"אילנה היא פנומן"
בן שני, מבכירי עיתונאי הדוקו בישראל, מעריץ את הבוסית. "אין 'עובדה' בלי אילנה דיין", הוא אומר בראיון ל"רייטינג", "כמה שלא תעבוד קשה, היא עובדת קשה יותר". בכלל, הוא אוהב לצפות בתוכניות שלא מעליבות את הצופה. למרבה ההפתעה זה כולל גם את "האח הגדול"
בשבוע הקרוב תחזור "עובדה" לעונה מספר 17 (חמישי, 21:00), ושני, שמועסק בה זו השנה השלישית, נראה נינוח. בלי ביפר, בלי טלפונים היסטריים, בלי זמזום של מרדף אחרי סקופים ודדליינים. "תמיד הייתי כזה", הוא מעיד, "אף פעם לא ישבתי על הביפר. תמיד הייתי איש של מגזין, עובד לעומק על סיפור".
אצל רוב העיתונאים רגילים לראות לחץ ועצבנות לקראת שידור התוכנית הראשונה בעונה.
"אצלנו העבודה היא יותר רוחבית, אנחנו עובדים כל השנה על סיפורים. העונה הקודמת של 'עובדה' ירדה במאי, וכבר ביוני התחלתי לעבוד על כתבות לעונה הנוכחית. העובדה שיש לי כמה חודשים לעבוד על סיפורים שפחות מחויבים למועד השידור זו פריבילגיה. בקשת (האכסניה המשדרת של "עובדה" - נ"ד) מבינים שכדי ש'עובדה' תשמור על הרמה, המערכת חייבת להיות כל הזמן פעילה, גם בפגרה. לעיתונאי רגיל אין פריבילגיה כזאת. זה מה שהביא אותי ל'עובדה' מלכתחילה - היכולת לעבוד באורכים כאלה של זמן. במשך שנים, כשעבדתי ב'יומן' של הערוץ הראשון, הייתי מתוכנת על לו"ז שהסתכם ביום שישי בערב, שכל השבוע אתה עובד לקראתו. 'עובדה' אפשרה לי לעבור את הוויקאנד.
בהתחלה הייתי צריך לשנות את החשיבה. במקום 'מה יהיה הסיפור המרכזי השבוע', לחשוב מה יהיה הסיפור המרכזי בשבוע שלאחר מכן. הבונוס פה הוא שאחרי שכולם הולכים, אתה יכול להגיע לסיפורים שאין לאנשים אחרים אורך רוח להגיע אליהם".
שני, 40, כבר כמעט שני עשורים בתחום. הוא התחיל בחדשות המקומיות בכבלים, שם עבד במהלך לימודיו האוניברסיטאיים (קולנוע ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב). משם עבר ל"יומן" של הערוץ הראשון לקדנציה של חמש שנים, ובסופה עבר לערוץ 10. למעשה הוא נמנה עם ראשוני חברת החדשות של הערוץ ועבד בה עד שנת 2008, ובמהלך השנים הללו יצר סדרת סרטים דוקומנטריים שעוררו הדים, כמו "ילדי רמדיה" ו"רלף". אז הגיעה השיחה המיוחלת מאילנה דיין, ושני מיהר לקפוץ על הספינה של "עובדה".
את דיין הוא מכיר כבר כעשור. "היא הגיעה להגיש את מהדורת 'יומן' כממלאת מקום", הוא מספר. "בשנת 2002 התחילו דיבורים עם אילנה על הצטרפותי לצוות, אבל 'עובדה' הייתה אז בתקופה לא ודאית. במקביל פנו אליי מערוץ 10 ורצו אותי פול טיים - זה מאוד פיתה אותי והלכתי לשם. ואז, לפני כשלוש שנים, אילנה צלצלה שוב וביקשה שאבוא ל'עובדה'. הפעם הסכמתי".
איך זה לעבוד איתה?
"תמיד ידעתי שמדובר בפנומן, אבל מקרוב זה הרבה יותר מרשים. בדרך כלל אם אני מחפש בנאדם להתייעץ איתו, היא הכתובת. אני מתקשר אליה לפני כל ראיון כדי לקבל ממנה עצות ורעיונות איך לעשות אותו. היא אמנית בזה. הכי מרשים זה להסתכל מהצד ולראות אותה עובדת. זה לא מובן מאליו שמישהו ייתן לך לעשות את זה, והיא נתנה לי להסתכל עליה מראיינת בכיף גדול. אילנה דיין זה 'עובדה'. אין 'עובדה' בלי אילנה. היא מעורבת בכל דבר. אילנה מגדירה
שני הוא איש משפחה בעצמו. הוא גר בהרצליה ואב לשלושה ילדים: אורי בן ה־10, יונתן בן ה־8 ושירי בת השנתיים. "אשתי אומרת לי שאני חייב תמיד לצלם כתבות, אחרת אני משתגע", הוא צוחק. "אני תמיד חייב לדעת על מה אני עובד. לא סתם התחלתי לצלם כתבות ביוני, רגע אחרי שירדנו מהאוויר".
תמיד רצית להיות עיתונאי?
"תמיד רציתי להיות עיתונאי ולעשות טלוויזיה, אבל התכנון שלי היה קצת אחר. הייתי בטוח שאהיה כתב מאחורי הקלעים ואז, כשאהיה ותיק ומנוסה, אהיה כתב ב'יומן' של הערוץ הראשון. בזמנו זה נראה לי כמו הפסגה. יצא שהקריירה שלי התחילה דווקא ב'יומן'".
כמו אילנה דיין, גם אתה טאלנט?
"אין לי מושג. כשלמדתי קולנוע באוניברסיטה שמעתי את המונח בפעם הראשונה. לא חשבתי שאתקל במילה הזאת בעיתונות. זה הסתדר לי עם כוכבי קולנוע, עם אנשים שבזכות השם מוכרים יצירה או סרט. מוזר לי שהמונח הזה חדר גם לעיתונות. אני מניח שאם מישהו עושה כתבה, אנשים מגיעים לראות אותה כי היא מזוהה איתו, כלומר שהעיתונאי מביא טביעת אצבע שלו. קרה פה משהו קצת לא נורמלי - כל דבר הפך להיות אישי ומזוהה".
הכתבה המלאה בגיליון "רייטינג"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם