתה. אייל מגדיר את השבועיים הללו כחוויה מעצבת. "זו הייתה תקופה מדהימה. חיינו
בסופו של דבר, יצא אייל מכפר דרום יחד עם המשפחה שבביתה שהה. הפינוי ההוא עבר בכאב גדול, אבל ללא פצעים גופניים. אחרי ההתנתקות אייל עוד הספיק להשתתף כמפגין בפינוי של המאחז "שדה בועז" שבגוש עציון. "שם הייתה איזו עליית מדרגה באלימות של השוטרים שפינו אותנו", אומר אייל. "הרגשנו משהו אחר מאשר מה שהיה בגוש קטיף, אבל זה עדיין לא היה קרוב לעמונה".
בתור נער צעיר לא פחדת ללכת למקומות האלה? ההורים שלך לא פחדו עליך?
"שבוע לפני עמונה היה הפינוי של השוק בחברון. ההורים שלי אמרו לי לא ללכת לשם כי היה נראה ששם הולך להיות אלים. לעמונה הם הרשו לי ללכת כי אף אחד לא חלם שיהיה כל כך אלים".
בשלב כלשהו נפרד אייל מהחבר שאיתו הגיע לעמונה והחל להסתובב לבדו במאחז. הוא פגש חברים וניסה ללכת לישון, אולם הקור של חודש ינואר בהרי בנימין החשופים לא אפשר לו להירדם. כ-2,000 מפגינים הגיעו לעמונה בסוף חודש ינואר בשנת 2006. חלקם המתינו כבר עשרה ימים כצוות התגבור למניעת הריסת תשעת הבתים שעליה הורה בג"ץ. רבים מהצעירים שהגיעו למקום חשו שהם חייבים למחוק את חרפת הפינוי החרישי מגוש קטיף, שבוצע, כאמור, כחמישה חודשים לפני כן. הפעם תכננו המפגינים להראות לממשלה מה יהיה המחיר של פינוי יישובים.
ביום רביעי לפנות בוקר החלו להישמע קולות של כלים כבדים העושים את דרכם למקום. מפגינים שהצליחו להירדם התעוררו ונהרו לכביש הגישה למאחז. "ראינו חיילים שמעלים כלים להר", משחזר אייל, אשר חווה גם את ההיתקלות הראשונה שלו עם חיילי צה"ל. "ישבתי על הכביש ופינו אותי בכוח. הייתי בהלם מעצם העימות עם חיילים, אבל אפשר להגדיר את הכוח שהם הפעילו אז ככוח סביר".
בתפיסת אנשי הימין יש הבדל משמעותי בין חיילי צה"ל לבין שוטרים. החיילים נתפסים ככוח המגן על העם ועל הארץ, ובני הנוער מעריצים את הלוחמים ביחידות הקרביות. השוטרים, לעומת זאת, נתפסים כנתונים למרותו של כל ממשל ואינם בוחלים באלימות קשה כלפי אחיהם כדי לממש את גחמות השלטון גם אם אינן מוסריות לדעת אנשי הימין.
המפגש הפיזי עם החיילים היה נדיר למדי עבור אייל וחבריו המפגינים, אך עבר בשלום, יחסית. בשלב הזה, כשהמפגינים הבינו שחסימת כביש הגישה לעמונה לא תועיל להם, הם נסוגו לאחור אל עבר תשעת הבתים המיועדים להריסה. "רצתי פנימה והתקרבתי לבית מספר 7. לא תכננתי את זה עם החבר שלי, אבל בגלל שזכרתי את השידה ההיא ידעתי בקלות איך לעלות לגג, אז זה מה שעשיתי". על הגג פגש אייל עוד כ-30 בני נוער, שאיש מהם לא היה מוכר לו.
מספרים שהייתה היערכות על הגגות עם אבנים כדי להשליך על המפנים.
"לא היו כמעט אבנים על הגגות. יום לפני הפינוי הייתה הוראה של הנהגת עמונה להוריד את האבנים מהגגות. עמדנו שם למעלה וראינו את זרימת הכוחות לתוך עמונה, ובמקביל את ההיערכות של החבר' ה שלנו. ניסינו קצת לשיר שירים כדי להתעודד. בינתיים אין לנו הרבה מה לעשות, אז אנחנו פשוט עומדים ומסתכלים והמומים ממה שרואים".
מה ראיתם?
"בהתחלה השוטרים התעסקו עם כל אלה שלא היו על הגגות. הדבר הכי מפחיד היה הסוסים. אתה רואה סוסים שמשתוללים ורומסים אנשים. אני ממש זוכר את הקצף שיצא מהפה של הסוסים. הפרשים נתנו מכות עם אלות למי שנמצא מתחתיהם. הייתי בהלם. אני זוכר שהכרוז של עמונה הכריז 'תהיו חזקים'".
ואתם על הגג מבינים שעוד רגע זה מגיע גם אליכם?
"כשראיתי שכולם חוטפים מכות למטה, היה ברור לי לגמרי שגם אנחנו נחטוף, וזה באמת הגיע די מהר. ראיתי בעיניים איך מפנים באלימות את בית מספר 9 ומיד נעמדה מול הגג שלנו מכת"זית והתחילה להתיז עלינו מים. תוך כדי הגיעו אלינו יס"מניקים משני כיוונים. מצד אחד הם מטפסים עם סולם ומהצד השני על כף של שופל".
ברגע שהבחינו המפגינים על גג מספר 7 כי כף השופל מתקרבת לעברם, הם רצו לקצה השני של הגג, התיישבו צפופים והחזיקו ידיים "בסגנון גוש קטיף", כפי שאייל מכנה זאת. "עכשיו כבר היה לנו ברור שזה אבוד ושבטוח יהיה פינוי. מה שנשאר לנו לעשות זה רק שיהיה להם קשה".
אייל , שהגיע אחרון לשורות הצפופות על הגג, לא מצא מקום לשבת ולכן היה מונח מעל חבריו, עובדה שהכריעה את עתידו. "הם הגיעו. ניגש אליי יס"מניק אחד ובלי שעשיתי שום דבר מיוחד הוא התחיל לתת לי פיצוצים עם אלה בראש. אני זוכר רק מכה אחת, אבל לפי הבדיקות מתברר שהיו לפחות שלוש".
המפגינים שעמדו מסביבו והבחינו כי אייל נפצע וראשו מדמם מיהרו להזעיק עזרה, והשוטרים שהיו על הגג אפשרו לכוחות ההצלה להוריד אותו מהגג באמצעות כף השופל. מתחת לבית הוא הועלה על אלונקה ונלקח לאוהל שהוסב למרפאה עבור המפגינים הרבים שנפצעו. החובשים שקלטו אותו במרפאה הבחינו כי מצבו מחייב פינוי מיידי והעלו אותו על ניידת טיפול נמרץ.
במהלך הנסיעה לבית החולים בירושלים הוא הועבר לאמבולנס אחר ושם החמיר מצבו. אייל איבד את ההכרה ובעקבות המכה הוא חווה התקף אפילפסיה באמבולנס. הוא הפסיק לנשום, הדופק שלו פסק והוא הוגדר כמת קליני. הרופאים במחלקת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם נאבקו כדי לייצב את מצבו, ולאחר זמן קצר הוא חזר לנשום בכוחות עצמו והדופק שלו חזר לפעום. "הדבר הבא שאני זוכר זה שהתעוררתי אחרי יממה בבית החולים," הוא אומר. לאט-לאט הכרתו שבה אליו, אך צילומי הרנטגן של ראשו העידו שיש לו שבר דחוס בגולגולת.
אייל החל בהליך שיקום ארוך, שכלל כשבוע בבית החולים ועוד שלושה חודשים בבית. "הייתי חלש מאוד, ישנתי בערך 16 שעות ביום ולקחתי תרופות נגד אפילפסיה".
בכל הזמן הזה היו לך כעסים על המשטרה או על המדינה?
"לא".
מדוע לא?
"אף פעם לא היה לי ספק במקום של המדינה. אני לא מסכים עם חלק מההחלטות שלה, אבל ברור לי שהמדינה הזו היא המדינה שלנו. לכן לכעוס על המדינה זה בעצם לכעוס על עצמך. אפשר לכעוס על שלטון ספציפי, לכעוס על מי שמנהל את המדינה, אבל לא על המדינה".
אם כך, למה בכלל להגיע לעמונה ולהיאבק נגד המדינה?
"אפשר לפעול לתיקון המדינה ומותר להיאבק נגד עוולות שלה ולנסות לשנות את רוע הגזרה, אבל אין סיכוי כזה שאני אשבור את הכלים. בזמנו הייתי מוכן להיכנס לשטח צבאי סגור כדי להיאבק, אבל בחיים לא הייתי מרים יד על חייל. אני לא יכול לפרוש מהמדינה".
בחודשים שלאחר פציעתו החל אייל בשיקום, תחילה בבית הוריו ביישוב פסגות שבבנימין ובהמשך חזר לישיבה התיכונית באפרת. הוא סבל מפער לימודי ומיכולת ריכוז נמוכה בהשוואה לזו שהייתה לו קודם. גם היכולת שלו לעסוק בספורט נפגעה, אבל לאט-לאט הוא חזר לפעילות מלאה. ואז, כשנתיים מאוחר יותר, הוא החל בהליך המיון לשירות צבאי.
כמעט כמו כל בני הנוער בציונות הדתית, המחשבות על הצבא העסיקו את אייל במשך שנות התיכון. "תמיד, למרות מה שהיה בעמונה, היה ברור לי שאתגייס ואשאף להגיע הכי רחוק שאפשר, אבל מהרגע שבאתי לצו ראשון הבנתי שהפרופיל שלי יהיה 64".
בחודש ינואר השנה הוא גויס לטירונות כלל צה"לית ובסיומה הוצב בקורס מכונאי רק"מ. למרות האכזבה הגדולה מכך שאינו משרת כלוחם, את הקורס הוא סיים כמצטיין. "אם אני עושה משהו, אני רוצה לעשות אותו הכי טוב שאני יכול," הוא אומר. בסופו של הקורס הוא שובץ כמכונאי בגדוד הנדסה המוצב ברמת הגולן.
אף שכבר קיבל תפקיד וזכה לשיבוץ טוב, מהיום הראשון של הטירונות הלא קרבית לא הרפה ממנו חלום השירות הקרבי. "יום אחרי שהתגייסתי הלכתי לרופאה במסגרת נוהל הקליטה בטירונות וסיפרתי לה למה ירד לי הפרופיל. דיברנו, ואז היא אמרה לי שיש סיכוי שאוכל להעלות פרופיל".
אייל החליט להסתער על משימת העלאת הפרופיל. הוא הגיש טופס בקשה לוועדה רפואית והחל לעבור בין נוירולוגים צבאיים. בסופו של דבר, לאחר כארבעה חודשים, הוא זומן לוועדה רפואית מסכמת שבה הודיעו לו כי הפרופיל שלו יועלה ל,97- עם סעיף מגביל אחד. כעת, כשבכיסו טופס המעיד שהוא כשיר לשירות קרבי, החל אייל להגיש בקשות לשינוי שיבוץ.
מפקדיו הישירים של אייל העריכו מאוד את שאיפתו לעבור למסלול קרבי, על אף שעמדו לאבד חייל טוב. אך מאחר שהביורוקרטיה פועלת לאט נותרו לאייל כשלושה חודשי ציפייה. "הייתי מאוד מתוח," הוא מספר. "כל יום הייתי הולך לבדוק מה עם הבקשה שלי".
לפני כחודש הודיעו לו מפקדיו כי בקשתו אושרה, ולאחרונה הצטרף למסלול ההכשרה של לוחמי מחזור אוגוסט 2010 בהנדסה הקרבית. בתום הטירונות הוא מתכוון לגשת לגיבוש ליחידות המיוחדות של החיל ושואף להצטרף לאחת הסיירות. אף שהוא מגדיר את הטירונות כ"תחילת הדרך," אפשר לשמוע ממנו אפילו על מחשבות לגבי פיקוד וקצונה.
בדיעבד, אתה מצטער שהלכת לעמונה?
"לא. מחיתי שם נגד משהו שאני חושב שלא היה נכון, אבל זה לא סותר את זה שאני רוצה לתת הכי הרבה למדינה שלי".
והתרומה הכי גדולה שלך היא בתור לוחם?
"בזמן שאני בחימוש למדתי כמה תורמים במקום הזה ולמדתי להעריך מאוד את החבר'ה שנמצאים פה. אבל אני מרגיש שבאופן אישי המקום שבו אני יכול לתרום הכי הרבה הוא בתור לוחם. חלק מהחבר'ה בחימוש שואלים אותי למה אני מקשה על עצמי ומתחיל טירונות מחדש. אני אומר להם שאני מוכן להילחם כדי להיות לוחם, ואם אפשר כמה שיותר מובחר. אני לא מפחד מזה, גם אם זה ידרוש ממני לעבוד קשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם