הצופים בלבנון: הדור החדש של חיזבאללה
תנועת הצופים של חיזבאללה מונה כבר כ-50 אלף ילדים. בתפריט: אימונים צבאיים, שיעורי דת ושנאה לישראל. תיעוד מיוחד מלב המאפליה
מוחמד דאווי, מנהיג הצופים המזיע והשמנמן, פגש אותנו בכניסה לאל-חיאם. הוא בחור ג'ינג'י עם נמשים, שנראה יותר כמו אירי מאשר לבנוני. הצופים הצעירים יותר המתינו במרתף של בית ספר תיכון, כקילומטר וחצי מהכלא. בהנהגת מדריך הקבוצה הם קיבלו אותנו בקריאות שמחה. רובם לבשו חולצות כחולות עם כתפיות, צעיפים לבנים וסמלים גדולים מאוד ובהם תמונה של האייתוללה חומייני מזעיף פנים. שני ילדים, שנראו בערך בני עשר, לבשו מדים צבאיים מלאים.
נראה היה שהפעילות היומית תוכננה כך שתתאים לביקור שלי. הילדים צעדו למטה בטור, מסודרים לפי גילים. ה"ניצנים", בני שש ושבע, התאספו לראות מופע תיאטרון בובות שאותו הנחה גבר לבוש בתחפושת פנדה בלויה, ששר קטעים מנאומי נסראללה. ה"צעירים", בני שמונה עד עשר, ישבו סביב שולחנות בחלק האחורי של החדר וציירו ציורים, כאשר את הרעיונות הם מקבלים בהשראת אישה צעירה ושקטה, ששמה מאלאק סוויד. היא סטודנטית לעיצוב גרפי ועסקנית מפלגתית נלהבת.
במסגרת "הציור המודרך" ציירו הילדים ציורים של ישראלים (לפי מגני הדוד על הקסדות שלהם) בוכים לאחר התבוסה, או ישראלים הרומסים לבנונים. ילדים אחרים, שברור שקיבלו הנחיות ממאלאק, ציירו צלבים וחצאי סהר, המסמלים את הלבנונים הנוצרים והמוסלמים מוחזקים בשלשלאות על ידי מגני דוד אכזריים. תמונות אחרות התייחסו פחות לסכסוך עם היהודים ויותר לערכים האיסלאמיים. בציור של אחד הילדים נראית אישה בלבוש לא צנוע, אוחזת כוס מרטיני וסיגריות. הכותרת הייתה: "העישון מזיק לבריאותך".
בקדמת החדר השתוללו ילדים עם גבר לבוש בתחפושת דוב ועם אחר המחופש לעכבר. ילד אחד הכה את "הדוב" בראשו. ילד בן שש דקלם מהזיכרון נאום של נסראללה. "הישראלים מנסים לפגוע בחפים מפשע! אנו נשמיד את הישראלים!", אמר בקול סופרן כשל נער מקהלה.
המדריך הסתובב בין הילדים כשהוא נוגס ללא הרף בממתקים שהטמין בכל אחד מכיסיו. הספרייה של ספרי ההדרכה הציגה לראווה טוב יותר מכל מסמך ספציפי את האידיאולוגיה הבסיסית של חיזבאללה. רפרוף מהיר על פני כותרות המדריכים על המדף מראה את סדרי העדיפות של המפלגה (לפי הסדר
דאווי נתן לי אוסף של חוברות ודפי הדרכה, שבאמצעות ציורים עודדו ילדים לצחצח שיניים ביסודיות ולסייע לקשישים לחצות את הכביש. תשבצים כיפיים בסוף כל שיעור כללו משחקים רגילים של ילדים, כמו מבוכים, רק בנושאים של חיזבאללה - לוחם חיזבאללה מזוקן בתחילתו של כל מבוך ובונקר ישראלי בסופו. מפעם בפעם מופיעים ציורים של לוחמים מזוקנים תוקפים חיילים ישראלים המתכווצים מפחד מאחורי שקי חול.
אבל המסר העיקרי של חוברות ההדרכה, כמו של תוכנית ההדרכה כולה, אינו הפצת השנאה לישראל - בנושא הזה כבר טיפלו ברמת הקהילה. מדובר בניסיון ליצור זהות שבה כל החוש המוסרי של הילד יוכתב על ידי הפרשנות המחמירה של האיסלאם, שבה דוגלים המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי והשלוחה שלו, חיזבאללה. בציורים רבים רואים את השטן מציץ מאחורי כתפו של ילד, מדרבן אותו לא לגנוב, לא ללכלך או להתנהג לא יפה. ב"צופי מהדי", הילד הקטן לומד לעמוד בפני צרכים שטניים ולא להיכנע להם.
מי שמצליח בצופים מקבל הזמנה להצטרף לחיזבאללה לתקופת מבחן. והילדים בעלי הפוטנציאל הטוב ביותר מגויסים לשורות הארגון כלוחמים. במשך הקיץ, הצופים מבלים במשך שבועות במחנות בדרום ובבקעה, שם הם עוברים אימוני כושר ולומדים שיטות הישרדות. זאת, לצד שיעורי דת מעמיקים, שמחדירים בהם גם את הדוקטרינה וגם את השפה שגורמת לכל פעילי חיזבאללה להישמע אותו דבר כאשר הם משמיעים את דעותיהם.
לאחר ההצגה במרתף, דאווי לקח אותי לסיבוב באל-חיאם, לראות את הצופים הבוגרים יותר. עצרנו בבית שבו שתי נערות ניקו ועשו קניות עבור משפחה של אלמנת מלחמה. דאווי לקח שני תפוחים מסל קניות שהן הביאו לאישה המבוגרת וחיסל אותם תוך דקה. בפינת משחקים בחצר הכלא קבוצה נוספת של צעירים נטעה עצים. דאווי הביט בהם בסיפוק, התבדח עם הנערים, ודחף ופל "קיט-קאט" שלם לתוך פיו בביס אחד.
מאלאק, עוזרת המדריך בת ה-19, הסבירה לי שבעוד הפעילויות הן כיף, החלק הכי משמעותי בחוויות שלה בצופים היה החינוך הדתי. בכל שבוע בימיה בצופים, בעת שהייתה ילדה, היא וחבריה למדו מילה או פסקה מתוך הקוראן, בהדרכתו של איש חיזבאללה. בהדרגה, לדבריה, היא ספגה את האמונה של המפלגה - פירוש מחמיר יותר של האיסלאם מאשר זה של הוריה - וזה מה שהשפיע על כל השאר: הפוליטיקה, סגנון החיים, הקהילה, ובסופו של דבר גם השתלבותה בשורות חיזבאללה.
מאלאק היא תוצר של עידן החיזבאללה החדש. כאשר דיברה איתי על עניינים אישיים, היא נשמעה כמו סטודנטית צעירה בכל קולג'. היא שואפת לקבל משרה נחשקת בעיצוב גרפי ברשת טלוויזיה בלוויין; היא חיבקה בחום את אחותה הקטנה ג'אנה בעת שהתפעלה מציוריה; והיא שאלה אותי בדאגה רבה באיזו מידה לדעתי החינוך שלה יהיה חיסרון בשוק העבודה - היא למדה בבית ספר פרטי בנבטיה עם תוכנית לימודים אמריקאית, אבל בהוראת פרופסורים מהדרג השני.
אולם בכל פעם שעברה לנושאי פוליטיקה או דת, היא נשמעה כמו רובוט. אני בטוח שהיא האמינה בכל מילה שאמרה, אך מפחיד עד כמה השפה שלה חוזרת, כמעט מילה במילה, אחר נאומיהם של מנהיגי חיזבאללה. היא סיפרה אותן בדיחות על "המזרח התיכון החדש" של קונדוליזה רייס ועל הונאת הילדים היהודים ששיגרו טילים ללבנון, וחזרה על אותו הסבר מצטדק לתוקפנות של חיזבאללה, באותו טון צדקני עצוב לכאורה. "כל מה שאנו רוצים זה שלום. לצערנו, שכנה כמו ישראל לעולם לא תאפשר זאת".
בצופים מחדירים לילדים מגיל צעיר את הרעיון שכל אחד במולדת הוא אינדיבידואל עם שאיפות ופיתויים, בעוד כל מי שנמצא בארץ האויב תורם בצורה רובוטית למכונת המלחמה. הם משבחים את לוחמי האיסלאם על החדרת המאבק הצבאי לכל אספקט בחיים, ועושים דמוניזציה לישראלים כיוון שהם נוהגים באותה דרך.
מוחמד דאווי, שגילו כמעט כפול מגילה של מאלאק (נולד בשנת 1971), הוא בן דור אחר של חיזבאללה. הצופים הצעירים, כמו מאלאק סוויד, מעולם לא הכירו מציאות אחרת. בעולם שלהם, החיזבאללה תמיד היה כל יכול בקהילה ונתון תחת איום ישראלי. מפלגת האל תמיד הייתה הפטרון והמורה, והיהודים תמיד היו אויביהם. מוחמד דאווי קצת יותר מחוספס, הוא לא גדל עם אותה מידה של ודאות.
חברי החיזבאללה הצעירים יותר שידרו לעתים קרובות רוגע וריכוז פנימי של אנשי דת. הם חיו ונשמו את אמונות החיזבאללה. כמו למשל ילדיו של רני באזי, לוחם חיזבאללה שנהרג במלחמת לבנון השנייה, שהאמינו לדברי אביהם שהטוהר האיסלאמי רלוונטי גם לארוחת צהריים ולהתעמלות, בנוסף לג'יהאד נגד ישראל. לעומתו מוחמד דאווי נראה ממוקד אך חסר סבלנות, אין לו האיפוק הזני שהפגינו חברים מהאליטה של חיזבאללה שפגשתי.
מוקדם יותר הוא נשען על הקיר במרתף בית הספר ועישן בדיוק מול הציורים של הילדים, המזהירים מפני נזקי הסיגריות. אף שנראה שהוא באמת אוהב את כל הילדים ומכיר אותם בשמם, נדמה היה שהוא משתעמם מפעילויות שטיפות המוח הסטטיות המתבצעות בתוך החדר. ברור שציור תמונות על הרשע הישראלי הוא צעד חשוב בהטמעת רעיון המלחמה הנצחית בילדים, אבל מוחמד מעדיף את הספונטניות בחוץ או את הביקורים בבית משפחות חיזבאללה, שם הוא יכול לנהל שיחות שאינן מוכתבות מראש, על המלחמה ועל צדק איסלאמי. נדמה שהוא ירגיש הרבה יותר נוח בפיקניק או במחנה.
הוא לקח אותנו לביתו של קודמו בתפקיד מנהיג "צופי מהדי" באל-חיאם, "השאהיד" אחמד שייח עלי, שנהרג במלחמת לבנון השנייה ב-2006. מוחמד דאווי ואחמד שייח עלי בילו כמה שנים יחד בכלא אל חיאם. הילדים שלהם חברים, וברור לגמרי שהמדריך הג'ינג'י חש בנוח בחברת ילדיו של שייח עלי. הבן הבכור, מהדי, בן עשר, נשען על דאווי וחייך. המדריך חיבק את הילד ביד אחת ובשנייה דחף ממתקים משולחן הקפה לתוך פיו העצום. ארבע נערות מהצופים הביאו מתנות לארבעת ילדיו של השאהיד, ונשארו לביקור ארוך. כל צופה התמקדה בילד אחד, ובדיסקרטיות אך בעקשנות עודדה אותו לדבוק בפעילויות הרגילות שלו ולפנות לקהילת החיזבאללה בכל פעם שתוקף אותו דיכאון.
נראה היה שמהדי נהנה מהביקור ומתשומת הלב שהוא מקבל מהחבר הזה של אביו. הוא פעיל בצופים, אומר דאווי, אחד הטובים ביותר בקבוצה. בעזרת השם, הוא ילך בעקבות אביו. "זה התפקיד שלנו ב'צופי מהדי' - להעביר את הרעיונות שלנו", אומר דאווי. "אנו רוצים לחיות, אך לא רוצים שמישהו ישכח את האויב. מהדי הוא ילד. אביו מת. האם הוא ישכח את האויב? לא. הרעיון הזה יהיה במוחו לעד".
מהדי צחקק. "אני רוצה להיות כמו אבא כשאגדל", הוא אמר. נדמה היה שהוא עומד לדבר על החלום שלו להיות חייל, נושא שאמו כבר רמזה עליו, אבל דאווי השתיק אותו. הוא לא רצה שהילד ידבר איתו על מוות. הוא ניסה להציג גרסה יותר נקייה של חיזבאללה, והנושא שלו במהלך כל היום היה הצורך לאהוב את החיים.
"אתה תהיה דוקטור של ההתנגדות", אמר דאווי. מהדי הבין היטב את תפקידו. "אהיה דוקטור!", הוא חזר על הדברים בצורה לא משכנעת. נראה היה שהוא לא כל כך יודע מה הוא אמור בדיוק להגיד, אבל שמח למלא אחר הוראתו של הדוד מוחמד.
כשחזרנו לבית הספר, קבוצה של כמאה ילדים צעירים יותר המתינה להורים שיבואו לאסוף אותם. הם היו שמחים. "מה למדתם בצופים? " שאלתי את אחד הילדים. "למדנו שירים, מחנאות, ציור", הוא השיב. "בניתי בתים מנייר. למדתי להכין כלי נשק מנייר. ביקשתי מ'צופי מהדי' שייסייעו לי בהכנות להיות לוחם אמיתי. אני רוצה לשיר לך שיר!".
כמה מחבריו הצטרפו אליו בקולותיהם המתוקים. "אנו גברים. אנו פרחים/ זהו דגלי, זו האומה שלי/ אנו מקריבים את הדם שלנו". אחרי השיר, הילד הזה בן העשר, ששמו אחמד, חש עוד יותר משוחרר. הוא עבר מערבית לאנגלית רצוצה. "איי וונט טו פאק איזראל!", הוא אמר. "אמריקה, אמריקה, פלוג'ה, פלוג'ה! " הוא אמר, מתפקע מצחוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם