דגן יוצא מהצל וזועק: תקיפה באיראן – אסון
ראש המוסד לשעבר לא רצה ללכת הביתה בשקט, אלא העדיף שהתנגדותו להתקפה בטהרן תחלחל החוצה. הוא כנראה חושב שזה נחוץ
כשהיה ראש ממשלה איים על כל העולם והצהיר ש"נדע מה לעשות", אבל כשנדרש לעשות משהו, לא עשה. כך הבליג על חטיפת (והריגת) שלושת החיילים בהר דב, וכך במקרים אחרים. לנתניהו אין רקורד שונה. להפך. גם הוא מדבר גבוהה ועושה נמוכה.
הכתבה ההיא הציתה את האש בין אשכנזי לברק, עד שזו הפכה לשרפת צמרות קטלנית ומשתוללת, בעיקר מכיוונו של שר הביטחון. לא עזרו ההפצרות, גם של כותב שורות אלה, שהתנדב להיבדק בפוליגרף (לא פרטי, בסגנון עוזי ארד, אלא של משרד הביטחון) ולענות שם על השאלות אם קיבל את ההדלפות מהרמטכ"ל או מסביבתו. ברק ואנשיו לא רצו לשמוע. את איראן הם לא תקפו אבל את אשכנזי דווקא כן, וגם עשו עבודה יפה. בקרוב הספר, שכבר נכתב על ידי שניים מעושי דברם.
עם כל הכבוד למאבק הזה בין שר הביטחון לרמטכ"ל (היוצא), הסיפור האמיתי מתרחש באיראן. הוויכוח בנושא הזה בצמרת הביטחונית הישראלית נמשך, ואף מחריף. בשבוע שעבר יצא מהצללים ראש המוסד מאיר דגן. על פי הפרסומים, דגן נגד תקיפה. אפשר להוסיף, אולי, שניתן להעריך שדגן מוביל את ההתנגדות הזו. יותר נחרץ מאשכנזי, יותר נועז מידלין (המהוסס), יותר נוקב אפילו מיובל דיסקין. זה מפתיע, כי לדגן יש רקורד של מי שאפילו השמים אינם הגבול עבורו. בצעירותו היה רב מעללים, ונהג להציע מבצעים מסמרי שיער שהיו יכולים להוליד אינספור אסונות וועדות חקירה.
אבל זה היה מזמן. דגן של היום הוא איש מפוכח שלמד את מגבלות הפעלת הכוח. הוא יכול היה לסיים את הקדנציה המאוד מוצלחת שלו במוסד בשקט וללכת הביתה, אבל הוא העדיף שעובדת התנגדותו הנחרצת להתקפה באיראן תחלחל החוצה. בדרך כלל, דגן יודע מה הוא עושה. אם רצה שהעולם יידע שראש המוסד חושב שתקיפת איראן היא מעשה נמהר, שטותי והרה אסון, אז סימן שהוא חושב שזה נחוץ. במיוחד עכשיו, ערב סיום הקדנציה
גישת המתנגדים לתקיפה באיראן מבוססת על הנחת העבודה שאי אפשר למנוע ממדינה בסדר הגודל של איראן, מעצמה אזורית, להגיע לגרעין, אם היא קיבלה החלטה מפורשת להגיע אליו. אפשר לעכב, לדחות, להשהות. ליכולת הצבאית בתחום הזה יש "קצה מוגבל". המנהיג העליון באיראן, עלי חמינאי, אמור להתפלל חמש פעמים ביום לתקיפה ישראלית. זה יאפשר לו, על פי הגישה הזו, לאחד סוף סוף את כל המיעוטים האתניים באיראן, לרסן את האופוזיציה וללכד את העם האיראני, המפוצל והמסוכסך, מאחורי השלטון. התקפה ישראלית על איראן תעכב, אולי בדור שלם, את נפילת שלטון האייתוללות שם.
זאת ועוד: התקפה ישראלית תאפשר לאיראן להגיד לקהילייה הבינלאומית ש"עד עכשיו שיחקנו לפי הכללים, אנחנו חתומים על כל האמנות, התקיפה אותנו מדינה בעלת יכולת גרעינית שמצפצפת על כל הכללים ולא חתומה על האמנות, לכן אנחנו נאלצים להשיב לה כגמולה ואנחנו מודיעים קבל עם ועולם שאנחנו הופכים את הפרויקט הגרעיני שלנו לפרויקט צבאי. פשוט אין לנו ברירה".
ועוד לא דיברנו על התגמול. חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד ואולי גם סוריה יצטרפו למעגל. ישראל תספוג אלפי רקטות וטילים בעומק העורף שלה. בניגוד להפצצת הכור הסורי, שמיוחסת במערב לישראל, שם הצליח מי שהצליח לוודא שסוריה לא תפתח במלחמה, הפעם ההערכה היא הפוכה. באחת השיחות הסגורות שקיים אמר דגן בהקשר הזה כי הפעם לא יהיו אלה הטנקים של חטיבה 7 בקו החזית מול הסורים, אלא כל אזרחי מדינת ישראל. סוריה לא תתקוף את טבריה עם טנקים, אלא את תל אביב עם טילים. לחיזבאללה, אמר דגן, יכולת אש גבוהה יותר משיש ל-90 אחוז ממדינות העולם. כל האש הזו תומטר על לב ישראל, תזרע אבדות כבדות, תגרום נזק אדיר לכלכלה, תפוצץ את הבועה.
ועוד משהו: כניסה לעימות כזה מצריכה יכולת הגנה מפני תוצאותיו. מדובר ביכולת אסטרטגית משולבת שמבצעת בו זמנית כמה פעולות: מזהה את מקורות האש, פוגעת בהם במהירות, מיירטת את הטילים והרקטות במעופם, ופוגעת במטרות כואבות של היריב. לכן, אומרים כמעט כל ראשי זרועות הביטחון, התקפה ישראלית על איראן היא טעות קשה. אולי אפילו היסטורית.
זה לא שאין צורך בהכנת האופציה הצבאית. יש צורך. יכולת כזו צריכה להיות זמינה. מונחת על השולחן. גלויה לעיניים באיראן. על כל צרה שלא תבוא. אבל השימוש בה צריך להיות רק אם כלו כל הקיצין. למלחמה, על פי הגישה הזו, ישראל צריכה לצאת רק כשהחרב על הצוואר, לוחצת כבר על העורק הראשי. לא קודם. למלחמה צריך לצאת רק כשיודעים שיש יכולת הכרעה טוטאלית. שני התנאים הללו לא מולאו עדיין. אנחנו לא שם.
האיראנים חווים עיכובים קשים בדרכם המתפתלת והמתארכת לפצצה. נכון לעכשיו, ההערכה של דגן היא שהם לא יגיעו לפני אמצע העשור (2015), וגם זה רק בתנאי שלא יהיו יותר עיכובים. כמו שאנחנו מכירים את המצב, יהיו עוד הרבה מאוד עיכובים. כך שלא אלמן ישראל. הסנקציות פועלות ועוד יוחרפו. גם פעולות הסיכול השקטות. המשטר מתנדנד. דברים קורים. צריך להמשיך ללחוץ, בכל הכוח, עד שיניבו פירות. בסוף זה יקרה. עוד גל קור, ועוד אחד, והדובדבן יפרח.
האוכלוסייה האיראנית צעירה, רוב האיראנים לא היו בחיים בזמן המהפכה, רוב הצעירים שוטמים את המשטר ומשתוקקים לחופש. המטרה של ישראל והמערב לא צריכה להיות הפלת הפצצה האיראנית, אלא הפלת המשטר האיראני. בחוכמה, ללא מגע יד אדם, בהתמדה ובנחישות. דגן תרם רבות לתהליך הזה. עכשיו תורו של תמיר פרדו.
לעו"ד עינת גולומב מהפרקליטות היה השבוע יום קשה בבית המשפט. לרוע מזלה, היא נבחרה לייצג את המדינה בבג"ץ גלנט. מילא את המדינה, אבל גם את גלנט. משימה כפוית טובה, בלתי אפשרית. צריך לקרוא את פרוטוקול הדיון כדי להבין עד כמה הזויה הייתה החלטת המדינה להגן על הליך מינוי הרמטכ"ל המיועד בבג"ץ. היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין היה יכול לקנות את עולמו ולהחליט שהוא, על הרפש הזה, לא מגן.
לא צריך להיות משפטן גדול. רק לקרוא את התחקירים של קלמן ליבסקינד, לקרוא את התחקיר של השר מיכאל איתן, להבין שוועדת טירקל ביזתה את תפקידה והביאה חרפה על עצמה ועלינו, ולעקוב אחר ההתנהגות של גלנט עצמו, שמתייחס לכל המתרחש כאילו זה בכלל לא נוגע לו ומתעלם. מי שהיה עושה את כל זה, היה מקבל את ההחלטה הנכונה.
לו אני הייתי עו"ד עינת גולומב, שנאלצה להתפתל ולגמגם ולהצטדק מול הרכב השופטים הלוחמני שמולה, בו בלטה בעיקר השופטת אסתר חיות שהדגימה בקיאות רבה בפרטים, הייתי פונה למחרת בבוקר לבוס, הלוא הוא יהודה ויינשטיין, בזו הלשון: אדוני היועץ המשפטי לממשלה. עשה לי טובה, שחרר אותי מהתועבה הזו. למה אנחנו צריכים להגן על זה? הרי כל מי שיודע לקרוא מבין שיש כאן מקרה קלאסי של השתלטות על קרקעות. של התנהלות כוחנית, שמחזירה אותנו לימים האפלים ההם, כשהגנרלים היו יכולים לאכול במסעדות בחינם ולשדוד עתיקות.
אז נכון, כבוד היועץ המשפטי, אתה קצת נרתע מהם, עדיין. עוד לא הפנמת שהם אמורים להירתע ממך. אתה יושב שם, בקביעות, בפורום האינטימי שמנהל באמת את המדינה. לא, לא השביעייה. אתה יושב ברביעייה. נתניהו, ברק, יעקב נאמן ואתה. זו הרביעייה שמתכנסת ביחידות פעמים רבות, שם עולים הנושאים החשובים באמת, שם נסגרים העניינים הרי הגורל.
ואתה שם, וזה מפעים, אתה הרי לא רגיל לדברים האלה, כל חייך עשית לביתך והתפללת לגורל המדינה והנה אתה פתאום שם, בין הקובעים והמחליטים, ממש בתוך החדר הזה, נחשף לכל העוצמות הללו ומשחקי הכוח והדיבורים הגבוהים, ואתה הולך שבי אחרי אישיותו הכובשת של אהוד ברק שבמעמדים כאלה הוא הגדול מכולם, אתה מתרשם מבקיאותו, מחוש ההומור המחודד שלו, מטעמו המעודן במטעמים, מנעמים ומיני אלכוהול משובחים וסיגרים, אתה מביט בו מנגן על הפסנתר בווירטואוזיות, ואתה שוכח, בעצם, מנין באת, ומה אתה אמור באמת לעשות.
אתה אמור לרסן אותם, לשמור עליהם, להראות להם את הגבולות, מר ויינשטיין. זה מה שאתה אמור לעשות. לא להתחבר איתם. אתה שומר החומות. והחומות האלה נפרצו בגסות, בבוטות, על ידי גנרל שחשב שמותר לו הכל. אם משה דיין היה "שודד" עתיקות, מר ויינשטיין, הרי שיואב גלנט הוא "שודד" קרקעות. אין ברירה אחרת. הרי לא יכול להיות שכל האדמות הללו וכל הטוב הזה באמת ניתנו לו "בטעות". כבר הוכח שלא.
ואתה יודע היטב, אדוני היועץ המשפטי לממשלה, שאם יתברר שנגד בשירות קבע בצה"ל לא אמר אמת לבית המשפט, הצבא מיד יתיר את חוזהו וישחררו מהשירות. ואתה בטח יודע שתת אלוף עימאד פארס ממתין בקוצר רוח להחלטת בג"ץ, כי אם מינויו של גלנט לרמטכ"ל יוכשר, למה שבג"ץ לא ישאיר גם את פארס בצבא?
הרי פארס הודח לא בגלל שנתן לאשתו לנהוג, אלא בגלל ששיקר לכאורה. וגם צ'יקו תמיר גמר את הקריירה לא בגלל השטות הזו עם הבן שלו, אלא בגלל השקר וניסיון הטיוח. וכאן בא גנרל שמצפצף על כולם, מפזר גרסאות לא נכונות לבתי המשפט, ואנחנו עוד אמורים להגן עליו. עד לאן אמור הטירוף הזה להגיע, אדוני היועץ המשפטי לממשלה?
באחד מימי שישי האחרונים התכנסו באחוזת גלנט שלושה: המארח, הלוא הוא הרמטכ"ל הבא. האורח, ניצב יוחנן דנינו, הלוא הוא המפכ"ל הבא. ועורך הדין, הלוא הוא עו"ד דורי קלגסבלד, שהוא יעקב נאמן הדור הבא (3.5). עשו יחד על האש, פטפטו על דא ועל הא (בטח היו שמחים להניח על המנגל את כותב השורות האלה, למשל).
למען הסר ספק: אין בכינוס הזה רבב. דנינו וגלנט מיודדים לא מהיום, וזה בסדר. מצד שני, בכל זאת יש תחושת אי נוחות מסוימת. הרמטכ"ל עם העננה על ראשו, המפכ"ל שעדיין ריחפה אז עננה מעל ראשו, יושבים יחד בשטח המריבה. הרי שטחה של אחוזת גלנט גדל ב-350 מ"ר בלתי מוסברים והעניין נדון בבית המשפט (חוץ מ-28 הדונמים שאילהם פלש ו-35 הדונמים שקיבל "לפנים משורת הדין" והדרכים שסלל והחניון שהקים).
עו"ד קלגסבלד הוא החוליה המקשרת בין כולם לכולם. קרוב מאוד לנתניהו, קרוב מאוד לברק, חבר אישי ופרקליט של גלנט, עכשיו גם של דנינו. בטח יהיה שר המשפטים פעם. אגב, מדובר בעורך דין מבריק ואיש נבון ומפולפל. באותם ימים ישבה ועדת טירקל על אישור מינויו של דנינו למפכ"ל. השופט יעקב טירקל שנכווה ברותחים, נזהר עכשיו בצוננים.
בסיפור גלנט הוא אץ-רץ לרצות את אדוניו, את שר הביטחון שדרכו אצה לו, ואישר את המינוי בלי שבדק. ביזה את המעמד, את הוועדה, את הציבור. עכשיו, עיכב את האישור של דנינו ימים ארוכים, כדי למנוע לזות שפתיים. שלשום אישרה ועדת טירקל את דנינו סוף סוף. בצדק. טירקל ראוי לכתבה נפרדת.
למי ששכח: מינויו של גלנט עוכב אז בגלל פרשת הרפז. בסיום חקירת המשטרה, כשנוקו כל חברי המטכ"ל, הכשיר היועץ המשפטי ויינשטיין את המשך ההליך, אבל המליץ לברק ונתניהו להמתין. החיפזון מהשטן. ברק לא רצה להמתין. רגע אחד הוא לא הסכים להמתין. וטירקל שיתף פעולה. איש טוב הוא השופט טירקל. איש טוב שמעל בתפקידו. בחצר ביתו קבורה כלבת המשפחה, שלט נוגע ללב על הקבר מגדיר אותה כמי שהייתה "צדקת גמורה". לידה יכול השופט יעקב טירקל, אם ירצה, לקבור את הצדק, את המוסר הציבורי, את הניקיון השלטוני. על כל אלה הפקידו אותו לשמור, והוא שבר שמירה.
מי שמאזין לבנימין בן אליעזר יודע שעד אפריל מפלגת העבודה בחוץ. מעניין אם פואד מאמין לבן אליעזר. הקושי לנתק את האיש הזה מפטמות השלטון גדול יותר מהמאמץ לתקוף ולהשמיד את הגרעין האיראני. בשני המקרים מדובר במהלך מסוכן שסיכוייו קלושים. אבל אהוד ברק, כנראה, לוקח את האיום ברצינות. איך אני יודע? קראתי את המאמר של ארי שביט אתמול. הדובר הלא רשמי של ברק משרטט שם את הישגיו של נתניהו. אגב, בלי קשר לנושא שלנו, אחד מהם, לדברי שביט, הוא "השקט הביטחוני". שביט כותב ש"השקט הוא תוצאה של מדיניות ההרתעה התקיפה שאותה הנהיג". הכוונה לנתניהו. בחיי. זה כתוב שם, בטקסט.
איזו מדיניות הרתעה הנהיג נתניהו? הרי לא צריך להיות גאון כדי להבין שהשקט הביטחוני בצפון, וגם בדרום (שם הוא די קורס לאחרונה), הוא תוצאה של מדיניות ההרתעה התקיפה שהנהיג אחד, אהוד אולמרט. הוא האיש שיצא למלחמה בלבנון, הוריד את נסראללה לבונקר, הרחיק את חיזבאללה מהגדר והביא לצפון שקט מוחלט, חסר תקדים, שנמשך כבר למעלה מארבע שנים. והוא, אולמרט, היה זה שיצא ל"עופרת יצוקה", אחרי שבע שנות ירי קסאמים, והביא שקט יחסי שנמשך כבר שנתיים. אגב, הוא רצה להמשיך את "עופרת יצוקה" עד הסוף, אבל ברק ואשכנזי לא נתנו לו.
אז על איזו "מדיניות הרתעה תקיפה" הם מדברים? כל מה שנתניהו עושה זה מורה לחיל האוויר להגיב בתקיפה מינורית אחרי כל ירי של קסאמים. את זה עשו כולם. זו חוכמה קטנה מאוד. אבל להתהדר בנוצות של אחרים אין לו, ולדובריו, בעיה. זה מזכיר את האירועים בפתיחת מנהרת הכותל בקדנציה הקודמת, כשנתניהו התרברב איך הוריד את ערפאת על הברכיים עם "מדיניות ההרתעה התקיפה שלו", ואז רץ בפאניקה לוושינגטון, נפל על כתפיו של הפלסטיני והצהיר "מצאתי חבר בבית הלבן". תבדקו , זה עדיין בארכיונים (אם כי לא ב"ישראל היום").
שביט מבטיח לנו במאמרו (הציטוטים לא מדויקים) שבנימין נתניהו עושה בימים אלה מאמץ עליון להפתיע. בשבועות הקרובים צפויות התפתחויות. יינקטו צעדים בוני אמון שאחדים מהם
משמעותיים (!!!)... ואולם בצעדים האלה לא יהיה די. נתניהו יידרש לשאת את נאום בר אילן 2. האם הנאום הזה יביא לפריצת דרך?... המחשבה המדינית של נתניהו 2011 מפתיעה לכאן ולכאן. בתחומים מסוימים הוא שוקל ויתורים מדהימים... וכו' וכו'.
פרשנות: זהו הניסיון ההירואי האחרון של אהוד ברק למנוע את פרישת שרידיה של מפלגת העבודה מהקואליציה. מתחשק לברק להמשיך להיות שר הביטחון. זה נעים. הקק"ל כבר תפוסה (על ידי שטנצלר, שמחון ומתן וילנאי), אין לאן לברוח, הכי טוב להישאר במגדל שבקריה, עם המאבטחים והשיירות והנסיעות המסתוריות למדינות רחוקות.
צריך לייצר, שוב, תחושה של תהליך מדיני ממשמש ובא, פריצת דרך היסטורית מתקרבת, ממש מעבר לעיקול. האמריקאים מאסו בו? מילא. תמיד יש לו את בוז'י וברוורמן, צמד הבוז'רמנים החרוצים. הם היו, בעצם, קהל היעד של המאמר.
באשר להגות המדינית של נתניהו, היא הייתה מרוחה על העמודים הללו לפני שבועות. כל מה שביבי אמר לאובמה בשיחה ההיא שיצרה את ההבנה והאמון (שקרסו). אכן, ויתורים די מדהימים מוכן נתניהו לעשות, יחסית לו.
הוא מוכן להעביר 90 אחוז מהשטח, הוא מוכן שהיישובים יישארו כמובלעות, הוא לא מתעקש על זרועות ריבונות לתוך השטח, רק על בלונים, מובלעת וחוט בצורת כביש שמוביל אליה, וכו' וכו'. הבעיה אצל נתניהו היא שהוא מוכן לכל הדברים האלה על הנייר. בתוך החדר. כושר הביצוע שלו, את זה גם שביט יודע, שואף לאפס.
בשבוע הבא תצא צעדה של כמה עשרות ארגונים חברתיים, תנועות מחאה ותנועות פוליטיות מהבקו"ם לקרית הממשלה בירושלים. זה יהיה מסע אלונקות פומבי, מחאה על המשך המריחה השקטה של נושא גיוס החרדים לצה"ל והשוואת הנטל על כל שכבות האוכלוסייה בישראל.
על הרקע הזה, הנה ציטוט קטן מישיבת הממשלה האחרונה, בה אושרה התוכנית הממשלתית בעניין הזה, תוכנית שהוצגה כמהפכה היסטורית והתגלתה כספין. השר ישראל כץ, מקורבו האולטימטיבי של בנימין נתניהו, מרים את קולו ואומר: "אומרים שהחרדים נשענים על המדינה. אני חושב שהמדינה נשענת על החרדים לא פחות משהחרדים נשענים על המדינה". השר אלי ישי: "אלה דברי אמת". השר אריאל אטיאס: "ישראל, אני גאה בך". אם הם גאים בו, אז גם אנחנו.
אקו"ם