דרך השקר: כך התגלגלה פרשת הקרקעות
התחקיר שפורסם לפני שנתיים היה ההתחלה. אחריו נחשפו עוד שקרים, טיוחים וגם לא מעט חוצפה. פרשת גלנט: מהחשיפה ועד בדיקת המבקר
גלנט, חשפנו אז, סלל לעצמו כביש פרטי על אדמה ציבורית כדי לעשות את הכניסה לביתו נוחה יותר, הוסיף לנחלה שלו כמה דונמים, נטע עליהם עצים והתקין סביבם תאורה הנשלטת רק מביתו שלו. גלנט גם סלל רחבת חניה מרשימה בת 150 מטרים והקיף אותה בגדר אבן שגם אותה בנה בלי אישורים של איש ובלי לבקש רשות משום גוף תכנוני.
במקביל חשפנו גם כיצד הצליחו האלוף ורעייתו לקבל ממנהל מקרקעי ישראל, באופן בלתי תקין, עוד 35 דונמים, כשהמינהל בעצמו מגדיר את המהלך "לפנים משורת הדין", אבל לא מספק הסבר למה אם יש דין, צריך לעקוף אותו עבור גלנט. גלנט, גילינו אז, לא הסתפק גם ב-35 הדונמים הללו ופלש ברגל גסה ל-28 דונמים נוספים, אדמת מדינה לכל דבר ועניין.
רשויות התכנון, שנזעקו לסייע לאלוף, ניסו אז להרגיע את התושבים במושב שלא אהבו את מסע הכיבוש הזה בטענה ש"מדובר בגיבור ישראל" וצריך לכבד אותו. אזרח מן השורה שהיה עושה דברים כאלה היה נדרש להסביר כמה דברים לרשויות אכיפת החוק. אבל גלנט הוא לא אזרח רגיל. משרד הפנים, שבמקום לאכוף את החוק בחר לתפקד כמגשר בין השכנים, שלח למושב עמיקם עובדת מדינה על מנת שתרגיע את התושבים.
"מה אתם רוצים? ", שאלה את השכנים, "שכשאריק שרון יבוא לבקר אותו הוא יצטרך להיכנס דרך המטבח? הוא צריך כביש גישה נוסף". בשלב הזה החליט גם צה"ל לסייע לאלוף ובהתגבר הביקורת, לאחר שנסללה עבורו על ידי חבריו במושב עוד דרך לא חוקית, הפעם בת 120 מטרים, הודיע כי הדרך נחוצה לגלנט למטרת מילוט במקרה שיותקף על ידי מחבלים.
בין לבין הגישה מדינת ישראל לבית המשפט בקשה להוצאת צו שימוש חורג בכביש שסלל לעצמו האלוף, כשהיא משתמשת נגדו במילים בוטות אודות "ניכוס" השטחים שלו. הבקשה הזו הוגשה רק לאחר שהתכתבות של המדינה עם האלוף לא שכנעה אותו להתיישר לפי החוק, וזו לא הפעם האחרונה שזה קרה.
גלנט הצליח לשכנע את הוועדה המקומית וכמעט גם את הוועדה המחוזית להכשיר עבורו את אחת הדרכים, אולם בעקבות פרסום תחקיר מעריב יצאה הוועדה המחוזית לשטח, בדקה שוב את הדברים והחליטה לפסול את השימוש בדרך תוך שהיא מורה לגלנט להשיב את המצב לקדמותו. בינתיים נדחתה עתירה שהגישו שכניו של גלנט נגד רשויות החוק שלא אוכפות אותו עליו. גלנט, שכאמור התיישב על 28 דונמים אדמת מדינה שאיש לא נתן לו, נטע עליהם זיתים וסרב לרדת מהם כמעט שלוש שנים, נאלץ לעשות את זה רגע לפני הדיון בעתירה כדי לא להתבזות בבית המשפט.
הפרשה קיבלה תפנית משמעותית כשמעריב חשף כי לקראת הדיון בעתירה מסרו גם האלוף וגם המדינה, מסמכים שקריים שבאמצעותם הצליחו להטעות את ההרכב בראשות הנשיאה דורית בייניש. גלנט, שידע שבג"ץ לא יאהב את הדרך שבה המינהל העניק לו אדמה בלי לעבור דרך האגודה החקלאית של המושב כנדרש, סיפר לבית המשפט כי המנהל הקצה את הקרקע למושב והמושב הוא שהקצה אותה לו, כפי שצריך. לשתי האמירות הללו לא היתה אחיזה באמת. המנהל לא הקצה מעולם את הקרקע למושב והמושב לא הקצה את הקרקע מעולם לגלנט.
בעקבות הדברים הללו פניתי אז לפרקליטו של גלנט, עו"ד דורי קלגסבלד, וביקשתי ממנו להציג בפני מסמך כלשהו שיכול לאשר את הגירסאות הללו של מרשו. לקלגסבלד לא היה שום מסמך כזה. גם המדינה, מצידה, מכרה לבית המשפט סיפורי בדים. כך, לדוגמה,
מהר מאד התברר כי למנהל אין יכולת לעמוד מאחורי התצהירים שהגיש לבג"ץ ושבניגוד למה שהצהיר אין שום משפחות נוספות שקיבלו מה שקיבל גלנט. שוב ושוב פנינו למינהל ובקשנו את רשימת המשפחות המאושרות, אלו שלטענתו קיבלו קרקעות. שוב ושוב משך אותנו המנהל עד שנאלץ לבסוף להודות שאין כאלה.
אלא שכאן לא נגמרה הטעיית בית המשפט. גם המנהל, ממש כמו גלנט, הצהיר בבג"ץ כי העביר למושב עמיקם 35 דונם עבור גלנט במסגרת חוזה שנחתם. מכיוון שתחקיר מעריב העלה כי אין שום חוזה כזה, פנינו למינהל ובקשנו להציג לנו לאיזה חוזה הוא מתכוון. במינהל סרבו.
"התבלבלנו", הסבירו אחרי שפרסמנו את הדברים, "אין חוזה ספציפי לגלנט. התכוונו לחוזה המשבצת של המושב שנחתם כבר ב-2005 ובמסגרתו העברנו למושב את הקרקע עבור גלנט". כשאיתרנו את החוזה של 2005 והוכחנו שגם שם אין מטר אחד עבור גלנט, התנצלו שוב במינהל. התבלבלנו שוב, אמרו. כך הסתבר שגם אחרי שכבר הוחלט לתת לגלנט קרקע "לפנים משורת הדין", זו לא נמסרה מעולם בצורה מסודרת ולא מופיעה על שום חוזה אף שהאלוף מעבד אותה כבר שנים.
באוקטובר 2009 התברר לנו שיש סביב 35 הדונמים סיפור עוד יותר מדהים מכל מה שסיפרנו עד עכשיו. הסתבר שכמה חודשים לפני שקיבל גלנט רשות לעלות על הקרקע הורידה ממנה המדינה חקלאי אחר, תושב עמיקם, והעמידה אותו לדין פלילי באשמת של פגיעה בערכי טבע ונוף. יש במקום שבו מבקש החקלאי לגדל, טענה המדינה, "רקפות, כלניות, צבעונים, נוריות ואזוב מצוי" ועל שטח כזה של טבע אי אפשר לגדל כלום.
החקלאי הורשע בבית המשפט ורגע לפני שנגזר דינו נדהם לגלות שאותה "שמורת טבע" נפלאה שממנה נזרק הוענקה לאלוף יואב גלנט. בשביל גלנט הייתה המדינה מוכנה לוותר על הרקפות, על הכלניות וגם על האירוסים.
בשלב הזה הצלחנו בפעם הראשונה לחלץ גירסה כלשהי מבכיר במינהל והיא היתה מפתיעה בכנותה. ערן ראובני, מנהל המחוז שנכנס לתפקידו לאחר שגלנט כבר קיבל את הקרקע, הודה כי "אני לא יודע מה היתה מערכת השיקולים של מי שנתן לגלנט את הקרקע. דעתי היא שהוא לא היה צריך לקבל".
באמצע אוגוסט האחרון, כשגלנט הוזכר כמועמד מוביל לתפקיד הרמטכ"ל, הצפנו שוב את כל הפרשה. חשבנו שראוי שמי ששוקל איזה רקורד מומלץ לרמטכ"ל החדש להביא איתו, צריך לדעת ולא לשכוח. אהוד ברק קרא ובחר בגלנט.
בסוף אוגוסט החליטה ועדת טירקל לאשר את המינוי. הוועדה, שמונתה כדי לבדוק את התאמתו של גלנט בהיבטים של טוהר המידות, שכחה לבדוק דווקא את הנושא הזה. היא שמעה איזה לוחם אמיץ הוא אבל לא ביקשה לקבל יותר מדי חומרים, לא התעניינה במה שלא הובא בפניה ואפילו לא המתינה לחוות דעתו המלאה של היועץ המשפטי לממשלה.
הוועדה זימנה את ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל הנוכחי, שלושה אנשים שאין להם מושג ירוק בענייני פרשת הקרקעות של גלנט, ושאלה אותם מה הם אומרים עליה. נתניהו וברק, כמה מפתיע, אמרו שאין להם בעיה עם זה. אשכנזי הודה שהוא לא מכיר את הפרשה אבל סיפר להם חוויות מהתקופה שהוא בעצמו היה מושבניק.
ואז הופיע גלנט. גלנט סיפר לחברי הוועדה המוקסמים שהכל בסדר. כל הפרשיות מאחורינו. הכל סכסוך שכנים קטן שלא כדאי לעשות ממנו סיפור גדול. והוועדה האמינה. ב-5 בספטמבר הצביעה הממשלה בעד מינויו של גלנט, כשהיא מתעלמת מכל מה שפורסם. כששר הביטחון מבקש וראש הממשלה נתניהו מגבה, השרים לא נוטים להתווכח. כמעט כל השרים. חוץ מאחד. מיכאל איתן.
איתן, לוחם שחיתות עם רקע קרבי ארוך, הרים את היד בגאון נגד המינוי והצהיר שמי שמתנהג כמו מאפיונר לא יכול לפקד על צבא ההגנה לישראל. הוא לקח את הנושא לידיים כפרוייקט אישי, שאל, חקר, למד, יצא לשטח ובתוך זמן קצר ביותר הפך למומחה לסוגיה. עם ערימת החומר שאסף הוא נפגש עם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, וגרם לו להעלות הילוך בחקירה שניהלו אנשיו עוד קודם לכן בסוגיה.
קשה להפריז בחשיבות התערבותו של השר איתן בפרשה. להתגייסות שלו ולנכונות שלו לומר את האמת בבוטות, בלי לעגל פינות ובלי להתנסח בשפה של פוליטיקאים, היתה חשיבות מכרעת בהגעתו של הנושא למקום שבו הוא נמצא היום.
באמצע ספטמבר הגישה התנועה הירוקה עתירה לבג"ץ נגד המינוי. עורכי הדין נדב אפלבאום וזיו גלסברג, שני פרקליטים צעירים ואמביציוזיים, התנפלו על הנושא והפכו בתוך ימים לגלנטולוגים מומחים.
את מי שהעניקו להם סיכוי להשיג משהו בעתירה שהגישו אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת. ואז הגיעו שופטי בג"ץ ובתום שלושת רבעי שעה שבה הקשו על נציגת המדינה שלחה את היועץ המשפטי להסביר כמה וכמה דברים.
ואחרון אחרון חביב מבקר המדינה. תמצית החומר שהעביר מיכה לינדנשטראוס ביום ראשון לבקשת היועץ המשפטי לממשלה היא שהבהילה את עו"ד יהודה וינשטיין והביאה אותו לבקש מבג"ץ עוד זמן לחשוב. בתחילת השבוע ינסה גלנט לשכנע את לינדנשטאוס שמדובר ב"רוב מהומה על לא מאומה". קשה להאמין שאת הסיפורים שהצליח למכור לוועדת טירקל הוא יצליח למכור למבקר ואנשיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם