חלטורות הבטיחות: אנו מופקרים בידי "גאונים"
את התוספת לכבאים כמעט מסמסו, בטיחות בדרכים זה לא חשוב ובכלל למה להשקיע בהצלחת חיים? וגם: מאבקו המסעיר של ברק על הקק"ל
רק אם העניין יתוקצב, התקציב יעבור. הנה, עבודת פרלמנט במיטבה. כמה טוב ששליחי הציבור שומרים עליו (מוטב מאוחר מאף פעם). עייפים אך מרוצים התפזרו הח"כים לבתיהם. חלפו שבועיים. בינתיים אפילו ירד קצת גשם. השבוע התקיימו בוועדת הכספים דיוני התקציב ואישורו
ביום רביעי בצהריים בא ח"כ יעקב אדרי ליו"ר הוועדה, משה גפני, והזכיר לו את ההחלטה ההיא. גפני זכר אותה. אישור התקציב היה מיועד לשעה שש בערב.
גפני אמר לאדרי שראש אגף התקציבים באוצר, אודי ניסן, הבטיח לבוא עם תשובה בעניין תקציב הכיבוי עד אז. נחה דעתו של אדרי. בשש בערב התכנסה הישיבה. גפני נתן לאדרי את רשות הדיבור.
אדרי פנה לניסן ואמר: "אדוני, לפני כמה שבועות הוועדה הזו החליטה פה אחד לא לאשר את התקציב אלא אם יכלול את התוספת לכיבוי. נשרפו כאן 44 בני אדם על הכרמל ואסור לעבור על זה לסדר היום".
ניסן השיב שאפשר להירגע, באוצר עובדים על תוכנית "משמעותית" לשדרוג מערך הכיבוי, זה ייקח "חודש-חודשיים", ואז יביאו את הכסף ויהיה בסדר.
אדרי התפוצץ. "לא זה מה שסוכם ולא זה מה שהוחלט", זעק
גפני אמר לו שהוא "עושה הצגות", כי הוא אופוזיציה, ואדרי קם ויצא. התקציב אושר, כמובן. נציגי ש"ס, ששבועיים קודם ביכו את מר גורלו של מערך כיבוי האש, הצביעו בעד. היו שם, בתקציב, לא מעט סוכריות תקציביות ותוספות מיוחדות שהוכנו עבורם. כסף לכיבוי אש, עבורנו, לא היה שם.
בשרפה בכרמל, כאמור, נספו 44 בני אדם. בתאונות דרכים השנה, עד רגע כתיבת השורות האלה, נהרגו כבר 378 בני אדם. 24 אנשים יותר מהתקופה המקבילה בשנה שעברה. היעד אמור היה להיות שישה אחוזים פחות (על פי תוכנית שיינין לבטיחות בדרכים). במציאות נהיה, כנראה, עם עשרה אחוזים יותר. כישלון קולוסאלי.
36 צעירים בני 17 עד 24 נהרגים בכל שנה (בצה"ל נהרגים הרבה פחות). אנחנו במקום הראשון באירופה בתמותת ילדים בתאונות דרכים ובמקום השלישי בתמותת הולכי רגל. טוב, לפחות אנחנו מובילים את אירופה במשהו.
למה כל זה קשור לשריפה בכרמל? משום שמדובר באותה פתולוגיה בדיוק. הנה תקציר האירועים: עמותת אור ירוק החתימה בזמנו 1.2 מיליון ישראלים על עצומה שקראה לממשלת שרון להכין תוכנית לאומית לבטיחות בדרכים כדי לצמצם את הקטל הנורא בכבישים. שרון קיבל את העצומה ומינה ועדה בראשות ד"ר יעקב שיינין לגבש תוכנית כזו.
התוכנית גובשה. היא מבוססת על מחקרים מדעיים והכי חשוב, על ניסיון עולמי. בכל מדינה שבה גובשה תוכנית מסודרת והוקצה לה תקציב נדרש וקבוע, חסין מקיצוצים, הושגו הישגים מדהימים בהורדת מספרי ההרוגים. אגב, הנזק מתאונות דרכים למשק הישראלי בכל שנה הוא 16 מיליארד שקל. תחשבו טוב על המספר הזה. 16 מיליארד.
תוכנית שיינין קבעה שהמועצה הלאומית החדשה לבטיחות בדרכים תתוקצב ב-550 מיליון שקל בשנה. הכסף חייב להיות קבוע, ממקורות עצמאיים, ללא תלות באוצר. רק כך אפשר יהיה, אמר שיינין, לבנות עליו. הוצע שאגרת הרכב תתייקר בסכום זניח ש"ייצבע" לטובת המאבק בתאונות ויהווה את תקציב המועצה. היא תעביר את הכסף לגופים הרלוונטיים (משטרה, רשויות מקומיות, משרד החינוך וכו') ותפקח על הביצוע, אי אפשר יהיה להשתמש בכסף לצרכים אחרים.
אנשי ש"ס לא רצו לגזור על הציבור עוד אגרה. לא עזרו תחינותיהם של המומחים ובעלי המקצוע שהוכיחו, במספרים, שהורדת התאונות הצפויה תביא גם להורדה חדה בתעריפי הביטוח, שלא לדבר על צמצום דרסטי של הנזק לאוצר המדינה, במיליארדים, ושלא להזכיר חיי אדם. ש"ס התעקשה וההצעה לא עברה.
שר האוצר ניגש אז ליו"ר אור ירוק, אבי נאור, ואמר לו: "אבי, מה אתה דואג, אני כשר אוצר מתחייב להעביר את התקציב הזה, יהיה בסדר".
לשר האוצר אז קראו בנימין נתניהו. נאור, שמשקיע את חייו והונו במאבק בתאונות הדרכים, לאחר ששכל את בנו רן בתאונה, ידע שלא יהיה בסדר. עובדה. השנה התקציב קוצץ. במקום 550 מיליון הועברו מהאוצר 312 מיליון בלבד. כ-240 מיליון , בסביבות 40%, קוצצו. למה? ככה. לך תדע, אולי האוצר שריין כסף לטובת כיבוי האש על חשבון התאונות.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מתנהלת בלי מנכ"ל כבר שנה וחצי. ממסקנות ועדת שיינין לא נותר דבר. בזמנו, כשהממשלה של שרון אימצה את המסקנות הללו, היא שינתה את תוארו של השר הרלוונטי שנקרא מאז ואילך "שר התחבורה והבטיחות בדרכים", ובהחלטה נקבע שהשר יהיה אחראי ליישום דוח שיינין וידווח לממשלה כל חודשיים (!!) על ההתקדמות. במציאות? השר האחרון שדיווח היה שאול מופז.
השר הנוכחי, ישראל כץ, עוד לא כינס את פורום הבטיחות אפילו פעם אחת. הוא מתרחק מתאונות הדרכים כמו מאש.
אולי יועציו רמזו לו שהחיבור לתאונות לא בריא פוליטית. במקום זה הוא ממלא את הארץ בעשרות שלטי חוצות המבשרים על פרויקטים עתידיים וחתומים על ידו ועל ידי ראש הממשלה. ואנחנו נהרגים.
תראו מה קורה בשטח: משטרת התנועה מתפוררת. ועדת שיינין קבעה יעד של 450 ניידות תנועה, 1,500 חיילי סדיר שישובצו בהן לצד השוטרים ו-300 מצלמות מהירות בכבישים האדומים. בפועל יש 220 ניידות בלבד, ומפקד משטרת התנועה, אבי בן-חמו, סיפר השבוע שנאלץ לפטר כחמישים סטודנטים שהוכשרו להיות שוטרי תנועה מתוך 140 שיש לו. יכולת ההרתעה והאכיפה של משטרת התנועה, על פי בן חמו, כמעט אינה קיימת. ואנחנו נהרגים.
הדבר היחיד שהמדינה כן מנסה לעשות, זה להציב מצלמות מהירות. טוב, אפשר להבין את זה. המצלמות מכניסות הרבה כסף לאוצר המדינה. אבל כשצריך להשקיע קצת כדי להציל חיים, אין כאן עם מי לדבר. זה מקומם, כי ההשקעה זעירה יחסית לרווח. ההפסדים הנגרמים מתאונות הם אדירים. כל מה שחכמי האוצר והממשלה צריכים לעשות זה להרים את העיניים לרגע מקצות נעליהם.
רק כאן זה לא קורה. תהיה לנו מדיניות מסודרת למלחמה בתאונות דרכים מיד אחרי שיהיה לנו מערך כיבוי אש.
אבל, אסור לאבד תקווה. לא אלמן ישראל. הנה, אתמול בבוקר התעוררו גאוני האוצר לקול רעש תקשורתי. הפקרת מערך הכיבוי קיבלה במעריב כותרת ראשית.
תכף ומיד, כבמטה קסמים, בישיבת בזק עם פקידי משרד הפנים, הוחלט לתקצב את מערך הכיבוי ב-300 מיליון שקל. בדיוק כמו שהוחלט יום אחד קודם, בעקבות מאמר בעיתון, לבטל את גזירת המס המטומטמת נגד העיתונאים הזרים בישראל. כך הם מנהלים את המדינה שלנו. זו אפילו לא חלטורה.
אפרופו חלטורה: כדי לצלוח את הקטע הבא צריך לקחת אוויר. מדובר בפרשת קק"ל, או הניסיון המדהים של שלום שמחון להשתלט עליה. קק"ל שייכת להסתדרות הציונית. תפקיד יו"ר קק"ל שמור, מסורתית, למפלגת העבודה. לקק"ל 13% מקרקעות המדינה וקופת מזומנים בהיקף שני מיליארד שקלים. יו"ר קק"ל זה אחלה ג'וב שבעולם.
אפי שטנצלר הוא היו"ר המכהן, מטעם העבודה. הוא רצה להמשיך. אהוד ברק ושלום שמחון חשבו אחרת.
שמחון, שהביא את העבודה לממשלת נתניהו, וכך קבר אותה סופית, מאס בשלדה המקרטעת הזו ורצה ג'וב טוב לרפד בו את פרישתו. ברק החליט לסייע.
כל מה שהפריע להם בדרך להשלמת המשימה זו חוקת מפלגת העבודה. קטן עליהם. על פי החוקה, שברק עצמו הכתיב והעביר בחטף לאחרונה, כל חבר בעבודה יכול להתמודד על התפקיד בבחירות דמוקרטיות במפלגה. לצורך הבחירות צריך לפרסם "תקנון בחירות", שלושה חודשים מיום פרסום החוקה החדשה.
אני יודע, קצת מסובך, אבל זה תיכף משתפר: ברק ושמחון החליטו לקחת את הג'וב משטנצלר, ולתת אותו לשמחון. לא צריך בחירות. לכן מונה שמחון לנציג העבודה במשא ומתן הקואליציוני עם שאר התנועות בקונגרס הציוני, ולכן לא פורסם כלל תקנון בחירות במפלגה. הם פשוט רצו להרוג את הבחירות באופן פרוצדורלי.
הלשכה, על פי החוקה, אחראית לקיום הבחירות. ברק סירב. הייתה לו חוות דעת מהיועץ המשפטי של המפלגה, עו"ד חיים כהן, שאמר שמכיוון שאין בכלל תקנון בחירות, אז כל הסעיפים שנוגעים לבחירות לא תופסים, ולכן המזכירות היא שתבחר את יו"ר קק"ל המיועד.
חוץ מזה, קבע כהן, בכלל לא ידוע אם העבודה תקבל את תפקיד יו"ר קק"ל מהקונגרס הציוני. שזו היתממות שקרית לגמרי.
בואו נתעכב על כהן. איש של פואד, ברק מינה אותו לתפקיד היועץ המשפטי של המפלגה והעניק לו גם את תפקיד יו"ר קרן ברל כצנלסון. מאז מנפיק כהן חוות דעת על פי הצורך. שטנצלר, בתגובה, שכר את שירותיו של עו"ד שמוליק קסוטו, שהוא בכלל הגיבור האמיתי של הסיפור.
הפנייה הראשונה הייתה לבית הדין של המפלגה, שסירב לבקשת שטנצלר לקיים בחירות ראויות לתפקיד. הוא קיבל את עמדת היועץ המשפטי, לפיה "לא היה מספיק זמן להכין תקנון". היו רק שמונה חודשים. כנראה שלצורך הכנת תקנון בחירות נדרשות שמונה שנים.
באותו ערב בו קיבל בית הדין את החלטתו, התכנסה מזכירות המפלגה, הנשלטת על ידי ברק, ומינתה את שלום שמחון ליו"ר קק"ל. קלי קלות. כמו פעם, כשפתקה קטנה עם שרבוט בעיפרון הייתה יכולה לסדר ג'וב מכניס לאנשי שלומנו.
שטנצלר לא התייאש, ופנה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה. באותו יום הוצא צו מניעה זמני ראשון, על ידי השופטת זהבה בוסתן, שביטל את בחירת שמחון עד אחרי הדיון. ב-6 ביוני התקיים הדיון בפני נשיאת המחוזי בפתח תקווה, השופטת הילה גרסטל. היא ביקרה בחריפות את התנהלות ראשי מפלגת העבודה. המחטף של ברק ושמחון בוטל. המפלגה התחייבה להתקין תקנון בחירות ליו"ר קק"ל תוך שלושה ימים.
התקינו? לא התקינו. במקום זה הוכן "תקנון", לפיו תכונס "ועדת איתור" שתמליץ על מועמד יחיד, שמחון כמובן, למזכירות. לא יהיו בחירות פתוחות. אסד וקדאפי נבחרים בהליך דמוקרטי יותר. אז שטנצלר וקסוטו רצו שוב למחוזי. הדיון התקיים ב-10 ביוני. השופטת גרסטל שוב הביעה את דעתה על המתרחש וקבעה שהמהלך פסול. מפלגת העבודה התעקשה. התקנון ראוי, אמרו נציגיה. הדיון נקבע למועד מאוחר יותר בפני השופט אברהם יעקב.
אחרי ששמע את הצדדים קבע השופט: "תקנון שמביא לאישור הלשכה מועמד אחד ויחיד שנקבע בוועדת איתור, אינו הליך בחירות, אלא מינוי בלתי דמוקרטי". השופט הוציא צו מניעה שמבטל את ה"תקנון". האם ברק ושמחון התייאשו? לא. אז תחזיקו מעמד גם אתם, קוראים יקרים. כי זה נמשך.
ב-11 ביוני השנה חתמה העבודה על הסכם סודי עם סיעת הרפורמים בקונגרס הציוני. הסיעה הזו הולכת עם העבודה יחד ב"סיעה משותפת". על פי ההסכם, אם מפלגת העבודה לא תקבע מי המועמד מטעמה ליו"ר קק"ל עד היום האחרון של הקונגרס הציוני, 17 ביוני, היא תאבד את זכותה לתפקיד, ואז "הסיעה המשותפת" היא שתקבע מי יהיה היו"ר.
ההסכם הזה נחתם בין שני הדיונים בבית המשפט שהתקיימו בעניין הזה, ודבר קיומו לא נמסר לשופט. מאוחר יותר, כשהקנוניה העלובה הזו נחשפה, נחקר שמחון ונשאל מדוע לא סיפר על ההסכם לאחרים ולא עדכן אותם שיוכלו להתמודד על התפקיד במסגרת "הסיעה המשותפת". שמחון אמר ש"אין זה מתפקידו לספר". התפקיד של שמחון הוא, כנראה, רק להיות יו"ר קק"ל.
בינתיים הגיע היום האחרון של הקונגרס הציוני. מכיוון שלא היה תקנון ולא היו בחירות והעבודה לא מסרה את שם המועמד, מתכנסת "הסיעה המשותפת" וקובעת, על פי ההסכם הסודי, מועמד מטעמה. ניחשתם נכון. שלום שמחון שמו. כדי לעקוף את פסיקת בית המשפט, לא השתתפו נציגי העבודה בהצבעה, אלא רק נציגי הרפורמים ומרצ בסיעה המשותפת.
כך נעקף צו המניעה, שהוצא רק נגד מפלגת העבודה, ולא נגד כלל צירי הסיעה המשותפת. אכן, מחוכם. חבל שהם לא מתוחכמים כל כך כשמדובר בענייני המדינה הבוערים.
אז שטנצלר וקסוטו, ניחשתם נכון, רצו שוב לבית המשפט. כאן אני חייב להתחיל לקצר. עוד באותו ערב יוצא צו מניעה נוסף. אחרי כמה ימים מצטרפים בכירים בעבודה (מצנע, מוטי ששון מחולון, רון חולדאי ואחרים) לעתירה. בית המשפט קובע שיש ספק לגבי חוקיות ההסכם הסודי ההוא, ומוציא צו מניעה נוסף שאוסר על מינוי שמחון עד בירור העתירה במלואה. שטנצלר נשאר בינתיים יו"ר קק"ל.
בית המשפט קורא שוב לעבודה לעשות סוף סוף בחירות דמוקרטיות ולהימנע מהטרדת בתי המשפט בהליכים נוספים. בית המשפט מחייב את המפלגה, ברק ושמחון בדמי הוצאות גבוהים. המפלגה משלמת. מקופת הציבור כמובן. אתם חושבים שברק ושמחון הבינו? אתם צודקים. לא הבינו. הם מערערים לעליון.
העליון, כמה טוב שיש שופטים בירושלים, בהרכב של שלושה שופטים, דוחה את הערעור ומציע שוב לבא כח המפלגה, אותו חיים כהן, לקיים בחירות דמוקרטיות. אבל ההצעה הזו נדחית. במקומה, תרגיל חדש.
הפעם העבודה מחליטה לוותר על התפקיד לגמרי. להעביר אותו לרפורמים. ובמקביל, שמחון יפרוש מהמפלגה (באותו שבוע הוא גם התראיין וסיפר שהוא שוקל להקים מפלגה עצמאית) ויקבל את התפקיד מהרפורמים.
בינגו. מזכירות העבודה אכן מתכנסת ומחליטה לוותר על תפקיד יו"ר קק"ל. הם תמיד היו חזקים בוויתורים. שמחון כבר מכין את החליפה. אבל שטנצלר וקסוטו נאבקים. הם מגייסים 110 חברי לשכת העבודה שדורשים לכנס מיד את הלשכה ולבטל את ההחלטה התמוהה של המזכירות לוותר על התפקיד נדרשות שישים חתימות לצורך כינוס הלשכה תוך שבעה ימים, על פי החוקה.
היועץ המשפטי, אותו חיים כהן, קובע שהלשכה לא מוסמכת לשנות החלטה של המזכירות. מה שהמזכירות קובעת זה קדוש, לדבריו. הוא מתעלם, כמובן, מהחוקה וטוען שהסמכות לכינוס הלשכה היא רק בידי יו"ר המפלגה, והיו"ר לא זמין, או מתלבט, או משהו. אז הלשכה לא מכונסת ושטנצלר וקסוטו רצים, שוב, לבית המשפט. בפעם הרביעית. בית המשפט נותן בראש בפעם המי יודע כמה לעבודה וקובע שחובה לכנס את הלשכה תוך שבוע.
התכנסה? לא התכנסה. במקומה מכנס ברק את ועדת החוקה, כדי שזו תקבע שללשכה אין סמכות לבטל את החלטת המזכירות. עוד מעקף מתוחכם. בוועדת החוקה שישה חברים. שמעון שטרית, ארי הלל, בא כוחו של שמחון, אמנון זכרוני, עו"ד יגאל שפירא, עו"ד דוד גילת ועו"ד סמואל.
לצורך דיון נדרש קוורום של ארבעה. לישיבה מתייצבים ארבעה חברים. שטרית, הלל, זכרוני ושפירא. הלל לא יכול להשתתף כי הוא עורך הדין של שמחון. זכרוני, נשיא בית הדין, מחליט לא להשתתף אבל מביע את דעתו שהלשכה יכולה בהחלט לבטל החלטה של המזכירות. שטרית מצביע שאסור ללשכה לבטל החלטה של המזכירות. אגב, שטרית הוא חבר אותה מזכירות שהצביע בעד ההחלטה שצריך לבטל, אבל זה לא מפריע לו להצביע.
עו"ד יגאל שפירא מצביע שמותר. תיקו 1-1. מה עושים? מעירים את עו"ד גילת, שנמצא בניו יורק, והוא מצביע בעד שטרית. 2-1. מה עם הקוורום הנדרש של ארבעה? לא צריך. רוצים ששמחון יהיה כבר יו"ר קק"ל, לא?
שטנצלר וקסוטו רצים שוב לבית המשפט. עתירה מספר חמש. עובדים כל הוויקנד ובאים לשופט ששוב יושב בדין, ולאחר דיון ארוך קובע שהחלטת ועדת החוקה התקבלה בקוורום לא חוקי, וכי הלשכה חייבת לקיים דיון והצבעה חשאית בכל הנושאים שנדרשו.
הלשכה מתכנסת סוף סוף. ההצבעה חשאית. שמחון וברק מקבלים בראש ומפסידים בגדול. בעוד שבועיים צריכות להתקיים סוף סוף הבחירות ליו"ר קק"ל במפלגת העבודה. האם אכן יתקיימו? מה ימציאו ברק, שמחון, שטרית והחברים עכשיו? למה כל זה צריך לעלות לנו כל כך הרבה כסף? זאת ועוד, בפרקים הבאים.
וכמה פרטים לסיום: בכל פעם שנפסקו הוצאות בתיק הזה, וזה קרה לא מעט, המפלגה שילמה אותן. גם את שכר טרחת עורכי הדין. שטנצלר, לעומת זאת, הוציא מאות אלפי שקלים על המאבק. וכמה מפחיד להיזכר שאדריכל העל של כל זה, אהוד ברק, הוא שר הביטחון שלנו, האיש שאמור לתכנן גם את ההתקפה על הגרעין האיראני.
אקו"ם