מצרים מחכה למוחמד: אל-בראדעי אז והיום
הדיפלומט המצרי, חתן פרס נובל לשלום וראש הסוכנות האטומית של האו"ם לשעבר, מעוניין לזכות בשלטון – אך רק לאחר הרפורמות. פרופיל
מצרים בוערת:
- הערב: הצבא בערים, התושבים בעוצר, אל-בראדעי במעצר בית
- קלינטון: למצרים נחוצות רפורמות כלכליות, חברתיות ופוליטיות
- המתחרה המיידי: גמאל מובארק, בנו של הנשיא המכהן
"באיזה מחיר הושגה היציבות הזאת? בזכות 29 שנים של ממשל צבאי? בזכות 30 שנה של שלטון יחיד? בזכות מרמה בבחירות? זאת לא יציבות, אלה חיים על זמן שאול", אמר. אף שבציבור המצרי עדיין אין לו בסיס תמיכה רחב - ואולי זה ישתנה בימים הקרובים - אל-בראדעי נתפס, בעיקר בעיני התקשורת הבינלאומית, כמנהיג אופוזיציה שיכול לנצח את הנשיא הנצחי חוסני מובארק.
הדיפלומט בן ה-68, שזכה בפרס נובל לשלום עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) שבראשה עמד, שב למולדתו לפני כשנה, ומאז הוא אחד הקולות הבולטים בעד שינוי ודמוקרטיה אמיתית בתוך המדינה המוסלמית הגדולה.
"כשיש לך פרלמנט שבו לאופוזיציה רק שלושה אחוזים מהמושבים, אתה מעליב את האינטליגנציה של האנשים אם אתה טוען שיש פה שיטה דמוקרטית", הוא שב ואומר. רק היום, ימים אחדים לאחר פרוץ הפגנות ההמונים ברחבי מצרים, הצטרף אל-בראדעי למפגינים ברחובות.
"צריך שתהיה חלוקת עבודה", הסביר אתמול בראיון לרשת סי-אן-אן. "כשאני בתוך מצרים נחסמת בפני לגמרי הגישה לתקשורת. לצערי, אני צריך לצאת מחוץ למדינה כדי שאוכל לדבר על מה שקורה בפנים, על סבלו של העם המצרי".
מי שסומן לפני כשנה כתקווה הלבנה הגדולה של האופוזיציה המדוכאת במצרים, אבל יצא לגלות מרצון בווינה, מתייצב היום בראש, או לפחות לצד, המחאה ההמונית,
חזרתו של אל-בראדעי למצרים עשויה להעניק לתנועות האופוזיציה המצריות את המנהיג היחיד המסוגל להתחרות במובארק, במעמדו בציבור ובקהילה הבינלאומית. חתן פרס נובל לשלום אמנם לא הכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות, אולם בשנה האחרונה הוא מנהל קמפיין הכולל ביקורים במסגדים, כנסיות, פגישות עם מנהיגי אופוזיציה והזדמנויות צילום עם ידוענים.
עשרות אלפים השתתפו עד כה באירועי המחאה הגדולים ביותר שידעה מצרים בשנים האחרונות. ההפגנות הגדולות היום, אחרי תפילות יום השישי, כבר נערכות עם התגייסות המונית מאורגנת, כולל קריאה של תנועת האחים המוסלמים לצאת לרחובות כדי לדרוש מהנשיא מובארק להתפטר מתפקידו נוכח העוני, השחיתות והאבטלה.
בין אם היוצאים לרחובות הם בני המעמד הבינוני ובין אם הם עניים, אל-בראדעי לא שייך לאף אחד מהם. הוא בא מהאריסטוקרטיה של קהיר. את אשתו איידה הכיר בשבילים של מועדון "גזירה", שם נפגשים בני המעמדות הגבוהים של מצרים בין אורוות סוסים גזעיים למסלולי גולף מוריקים.
תחת שלטון הרודנות של גמאל עבד אלנאצר, אביו, מוסטפה בראדעי, היה נשיא לשכת עורכי הדין המצרית ופעל נמרצות למען חופש העיתונות והדמוקרטיה. הדעות שלו השפיעו בבירור על מוחמד וארבעת אחיו, אבל למרות זאת, כשאל-בראדעי הצעיר סיים את לימודיו באוניברסיטה, הוא בחר לעבור למערב.
אם כבר דמוקרטיה, לפחות במקום שבו היא קיימת באמת ולא רק חלום שאינו בר השגה. הדוקטור למשפטים, שהפך לדיפלומט, עלה מהר בסולם הדרגות, ולפני שעבר לאו"ם ב-1980 אפילו הספיק להשתתף מטעם מצרים בשיחות השלום בקמפ דיוויד.
אל-בראדעי לא היה המועמד המועדף להחליף את ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, האנס בליקס, כשזה פרש ב-1997. למעשה, הוא אפילו לא היה המועמד המועדף על המשלחת המצרית. אבל הוא היה היחיד שגם המזרח וגם המערב יכלו לחיות עם בחירתו.
יותר משאל-בראדעי ניצח במרוץ לתפקיד, אחרים הפסידו בו. המשימה שעמדה בפניו, בתור ראש סבא"א, הייתה דו-ראשית: מצד אחד לעזור למדינות החברות להשיג ולהשתמש בפסגת הטכנולוגיה הקיימת, ומצד שני להבטיח שייעשה בה שימוש הוגן ובטוח. ועוד אחת, ממש קטנה במונחים סיזיפיים: למנוע הפצה של נשק גרעיני ולרסן את שאיפות ההתפשטות הגרעיניות של מנהיגים בעולם, שפויים יותר או פחות, דמוקרטיים פחות או יותר.
ממשל בוש ממש לא אהב אותו, במיוחד משלא סיפק בידו את האקדח המעשן: הוכחה שסדאם חוסיין מחזיק בעיראק נשק להשמדה המונית. הסי-איי-איי צותת לטלפון שלו, כך חשף ה"וושינגטון פוסט" ב-2004. "לא היה לי מה להסתיר", הוא אמר אז ל"דר שפיגל" הגרמני, "רק הפריע לי שלא יכולתי לדבר עם הילדים שלי בלי שיצותתו לנו".
למותר לציין שגם בישראל לא קשרו לו כתרים - בגלל עיראק, בגלל איראן, מפני שהוא מצרי, מפני שלא היסס להביע דעות נחרצות נגד אפשרות של פעולה צבאית ישראלית. "זה יהיה מטורף מצד ישראל לתקוף את איראן", הוא אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס" לפני שנתיים, שבו גרס שמתקפה מעין זו "תהפוך את האזור לכדור אש ותציב את איראן על מסלול התנגשות... בתמיכת כל העולם המוסלמי".
כיוון שישראל לא חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (כמו הודו, פקיסטן וקוריאה הצפונית, שלכולן יכולת גרעינית), לאל-בראדעי, שביקר כמה פעמים בארץ, אבל לא בכור בדימונה, אין דרך ממשית ללחוץ על ירושלים בנושא הגרעין הישראלי. ברוח זו, הוא גם מאמין שתוקפה המוסרי של האמנה פג בעיני העולם הערבי בשל מה שנתפס כסטנדרט כפול ביחס לישראל ולגרעין.
מבחינת אל-בראדעי נושא הגרעין לא היה סתם עבודה. לעתים גבל הדבר בתחושת שליחות של ממש. מעל הספה במשרדו הישן בסבא"א הייתה תלויה רפרודוקציה של "הצעקה" של מונק, שהייתה עבורו תזכורת לזוועה שנשבע למנוע.
"אני חושש שהזיכרון של הירושימה מתעמעם", הוא אמר בזמנו ל"דר שפיגל", "אני מפחד מזה שנשק גרעיני יפול לידיים של דיקטטורים וטרוריסטים. ואני גם מפחד ממאגרי הנשק הגרעיני של מדינות דמוקרטיות, כי כל עוד כלי הנשק הללו קיימים, אין ביטחון מפני התוצאות ההרסניות שיכולות להיות במקרים של גניבה, חבלה או תאונה".
למרות הביקורת הרבה שהוטחה במשך השנים על חוסר אמצעי האכיפה בגוף בראשו עמד, הוא לא חשב שסבא"א חסרת שיניים לחלוטין, והאמין שהסוכנות "יכולה לעשות את ההבדל בין מלחמה לשלום".
ב-12 שנותיו בווינה הוא התעקש לגור במרכז העיר, ליד אנשים "רגילים", כהגדרתו, ולא בשכונות צפופות הדיפלומטים. עם כובע הבייסבול המוכר שלו הוא היה רץ ברחובות, קורא את העיתונים בבית הקפה השכונתי, לבד, מקווה שלא יזהו אותו. את ההודעה על קבלת פרס נובל שמע עם כולם בטלוויזיה.
בחגיגה הספונטנית והצנועה שערכו לכבודו, ולכבוד עצמם, במשרדים של הסוכנות שחלקה עמו את הכבוד והפרס, לא הצליח הדיפלומט המנוסה להסתיר דמעות התרגשות. קהל מריע בצעקות "מוחמד, מוחמד" אינו מחזה יומיומי במשרדים המעונבים האלה.
וגם לא ברחובות קהיר. לפני כשנה, עם שובו למצרים, אחרי 12 שנים בווינה, חיכתה לו קבלת פנים של גיבור לאומי, לאור הערכות כי הוא היחיד באופוזיציה שמסוגל להביס את הנשיא מובארק בבחירות לנשיאות, שייערכו השנה. קריאות ההמונים שהתאספו מחוץ לשדה התעופה של קהיר התפצלו בין אהדה לאל-בראדעי ובין קריאות גינוי למובארק וליורש המיועד, בנו גמאל.
אל-בראדעי, דיפלומט נצחי, נפגש עם בכירי אופוזיציה, הכריז על הקמת תנועה חדשה - אגודה לאומית שתפעל לשינוי ולרפורמות דמוקרטיות - אבל לא התחייב לכלום, רק רמז שהוא שוקל להתמודד על נשיאות מצרים.
עם המגבלות שמטיל משטר מובארק על מועמדים עצמאיים יקשה עליו מאוד לנצח בבחירות, ולכן בינתיים הוא מקדיש את רוב מאמציו למען קידום שינויים בחוקה, כדי שניתן יהיה לקיים בארצו בחירות תקינות. עד כה התעקש אל-בראדעי כי יכריז על מועמדותו רק אם יתחוללו רפורמות דמוקרטיות תחת פיקוח בינלאומי.
הביקורת שהטיח אל-בראדעי במשטר מובארק עוררה אמנם דיון פוליטי חריג עבור המדינה, שמקשה על פעילות חופשית של ארגוני אופוזיציה, אבל היא לא עשתה הרבה מעבר לכך. "אל-בראדעי הוא שחקן בעל מעמד בינלאומי ולא ניתן לעצור אותו בקלות", אמר אוסמה אל-רזלי, מקורב לשעבר של מובארק, בעקבות ייסוד התנועה החדשה, אבל אל-בראדעי עצמו, גם אחרי סיבוב הניצחון בקהיר, עדיין מתגורר בווינה, בגלות מרצון, הרחק מהישג ידו של השלטון שאותו הוא שואף להחליף.
אגב, הוא לא שותף לחששות במערב, וגם בישראל, מפני מהפך במצרים, שיביא לשלטון את תנועת האחים המוסלמים. "אנחנו צריכים להפסיק לעשות דמוניזציה של'האחים המוסלמים', זה לא נכון שהבחירה היחידה שלנו היא בין דיכוי תחת מובארק לכאוס של קיצונים דתיים", הוא ענה לשאלת השפיגל הגרמני.
"יש לי הרבה חילוקי דעות עם האחים המוסלמים, אבל העובדה היא שהם לא מחויבים לאלימות זה חמישה עשורים. גם הם רוצים שינוי. אם אנחנו רוצים דמוקרטיה וחירות, אנחנו צריכים לכלול אותם במערכת במקום לדחוק אותם החוצה", הוסיף.
פעם , כשעדיין היה ראש סבא"א, מוחמד אל-בראדעי נשאל על ידי עיתונאי מתחכם עם מי היה מעדיף לשתות קפה - עם ג'ורג' בוש או עם סדאם חוסיין. תשובתו הייתה נחרצת, אבל מאוד דיפלומטית: "אי אפשר לענות על זה. אני לא שותה קפה". לא בטוח שיוכל להשתמש בתשובה הזאת שוב. עכשיו, מרגע שנחת שוב בקהיר, הכל משתנה. הדיפלומט הנצחי יצטרך לא רק לשתות קפה, אלא גם להתפלש בבוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם