פרסומת אחת וחזרנו

ינאי וולף מדמיין מה יש לאיל שני להגיד על הפרסומת החדשה של "בלו-נטלי"- מדור ביקורת פרסומות חדש

ינאי וולף | 2/11/2010 2:01

אתמול נרדמתי על המקלדת וחלמתי שאני משתתף בשלב האודישנים של "מאסטר שף". בחלומי אני רואה את השף איל שני נוגס במנת הדג שהכנתי ופונה אליי במבט מלא תוכחה. "ינאי, הדג שהכנת הוא דג של מים מלוחים". אני משפיל את מבטי ושני ממשיך. "אני לא חושב שבחלומות הגרועים ביותר של הדג הזה, הוא חשב שהוא יסיים את חייו בתוך בריכה פושרת של שוקולד מריר". אני מנסה לענות, אבל שני בשלו. "בתור בן אדם שגדל ליד נחל קטן בקיבוץ, אתה זרמת עם האינטואיציות שלך, כנגד כל מה שמלמדים בבתי הספר לבישול. הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי כששמעתי שזה מה שאתה הולך להגיש, אבל כשהכנסתי את הדג לפה כל הטעמים התחברו לי פתאום. זו מנה מעולה. מבחינתי אתה ממשיך איתנו קדימה".

איל שני הוא האיש השני הכי מצחיק היום בטלוויזיה (מיד אחרי מעין בלום, המגלם את העוזר למנהל יריב שאולי, בגרסה הישראלית של הסדרה "המשרד"). אבל מה שיותר חשוב לענייננו - שני יודע להעביר ביקורת. לכן, כשהתבקשתי לכתוב טור של ביקורת פרסומות, חשבתי שיהיה נכון ללמוד משהו מהטובים ביותר.

בתור התחלה, רציתי לשאול את שני מה הוא חושב על הפרסומת האחרונה שיצר משרד הפרסום מקאן אריקסון ל-yes, פרסומת שהיא בעצם פרומו לסדרה דרמה מקורית חדשה, "בלו נטלי", שעלתה לאוויר אתמול (ראשון). הסדרה, בכיכובו של צביקה הדר, עוסקת בתעשיית הסחר בנשים, ובאנשים שעושים ממנה הרבה כסף. לי זה נשמע קצת כמו "הסופרנוס". בכל אופן, התקשרתי כמה פעמים לשני אבל לא הצלחתי לתפוס אותו. טוב, הוא בטח נורא עסוק עכשיו.

"לבן נשטף בזרם של מים מלוכלים"

בשלב הזה לא נותר לי אלא לעצום את העיניים שוב ולדמיין שאני יושב בסלון ביתו של השף עם טייפ מנהלים קטן. ניחוח של דג בתנור עולה מהמטבח. "תראה", הוא בטח היה אומר לי, "כשראיתי את הצבע הלבן בשניות הראשונות, אני רציתי לשנוא את הפרסומת הזאת. היא הזכירה לי מטבח נקי מדי. וכמו שאני תמיד אומר לטבחים שעובדים איתי, שום דבר אמיתי ומרגש לא יכול לצמוח במטבח שאין בו אפילו כתם אחד עקשן של מיץ עגבניות".

שני ייקח נשימה ארוכה וימשיך. "אבל אז, כשנפתחו הברזים וכל הלבן-לבן הזה נשטף בזרם של מים מלוכלכים, אני רציתי לעזוב הכול ולהיכנס עם הבגדים לתוך הנוזלים העכורים האלה. באופן פרדוקסאלי לחלוטין, זרם המים המטונפים הוא שהעניק הצדקה לצבע הלבן ויצר את אחד הדימויים הכי מרתקים, מדויקים ומרעננים שראיתי בסרט פרסומת". כששני מתחיל לדבר אי אפשר לעצור אותו. אני אפילו לא מנסה. "אתה יכול לראות איך הדמויות שמככבות בסדרה מקבלות בשלווה את הלכלוך שנוחת עליהן, כי הן יודעות בדיוק

מאיזה חומר הן עשויות. הן אולי משקרות לכל העולם אבל הן לא משקרות לעצמן. תדע לך שבסוף - לא רק בסדרה הזאת שמתעסקת בזונות ובסרסורים, אלא גם בחיים עצמם – ככל שתשקיע מאמץ רב יותר בהסתרת הלכלוך, כך הוא יפרוץ החוצה בעוצמה רבה יותר. זה חוק טבע. פיזיקה."

השף יעצור לרגע את שטף הדיבור וירחרח. " כמעט מוכן" הוא יסנן בלחש לעצמו וימשיך. "אני אוהב את הפרסומת הזאת. ואני רוצה לחבק את מי שכתב, עיצב וביים אותה, וגם את מי שיצר את המוזיקה שכל-כך מעצימה כאן את הדרמה. אני רוצה להגיד לכל האנשים האלה תודה על כך שהם לא היססו לטנף את המסך באלגנטיות כזו, וגם על זה שהם לא התפתו להשתמש באדום של דם במקום בחום של טינופת, כי זה היה הורג את הכל. ואני מתפלל שהסדרה עצמה תהיה לא פחות אמיתית ואסתטית מארבעים השניות האלה. אבל זהו אני חייב לסיים עכשיו. יש לי דג בתנור, ואני יכול לשמוע את השתיקה שלו זועקת משם. הוא לא יסלח לי בחיים אם אני אתן לו להתייבש. בוא נאכל משהו."

ינאי וולף הוא קופירייטר במשרד הפרסום "ראובני-פרידן"