סיפור המלחמה של הגנרל האחרון
אלוף במיל' אברהם אדן (ברן) מפקד אוגדה במלחמת יום כיפור והעד האחרון מחבורת הקודקודים שניהלה אותה מספר את גרסתו לאירועים
כעבור שעה, בבור של המטכ"ל בקריה בתל אביב, מסר במפתיע ראש אגף מודיעין, אלוף אלי זעירא, כי קיבל באותו בוקר מידע ממקור שאמינותו גבוהה, ועל פיו הוא צופה שהמלחמה תיפתח כבר בשעות הערב של אותו יום. ברן ישב סביב השולחן והפתעתו הייתה כפולה. הערכת המצב הבסיסית של אמ"ן גרסה כי צבאות ערב אינם מוכנים למלחמה, וכי הסבירות למלחמה עתה היא נמוכה.
בכל הפגישות שהתקיימו בימים האחרונים שבהן נמסר על ריכוזי צבא מצרי וסורי בגבולות, דבק ראש אמ"ן, האלוף זעירא, בדעתו והיו לו הסברים משכנעים לכך. אפילו יום קודם לכן, כשנודע על פינוי משפחות היועצים הסובייטים מקהיר ומדמשק, טען זעירא כי מדובר בעימות בין הערבים לסובייטים. ברן הביט בזעירא המדבר ונדהם לראות כי אותו האיש אשר רק אתמול היה לו הסבר משכנע לכל המתרחש דיבר ללא שמץ של מבוכה או התרגשות על כך שבתוך שעות תפרוץ כאן מלחמה.
אדן, שנולד בכפר גלעדי, התגייס לפלמ"ח ב-1943 והיה בין מקימי הקיבוצים גבולות ונירים בדרום. שם, בפלמ"ח, קיבל גם את הכינוי שילווה אותו כל חייו. "אברהם זה שם נדוש", הוא אומר. "קראו לי אברמק ואברמל'ה, וכשנכנסנו לפלמ"ח השם שלי היה אברם (בבי"ת דגושה), וכיוון שהיטבתי לפרק את המקלע ברן, החליפו לברן".
במלחמת העצמאות הוא היה מ"פ בגדוד השביעי בחטיבת הנגב של הפלמ"ח והשתתף במבצע עובדה לשחרור הנגב מהכיבוש המצרי. ברן הפך לחלק נצחי מאתוס הגבורה הישראלי כבר אז, כאשר הפלוגה שבפיקודו הגיעה ראשונה לאום רשרש, הלוא היא אילת והוא עלה על התורן והניף שם, באין בנמצא דגל מקורי, את דגל הדיו.
הוא השתתף גם במבצע קדש כמפקד גדוד ובמלחמת ששת הימים כסגן מפקד אוגדה ובשנת 1969 קיבל דרגת אלוף ומונה למפקד גייסות השריון. כשפרצה מלחמת יום כיפור, היה ברן אחד משלושת מפקדי האוגדות (יחד עם אריאל שרון ואלברט מנדלר, שנהרג במהלך הלחימה) שנשלחו לבלום את הצבא המצרי שצלח את התעלה בימים הראשונים של המלחמה והנחיל לצה"ל אבדות כבדות.
השבוע, בביתו שבשכונת נווה מגן ברמת השרון, קרא ברן בן ה-84 את הפרוטוקולים של הקבינט מאותם ימים גורליים. הוא עד נדיר, כמעט אחרון מחבורת הבכירים שניהלה את המלחמה והייתה
ראש הממשלה גולדה מאיר נפטרה ב-78', שר הביטחון דיין עוד הספיק לחתום בספר הניחומים בשגרירות מצרים בתל אביב על הירצחו של אנואר סאדאת ב-81' ומת כעבור שבוע וחצי; הרמטכ"ל דוד אלעזר קפץ לבריכה באביב 76', ולא יצא ממנה חי; גורודיש (שמואל גונן), אלוף פיקוד דרום במלחמה, הלך לחפש יהלומים ברפובליקה המרכז אפריקנית לאחר שנים שלא מצא את עצמו ונפטר עזוב ומנודה ברומא, לפני כמעט 20 שנה.
בר לב חלה כשהיה שגריר ברוסיה ומת בייסורים ב-94'; אלברט מנדלר, מפקד אוגדה 252 במלחמה, נהרג מפגיעת טיל סאגר בעת שצפה מנגמ"ש הפיקוד שלו אל עמדות המצרים באזור הגזרה הדרומית של תעלת סואץ; ואריאל שרון, אוגדונר 143 באותם ימים, שוכב כבר כמעט שש שנים מחוסר הכרה.
ברן, על אף 84 שנותיו, נראה מצוין, שומר על חזות פול ניומנית כמעט. בניגוד לרוב חבריו משדה המערכה בריאותו טובה: שט בחסקה, צועד, משחק שח. "אני קצת מתחיל לשכוח שמות, אבל חוץ מזה מצבי תקין", הוא אומר. "אבל זו תחושה לא נעימה שאני מדבר על מה שהיה, והחבר'ה מסביב מתים או ישנים, וכבר לא יכולים לענות או להתעמת עם הדברים שלי".
את זיכרונותיו ואת גרסתו למלחמה הוא פרסם בספר "על שתי גדות סואץ", שיצא ב-1979. ברן לא שינה מאז את דעותיו, וכך גם היום, כשהוא קורא כמו כולנו את הפרסומים מקבינט המלחמה הקודר. "חלק מהדברים שמתפרסמים ידועים לי כמובן", הוא אומר, "אבל יש רשמים חדשים ודברים שאפילו מתחדדים עכשיו עוד יותר".
ברן מספר, למשל, כי הכיר היטב את השפעתו של גורודיש על הדרגים שמתחתיו אך לא הבין עד הסוף את השפעתו על מקבלי ההחלטות. "ידעתי את השפעתו על דדו, אבל לא שיערתי עד כמה ובאיזו צורה הוא השפיע על הדרג המדיני בעקיפין", הוא אומר.
"יש שלב מסוים שיצחק רבין, שמשתתף בישיבת קבינט, חוזר מהדרום ומספר שגורודיש אופטימי כי המצרים לא העבירו עד אותו רגע טנקים לגדה שלנו. קראתי את היומן שלו והוא כתב כבר ב-7 באוקטובר, באחד הימים הכי קשים של המלחמה, שהמצרים כבר הפסידו כי לא העבירו את דיביזיה 4 מעבר לגדה. נתפסנו בהפתעה, וההפתעה הזאת הייתה צריכה ללחוץ את גורודיש, שהיה אלוף פיקוד חדש וחסר ניסיון.
כשב-6 באוקטובר הקבינט מחליט לבצע גיוס מילואים כדי לעצור את הסחף, גורודיש חשב איך לכבוש את הגדה השנייה. הוא היה בלתי ריאלי ולא רציונלי לחלוטין, שחי באספמיה קשה". ברן הכיר את גורודיש היטב. את המשמעת שהטיל על חייליו - ועל זה הרחיב ברן בספרו-השיג גורודיש בדרך של הפחדה. לא אחת ראה אותו משליך חפצים, קורע מפות וצועק על הסובבים אותו, ואפילו ממהר להכניס חיילים למעצר.
מה שמדהים, לדברי ברן, הוא שגורודיש, שהיה טיפוס מאוד אימפולסיבי כלפי הדרגים שתחתיו, ידע לכבוש את רגשותיו ולהוכיח שליטה עצמית מול הדרגים שמעליו.
דדו טעה איתו?
"ודאי שטעה. היו לגורודיש שני מליצי יושר, דדו וטליק. לזכותו של גורודיש עמדה מלחמת ששת הימים, כשלחם כמח"ט 7 וזכה לפרסום רב על כך שהיה אמיץ ושריונאי מקצועי, אבל יש הבדל בין פיקוד על חטיבה ובין פיקוד על אוגדה או פיקוד על פיקוד שלם".
השיחה מתמקדת ב-8 באוקטובר, יום כישלון מתקפת הנגד של צה"ל מול הכוחות המצריים ששטפו את השטח וצלחו את התעלה. ב-7 באוקטובר, לפנות ערב, נחת ברן באום חשיבה והוסע בג'יפ לחדר המלחמה של פיקוד הדרום, שהיה מלא בקציני מטה, אורחים ובעיקר בקולות שבקעו ממכשירי קשר שהחרישו אוזניים והתערבבו בקולות הנוכחים בחדר.
המצרים התקינו על התעלה 12 גשרים, בעוד חמש דיביזיות של חיל רגלים צולחות לכל רוחב התעלה, ועשרות או מאות טנקים צולחים לגדה המזרחית. ריכוזי הטנקים העיקריים נראו באיזור קנטרה בצפון, באזור פירדאן במרכז, ובדרום בגידי ובמתלה.
דדו נתן לגורודיש לדבר, ואחרי שסקר את מה שקרה בפיקוד מאז תחילת הלחימה המליץ על צליחת התעלה. הוא דיבר על כך שאוגדת ברן תבלום בגזרה שלה ואוגדת שרון תתקוף כלפי צפון מערב, תצלח על גשר מצרי, תוך שהוא מעדיף צליחה בו-זמנית של שתי האוגדות - של ברן בקנטרה ושל שרון בגזרת סואץ. זכות הדיבור הועברה למנדלר. גם הוא תמך בצליחה, אבל סייג באומרו שצריך להמתין לצבירת כוחות מחודשים ורענון.
ומה אתה אמרת שם?
"לא האמנתי ביכולת שלנו לצלוח. חוסר הריאליות של גורודיש הקרין על דדו וזה היה טראגי ממש. המצרים הקימו על התעלה חומת נ"ט. היו להם גם טנקים על במות גבוהות מעבר לתעלה, והיה לי ברור שזה שיגעון לגשת לתחום התעלה ועד שלושה קילומטרים משם. דיברתי בלב כבד, כי המשמעות הייתה אי חבירה למעוזים ואי חילוץ החיילים שלנו שם, מה שנגד את כל הגישה ומסורת צה"ל על חילוץ הכוחות שלנו בכל מחיר, אבל הייתי צריך לחשוב כמפקד.
"חששתי שאם לא נצליח לשחרר את המעוזים רק נוסיף להצלחתו של האויב ונגדיל את מספר האבדות שלנו. הייתי בעד ריכוז שתי אוגדות בגזרה צרה, עם הרבה ארטילריה וחיפוי של חיל האוויר, אבל לסיטואציה כזאת היה צריך להמתין לפחות 16 שעות, לכן חשבתי שצריך לבלום את השריון של האויב, לתפוס שטח שלא נשלט מהרמפות והסוללות ולהמתין לכוחות שלנו".
דדו לקח בחשבון את הסתייגויותיו של ברן וסיכם על התקפת נגד למחרת היום, שתהיה מוגבלת ומדורגת מאזור קנטרה ודרומה עד האגם המר, בעוד אוגדת אריק תשמש כוח בולם ועתודה לכוח של ברן, ואוגדת מנדלר תבלום בגזרה שלה. דדו הוסיף שעם הצטרפות כוחות נוספים תורחב ההתקפה לקצה הדרומי של התעלה, כשאוגדת מנדלר תשמש כוח בולם ועתודה ואוגדת ברן תתייצב מהלגונות ועד האגם המר.
מה שחשוב, מדגיש ברן, הוא ההסתייגות הברורה של דדו מהתקרבות לתעלה: "דדו הדגיש שלא נתקרב לשם, כיוון שהאיזור הוא חומת נ"ט ושורץ חי"ר מצרי חמוש, והדגיש שוב שלא ניגש למעוזים ולא ננסה לצלוח".
אל אותו דיון בחמ"ל הפיקוד הגיע אריאל שרון באיחור, ולמעשה החמיץ את כולו. הוא פגש את דדו ביציאה מהבונקר וסיפר לו ששוחח בקשר עם המעוזים והם סומכים על הכוחות שיבואו לחלץ אותם עוד באותו לילה, שהרי צה"ל מעולם לא מפקיר את לוחמיו. דדו הקשיב, הודיע לשרון שהתוכניות שנקבעו שונות והציע לו להתעדכן אצל גורודיש.
גם אתה החזקת באתוס אי הפקרת הכוחות בשטח, אבל להבדיל משרון, חשבת שזה לא ריאלי בשלב הזה.
"שרון היה מפורסם בתוקפנות וביצירתיות הטקטית שלו והוא שמר על רוח תוקפנית גם במלחמה הזאת, אבל לא בהכרח לפי ההוראות מלמעלה. היה לו קשה לקבל מרות והוא התעלם מהמציאות ומהיכולת של הכוחות שלנו בשטח. דיין אמר שאריק מציע לצלוח על גשרים שלנו, אבל זה ייקח הרבה זמן. הוא היה יכול להיות מוכן ב-15 באוקטובר, או הכי מוקדם ב-13, אבל ודאי לא ב-8 או ב-9 באוקטובר.
"ההצעה שלו הייתה בשביל הפרפורמה כי גשר הגלילים היה עדיין בפלמחים והדוברות בכלל בכינרת בניסויים. הדיון בממשלה היה הזוי, כי לא היו בכלל כלים כדי לצלוח. שרון עשה כל מיני מהלכים מוזרים שדדו הוריד אותם ממנו כדי לא לפגוע בסיכויי הצליחה אחר כך. זה יפה להיות תוקפני, אבל אם אין לך כיסוי של יכולת, מה זה שווה? שרון היה יכול להגיד על כולם מסביבו שהם שפנים, אבל אלה דיבורים בעלמא. אבל אני יכול להבין אותו - שרון תמיד חשב איך הוא ייראה ברמה ההיסטורית, והיה טוב ופופולרי להצטייר כתוקפן ולא כזהיר".
אבל הסיפור הגדול הוא גורודיש. הוא למעשה המרה את פיו של דדו ושינה את הפקודה שלו לא להתקרב לתעלה ולמעוזים.
"דדו חזר למטכ"ל ומסר שם את הסיכום מאום חשיבה, ולפיו המתקפה לא תכלול צליחה יזומה או התקפות על הכוחות המצריים שצלחו את התעלה, בגלל 'ערמות' הטילים נגד טנקים שהיו פרוסים על הסוללות. אבל גורודיש הוציא עוד באותו לילה פקודה שסטתה בצורה ברורה מהסיכום הזה. הוא דיבר על טיהור קו התעלה והשמדת האויב תוך חילוץ כוחות מהמעוזים וטנקים תקועים, וכוננות למעבר לצד השני של התעלה.
"אני, עד סוף המלחמה, לא ידעתי על השינוי בתוכניות. גורודיש ישב חזק על דדו, אבל מפקדי האוגדות בשטח, שרון, אלברט ואני, לא קיבלו שום הודעה על שינוי בתוכנית המקורית. דדו ישב בישיבת ממשלה ב-7 בחודש, והעוזר שלו גנדי היה בקשר עם גורודיש והעביר פתקים לדדו. גורודיש אמר לגנדי שהוא רוצה לצלוח.
"הוא שאב עידוד מכך שהיו כל מיני חוליות קטנות בכיוון בלוזה שלקחנו בשבי, והוא ממשיך בפמפום של דדו והעברת פתקים דרך גנדי. ככה זה עבד. דדו פקפק במהלך הזה ואמר לו שהוא מוכן שיעביר רק מחלקה אחת לצליחה".
תסביר את ההתנהלות של דדו. הוא הרי סירב להצעה של גורודיש לצלוח עם שתי אוגדות, ופתאום הוא מאשר לו להעביר כוחות קטנים. זו לא התאבדות?
"נכון. הוא כאילו נעתר חלקית לגורודיש, אבל פחד באמת מהסתכנות. גונן היה במצוקה, אבל טיפח תקוות אופטימיות לא ריאליות ולא רלוונטיות למצב. הוא לא הבין כנראה את המצב הקשה שנקלענו אליו, כנראה מתוך זלזול גדול במצרים.
"דדו היה גנרל אלגנטי, שהאציל סמכויות ונתן מרווח פעולה למפקדים בשטח, אבל גורודיש לקח את זה מעל ומעבר. בעצם זה שדדו הסכים למעבר של מחלקה אחת, מבחינת גורודיש זה כאילו DONE, ואפשר להתחיל בצליחה. גורודיש אמר לדדו שהוא רוצה להעביר את אריק אחורה לכביש הרוחב, לכיוון סואץ, כדי לתקוף מדרום לצפון, ודדו, שיצא מישיבת הממשלה, אמר לו שזה לא הגיוני כי מדובר בבזבוז נוראי של שעות עד שהוא יגיע לשם, דבר שיגרום בינתיים גם לחסרון כוח מול המצרים הצולחים".
אבל הוא נתן לו אישור.
"כי הוא העריך שאם גונן נתן פקודה לצלוח ב'חיזיון', מתקיימים כל התנאים של איזורים נקיים מאויב ושלא מדובר בכוחות קטנים מדי שעלולים להיתקע בגדה השנייה בלי יכולת להיחלץ. הבעיה הייתה שכל אישור קטן שדדו נתן לגונן התפרש אצל אלוף הפיקוד כאישור ללכת הרבה יותר רחוק ממה שאפשר".
ברן מדבר על לחימה ברמת האבסורד ביום המר והנמהר של 8 באוקטובר: "גורודיש נתן לי פקודה לחבור למעוזים ולצלוח, כשהאוגדה של אריק אמורה לשמש לי עתודה, אבל אז הוא מחליט להוציא את אריק אחורה ולוחץ עליי לרוץ דרומה לכיוון 'מיסורי' והחווה הסינית.
"הייתי אומלל במצב הזה, ואני מדבר ככה בפעם הראשונה. הייתי תחת הפגזות, הקשר סתום לי עם תחנות ביניים שלא מאפשרות העברת מידע רציף וברור, עם חיילים פשוטים שיושבים בתחנות הממסר ולא מבינים במה מדובר. פוקדים עליי להסתער ומבטיחים גיבוי של חיל אוויר. אחרי חצי שעה גורודיש מתקשר ושואל 'נו, תקפת?'. הוא שלח לי רביעייה שנתנה כמה הפצצות שנבלעו בהפגזות שלי ולא תרמו דבר".
ברבע ל-11 בצהריי 8 באוקטובר קיבל שרון מגורודיש אישור לעזוב את קו המגע בגזרת איסמעיליה - האגם המר, להתרחק 20 ק"מ לאחור אל ציר הרוחב ולרדת דרומה. משמעות ניתוק המגע של שרון מהאויב הייתה שאם הכוחות של ברן לא יחליפו אותו בצורה מסודרת, עלולים המצרים להתקדם בשטח בלתי מוחזק ולאיים על אוגדת ברן.
ראש המטה של שרון אמנם הקשה על גורודיש ושאל אותו איך הכוח אמור לעזוב כשהוא במגע עם המצרים, אך גורודיש לא התנה את העזיבה בהגעת כוחותיו של ברן. ברן, שתכנן את לחימת האוגדה לאותו יום, לא שיער בנפשו שהתוכנית כוללת גישה למעוזים וצליחה לגדה המערבית, וגם כאשר הוחלט לשנות את משימת שרון, הוא לא קיבל מאלוף הפיקוד שום עדכון.
"בקורס קצינים לומדים שלא יוצא כוח מהקו לפני שאתה מוחלף בכוח אחר, ואילו שרון והפקודים שלו יצאו לפני שהכוח שלי הגיע", הוא אומר. "ביקשתי משרון גדוד כשרציתי לבנות כוח להתקפה, והוא לא נתן. בינתיים, כשהוא יצא, המצרים נכנסו למעוז 'מכשיר'".
מה היה חלקך בכישלון ב-8 באוקטובר?
"גורודיש בטעויות שלו גרר את כולנו לטעות. הוא עשה מהלכים רצופים בשגיאות. ההתקרבות לתעלה, ניסיון הצליחה והוצאת אוגדת שרון גרמו לכך שהאגף הדרומי שלי נחשף. גורודיש לחץ אותי לתפוס את הגזרה של שרון ולפזר את הכוחות. האוגדה של שרון נוטרלה בירידתה דרומה ובזבזה המון זמן.
במלחמות העבר לא היה על המפקדים שלי לדחוף אותי, וב-8 באוקטובר דחקו אותי. לא ידעתי שהתוכנית המסוכמת שונתה. אורי בן ארי, הסגן של גורודיש, סיפר לי שהאויב מתפורר וזה גרם לי לנסות לגשת לתעלה.
"בנתונים שקיבלתי, כאילו יגיע סיוע והאויב מתפורר, התנהלתי כראוי, אבל השגיאה שלי הייתה שלא הבהרתי לגורודיש שאני לא מנסה בכלל לתקוף לכיוון מערב, כאשר ראיתי שאנחנו מדשדשים ולא מגיע הסיוע המובטח. אני לא בורח מאחריות כי נוהל הקרב היה לקוי, והשליטה שלי לא הייתה מספיקה, אבל צריך להסתכל על כלל הנסיבות כי לא היה מן הצדק לשלוח אותנו לתעלה ובו-זמנית ללחוץ עלינו להתפשט דרומה".
בוא נדבר על דיין.
"הוא הכניס את עצמו לפאזה של יועץ מיניסטריאלי שנותן את ההסתייגויות שלו. לא התרשמתי לטובה מההתנהלות שלו. הוא התחמק מאחריות ואימץ שיטה שהצבא, המפקדים בשטח הם שצריכים להחליט. דיין לא היה אף פעם איש מקצוע צבאי, גם כשהיה רמטכ"ל, אלא אחד עם היגיון חזק, מרחיק ראות ומנהיג. לעתים, עם עין אחת, הוא ראה רחוק יותר מבעלי שתי עיניים. הוא כמעט לא התערב, אבל תמיד חשב קדימה, מה יהיה בשלב הבא, אחרי שנכבוש".
הוא מזכיר לרבים בהתנהלות את שר הביטחון הנוכחי, אהוד ברק.
"יכול להיות. שניהם מאוד מאוד חכמים".
שהפכו בשלב מסוים למאוד שנואים.
"כשאתה עולה גבוה בצמרת, הנפילה משם מאוד כואבת. דיין היה פסימיסט באופיו, אבל גם ריאליסט בקצה הפסימיסטי של הסקאלה. גם העניין הזה של לסגת לכיוון המיצרים או לגייס תלמידי שמיניות ולאמן אותם, זו ראייה פסימית, אבל לא תבוסתנית. הוא דיבר על לתגבר, להיערך, להשיג נשק אמריקאי. יכול להיות שזה לא היה מחויב, כי דדו ראה את הדברים יותר נכון ממנו. בניגוד למה שחושבים - דיין לא איבד עשתונות".
דיין חשש מגיוס מילואים וממכת מנע אווירית, כי חשב שיאבד את תמיכת האמריקאים והעולם.
"פוליטית היו להם נימוקים רציניים למה לא לגייס, אבל לדדו היו נימוקים יותר רציניים למה כן. העובדה שאחרי 67' התרחבנו מאוד בגבולות, ובכל חזית היו מכשולי מים שעזרו לנו לעכב התקפת אויב נתנה את התחושה שעם כוח סדיר נוכל לשמור על הגבול.
"דדו חשב שאם נגייס ארבע אוגדות מילואים נחזיק מעמד. דיין טעה. בהתחלה סירב לגייס, אבל בתשע וחצי בבוקר 6 באוקטובר הוא כבר דיבר על גיוס מלא".
ודדו? ככל שהשנים עוברות התחושה היא שמי שנשא בעול המלחמה הכבד ביותר שילם את המחיר לבדו.
"לדדו עשו עוול גדול. הוא קיבל את ההחלטות האסטרטגיות החשובות, כולל החלטה מסוכנת מול הסגן שלו, טליק, לקחת את אוגדת מוסה פלד מפיקוד מרכז, ולהעביר אותה לגולן. זה מה שעשה את המפנה בגולן, את הריצה עד 40 ק"מ מדמשק, ואיפשר העברת כוחות לתעלה.
"דדו ניהל את המלחמה בצורה מבריקה. הצבא הוכה חזק בשתי החזיתות, הכל היה פרוץ, איבדנו אלפי חיילים וכמות ענקית של מטוסים, ועדיין בתוך 18 יום כיתרנו את הארמייה השלישית, השגנו הכרעה מוחלטת וגרמנו לאויב להתחנן להפסקת אש. דדו ניהל את הכל בקור רוח, בעיצומה של מלחמת גנרלים שהתעסקה בגזלה ובנטילת קרדיטים על הכישלונות בקרבות".
בפני ועדת אגרנט, שחקרה את אירועי מלחמת יום הכיפורים, העיד ברן פעם אחת ולדעתו היא פעלה בצורה משונה. "היא חקרה רק עד 8 באוקטובר, והטיעון שהלך שם זה שהביזיון היה בצבא, ומי שצריך לשלם הוא הרמטכ"ל. דדו שאל את ראש אמ"ן זעירא אם הפעילו את 'האמצעים המיוחדים', דהיינו יכולת להאזין לצד השני, וכשקיבל תשובה חיובית נחה דעתו.
בדיעבד התברר שלא הפעילו את אותם אמצעים, ואם כך האשמה היא במידה רבה של ראש אמ"ן, הרבה מעבר לכל עניין הקונספציה. "יש הרבה טענות על ההרכב של ועדת אגרנט, ואומרים שישיבתם שם של יגאל ידין וחיים לסקוב נועדה לגונן על דיין. מספרים שהיו מכוניות שהעבירו דוחות של הוועדה בעיצומם של הדיונים ללשכת שר הביטחון, אבל אולי זו רק רכילות".
האם לדעתך גיוס מילואים או מכת מנע אווירית, כפי שביקש דדו ודיין סירב, היו משנים את פני המלחמה?
"דיין צוטט כמי שאמר שזה לא היה משנה, אבל את זה דיין אומר והוא סובייקטיבי. המצרים היו ערוכים לתקיפה אווירית וזה לא היה פשוט, אבל אם חיל האוויר היה מצליח, זה היה משנה מאוד את המלחמה. הוא היה מוציא אותם משיווי משקל ומנטרל לא מעט את גורם ההפתעה".
חלק מהקונספציה השגויה נסמך על הזלזול העמוק בערבים וביכולתם. גם אתה אומר שהופתעת ממה שקרה.
"זה נכון שזלזלנו בערבים. בששת הימים הם ירו 'שמלים', שזה הדור הקודם של הסאגרים, ולא נפגע לנו אף כלי. בהתשה כבר נפגעו טנקים מסאגרים לאורך התעלה, אבל באופן כללי זלזלנו וחשבנו שהם לא איום גדול.
"זו הייתה גם טעות לחשוב שאין להם מוטיבציה, כי העלבון מ-67' צרב בבשרם. בקשר ללחימה - הם נלחמו והתאימו את מבנה הצבא לתכונותיהם. הרבה קרקע-אוויר, הרבה טילים. הם ויתרו בסך הכל על חיל האוויר, כי היו בנחיתות גדולה שם".
כשאתה מסתכל על הצבא היום ורואה את ההנהגה שלו נחה דעתך?
"אני כמעט לא מכיר את ההנהגה היום, אבל הם חסרי ניסיון קרבי. זה בלט מאוד במלחמת לבנון השנייה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם