עשור לאינתיפאדה: רעות על ציר פילדלפי
על הברכיים, בידיים חשופות, בשקט מצמרר, חיפשו לוחמי צה"ל חלקי גופות של חבריהם בחול של עזה. איתי אשר והצלם ברקאי וולפסון היו שם
הציבור הישראלי המבועת ניסה לחזור לשגרה, והמבצעים הנרחבים של צה"ל בתוך רצועת עזה, שגם כך לא זכו להד תקשורתי נרחב, נדחקו לשולי החדשות עוד יותר. מבצע "פרשי הפלדה" לא היה שונה מעשרות המבצעים שקדמו לו.
חיילי גבעתי נכנסו לתוך שכונת זייתון בדרום העיר עזה במטרה לפוצץ מחרטות לייצור רקטות קאסם, עד שקצת לפני שש וחצי בבוקר החריד פיצוץ עז את השכונה הפלסטינית והנגמ"ש של פלוגת ההנדסה החטיבתית, ובו שישה לוחמים מ"צוות נתי", נעלם מהכביש.
במשך דקות ארוכות לא ידעו המפקדים איפה הנגמ"ש. הם ניסו לעלות מולו בקשר מחשש שתעה בדרך ונכנס לאחת הסמטאות, אבל כשראו את המנוע מוטל על הכביש הבינו שלא נותר ממנו שריד. היה זה מטען צד שחדר את המיגון הקל בנגמ"ש האם-113 המיושן ופוצץ את חומר הנפץ שנשאו הלוחמים. לחבריהם נותרה המשימה הקשה לאסוף את חלקי הגופות שהתפזרו לרדיוס של קילומטר ולהדוף את עשרות הפלסטינים החמושים ששמו את ידם על השרידים והתעללו בגופות.
"אסון ששת הבנים" היה הסיוט של מפקדי צה"ל. פיצוץ של נגמ"ש בלב השטח הפלסטיני הצפוף בעזה היה אחד התרחישים הרעים ביותר שיכלו לדמיין. אבל למרות האסון, ואף שכבר שנים קודם לכן נאסר באופן גורף על חיילים בדרום לבנון לנוע על גבי נגמ"שי אם-113 שלא העניקו כמעט כל מיגון, נשלחו כבר למחרת חיילים אחרים למשימות ברצועה באותם נגמ"שים בדיוק.
כשהגיע אחר הצהריים הדיווח על חמשת חיילי צוות המנהרות שנהרגו בפיצוץ נגמ"ש בציר פילדלפי הוא נשמע כמו מתיחה גרועה במיוחד. זה הרי לא יכול להיות. חלום בלהות. הפעם זאת הייתה פצצת אר-פי-ג'י
למחרת נכנסנו, הצלם ברקאי וולפסון ואני, לציר פילדפלי בשיירת הג'יפים הממוגנים של מפקד החטיבה פינקי זוארץ כנציגי התקשורת הכתובה. בדרך אמרו לנו שהמראה לא פשוט. הסבירו שיש בצה"ל מי שמתנגדים להכנסת כתבים למקום ושנהיה שם דקות ספורות בלבד.
סיקרנו לא מעט פיגועים, וכמעט תמיד עמדנו ליד אנשי זק"א שרכנו עם שפכטל ושקיות על הכביש. אבל כשירדנו מההאמר שחנה למרגלות קיר השיגומים שהתקמט כתוצאה מהפיצוץ האדיר, הבנו מיד שפה הדברים שונים.
חניכי קורס המ"כים מגדוד 17 היו אמורים בכלל לעמוד בטקס הסיום במגרש המסדרים בלטרון, ובפעם הראשונה לענוד את דרגות הסמל על המדים המגוהצים. אבל במקום זאת הם זחלו על שש ב"יישור קו" על החול של פילדלפי. הפקודה הייתה ברורה: "מוצאים את החברים". אף אחד לא התווכח. הם קיבלו כפפות מנתחים אבל רובם חפרו בידיים גלויות, סנטימטר אחרי סנטימטר, "כי ככה אפשר להרגיש טוב יותר את מה שמוצאים".
מדי פעם התרומם אחד החיילים והעביר את מה שמצא לאנשי הרבנות הצבאית. הם עשו את מלאכתם בשקט מקפיא. לא החליפו ביניהם מילה במשך שעות. הצילומים של ברקאי עוררו הדים רבים בארץ. החיילים האלמונים האלה, מרביתם רק בני 19, הפכו לסמל, להקרבה, לחברות, למסירות, לטירוף הטרגי ולכאוס הישראלי. רעות גרסת 2004. גם בעולם לא התעלמו, ואחד הצילומים זכה בפרס בינלאומי לצילומי חדשות.
למחרת, כשהחיפושים עברו לצד המזרחי של קיר השיגומים הפלסטיני, נהרגו שני חיילים נוספים. 13 חיילים בתוך ארבעה ימים באירוע שסירב להסתיים. באותו יום גם הופסקה כל תנועת נגמ"שי האם-113 ברצועה. בפקודה.
במסגרת ההסלמה, פתח צה"ל במבצע "קשת בענן" ברפיח. ואחר כך במבצע "ימי תשובה", ו"גשם ראשון", ו"שמים כחולים", ו"מכת ברק", ורגלו של המח"ט פינקי נקטעה כשהג'יפ שלו עלה על מטען. ואז ההתנתקות מהרצועה, ועליית החמאס לשלטון, והחטיפה של גלעד שליט, ועוד מבצעים ועוד חיסולים. וגראדים על אשקלון, וקסאמים על שדרות, ומבצע "עופרת יצוקה", והמצור, וההשתלטות על המרמרה וגלעד שליט עדיין בשבי.
שש שנים אחרי אסון הנגמ"שים שום דבר בטרגדיה הישראלית-עזתית עוד לא נגמר, ואין אפילו אחד שיכול לראות את הסוף.
איתי אשר שימש ככתב הצבאי של מעריב בין השנים 2004-2002. ספרו "ילדי הכאוס" יראה אור בקרוב בהוצאת זמורה-ביתן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם