יחידי סגולה: התאומים הקרביים מרחוב גבעתי
אלי ובנימין שושני נשארו יחד גם כשהתגייסו לגבעתי. מאז הם הפכו לקמע של החטיבה הסגולה, אולי משום שבשבת הם מבלים ברחוב על שמה
"אחרי שהעברנו את כל הילדות יחד, זה היה טבעי שגם נשרת באותה יחידה", הם מודים, "אבל לא ידענו שנהפוך לשם דבר בחטיבה".
סמ"ר אלי, בן 22, משרת כלוחם במסייעת של גדוד צבר ואחיו התאום בנימין, גם הוא סמ"ר, הוצב בגדוד שקד ומשרת כחובש של פלוגת המסלול. "למדנו שנינו בבית ספר היסודי, אחרי זה בתיכון הדתי ואחר כך גם במכינה הקדם-צבאית בקריית מלאכי", משחזר בנימין. "כל הזמן היינו ביחד", מוסיף אלי. "לכן גם ידענו שנינו שנשרת בתפקיד קרבי ככל שאפשר. ההורים קצת דאגו, אבל לקראת סוף המכינה הם השלימו עם הרצון שלנו ותמכו בנו".
השניים מודים שלא האמינו שימשיכו יד ביד גם בצה"ל. "לפני שקיבלנו את הצו הראשון קיווינו שבצבא סוף-סוף ניפרד", מודה בנימין, "ובאמת שלחו לנו צווי גיוס לתאריכים שונים. אבל בסופו של דבר גם זה התחלף וגייסו אותנו לגבעתי, באותו יום".
התאומים בנימין ואלי שושני מחטיבת גבעתי
יוסי אלוני
"זה לא אני, זה הוא"
העובדה ששניהם דומים להפליא זימנה לאחים שושני שלל סיטואציות מביכות ומצחיקות במרוצת חייהם. העובדה ששניהם חובשים אותה כומתה רק סיבכה את העניינים. "תמיד התבלבלו בינינו, עוד בבית הספר", משחזר אלי. "חיילים של אחי שראו אותי, חשבו שאני המפקד שלהם והתחילו לדבר איתי - ולפעמים המפקדים שלי חשבו שבנימין הוא החייל שלהם. זה כבר נהיה הרגל שאנחנו צריכים תמיד לומר: 'זה לא אני, זה הוא'".
גם כתובת המגורים המקורית שלהם הפכה זה מכבר לסמל בחטיבה. "כל מי ששומע שאנחנו גרים ברחוב 'חטיבת גבעתי' חושב שאנחנו מורעלים", מחייך
בנימין. "יש גם מי שצוחק שגם כשאנחנו חוזרים הביתה לחופשה אנחנו עדיין ביחידה".
לפחות אבא יוסי מצליח להבדיל בין התאומים ("אני מזהה רק לפי הקול"), אם כי קשה לו מעט עם צמד החיילים הקרביים שגר איתו בבית. "תמיד יש חששות, כי אלה שני הבנים היחידים שלי", הוא מודה, "אבל מי שמאמין, אין לו בעיה. הקשר ביניהם מאוד חזק, ואני שמח גם על הצעד הזה שהם עשו".
במרץ אמורים השניים להשתחרר אחרי שירות צבאי מספק. האם הם יעשו גם שירות מילואים משותף? "יש גבול", הם מודיעים ביחד, "עכשיו רק נשאר לקוות שלא יפתיעו אותנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם