יחי המהפכה: צעירי צרפת נגד הפנסיה
הדור הצעיר מוביל את מחאת הענק נגד רפורמת הפנסיה, וחלקם לא בוחלים באלימות. כתב מעריב הצטרף למאות האלפים שהפגינו בפריז
"אני מבית הספר וולטיר", אומרת נערה עם צמה. "איזה כיף שיש כאן תקשורת. הבוקר חסמנו את בית הספר ואף אחד לא ידע". הנהגים מצפצפים ומתעצבנים, אבל לא מעזים לפרוץ את מעגלי המפגינים הצעירים.
על המדרכה ליד האופרה ניצבים כמה מבוגרים מודאגים. "אלו ההורים שלי", מסכים להודות תלמיד מבית הספר ראוול, "ארגנו הכל כמו במבצע צבאי".
גונטראן, בוגר מהפכת הסטודנטים ב-1968, יושב תקוע שעה במכוניתו, אבל לא מעז לכעוס על המפגינים. בעלת קפה היסטרית תובעת מזוג שאוכל בשלווה ארוחת בוקר לגמור ולצאת, היא רוצה לסגור כי עוד מעט יבואו "הפורעים". אבל כשהשוטרים מגיעים, בסופו של דבר, התלמידים מוותרים מיד. 12 בצהריים.
אנחנו נאספים בכיכר איטליה, פאלאס ד'איטאלי, ליד הרובע הסיני דווקא. סדרני האיגודים המקצועיים הס-ז'-ט והס-פ-ד-ט ממקמים את קבוצות המפגינים השונות. התיכוניסטים קדימה, צועק גבר משופם עם סמל האיגוד על דש בגדו.
"סליחה, אדוני, למה אתה נדחף איתם, אתה קצת מבוגר בשביל להיות תיכוניסט", מגיב המשופם. "אני אבא של אחת המפגינות", מתחנן הגבר הממושקף, "אשתי דרשה ממני ללוות אותה, והיא מפחידה אותי יותר ממך". המשופם מוותר.
האבא ההחלטי אינו היחיד. יש כאן לא מעט הורים מודאגים, ויש ממה לחשוש. לתוך השורות נדחפים ילדים בני 16-15, חלקם מה שנהוג לכנות "בני מיעוטים" משכונות הצפון. "הם לא מכאן", לוחש האבא, "הם מכסחים".
עשרות "מכסחים" מנסים להידחף בין השורות ומסולקים על ידי הסדרנים. הם לבושי סוויט-שרטס וראש מכוסה. לחלקם אלות בידיים. לפעמים הם אפילו מתקוטטים ביניהם.
אבל שריקה אחת, וכולם מתפזרים בריצה לכיוון זה או אחר. הסדרנים דוחקים אותם אל הרחובות הקרובים לרחוב גובלן. קולות נפץ של זגוגיות נשמעים וקולות
רק כשהזאבים הקטנים נוטשים את העדר מותר לשוטרים להתערב. בנחיריים עולה הריח המוכר של גז מדמיע, אבל הפיזור עובר בקלות. אין השוואה למה שקרה הבוקר בליון, שם הרסו מאות מתפרעים את הכיכר ובזזו חנויות. אתמול השלימו המתפרעים את מה שלא הספיקו יום קודם ושרפו עוד כמה מכוניות ופחי אשפה, וכשהמשטרה הגיעה, יצאו לבזוז חנויות ברובע העסקים לה דפאנס. במרכז המסחרי הוגפו בבהלה תריסי החנויות.
אבל פרט לילדים נמצאים בשורות הראשונות כל מנהיגי השמאל וראשי האיגודים המקצועיים. מדבריהם אפשר לחוש מחלוקת ראשונה לגבי ההמשך. ברנאר טיבו, מנהיג הס-ז'-ט, אומר כי המאבק יימשך גם אחרי ההצבעה בסנאט ביום חמישי, עד שהממשלה תיכנע. ואילו ברנאר ואן קרייסל, איש האיגודים הנוצריים, אומר "זו ההפגנה האחרונה עבורנו בינתיים. אסור לאפשר הידרדרות לאלימות".
הכל מסכימים כי יותר משהממשלה חוששת מהאלימות, היא מעודדת אותה כדי להפנות את דעת הקהל נגד המפגינים. ברמקול על אחת המכוניות מודיעים שהנשיא סרקוזי איים לנקוט יד קשה נגד המתפרעים ולהחזיר את אספקת הדלק. מושב חירום בארמון החליט להפעיל חמשת אלפים מכליות כדי להוביל את הדלק לכל 4,000 התחנות שבהן הוא אזל ולהגן עליהן בכוח. צרפת משוועת לדלק.
יוצאים לדרך עם הרבה קריאות וכרזות מעליבות נגד סרקוזי בצל הדגלים האדומים. התיכוניסטים בוחרים בהומור: "קרלה, את כמונו. הנשיא דופק אותנו", מכריזה כרזה בראש התהלוכה. מצעד הענק מתפצל לשני ראשים וצועד לאטו לעבר כיכר אנוואליד, כמה מאות מטרים מארמון האליזה.
"המכסחים" מנסים שוב ושוב לפרוץ אל תוך השורות. שוטרים בלבוש אזרחי, שקל לאתר אותם, מסתובבים בין המפגינים, חלקם מצלמים את הגורמים המאיימים. אחרים מדברים בטלפון הנייד ויש להם עוד תפיחה בכיס המעיל. הגשם מתחיל לטפטף, אבל המצעד ממשיך.
המצעד נמשך חמש-שש שעות בשני ראשים. בשמונה, בשעת הפיזור באינוואליד מודיעים לנו שהיינו 330 אלף איש בפריז, ובכל צרפת לא פחות משלושה מיליון וחצי. הקהל מגיב בתשואות. המשטרה מוסרת מספרים נמוכים בהרבה. ובכל זאת היו כאן הרבה מאוד אנשים נחושים. המאבק רחוק מלהסתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם