הקרב של דניאל: הילד שדרך על מוקש לא נח
דניאל יובל בן ה-12, שאיבד את רגלו בפיצוץ מוקש בגולן, משחק כדורגל, בועט באימוני קיקבוקס ופועל למען פינוי מוקשים. הראיון המלא במוסף "סופשבוע"
דניאל יובל צילום: יהונתן שאול
"אני מתאמן המון כי אני אוהב ספורט, אבל גם כדי להוכיח לעצמי שעם פרוטזה אפשר לעשות הכל", אומר דניאל בראיון נרחב שהעניק למוסף "סופשבוע" בדיוק שנה לאחר פציעתו. "הפרוטזה נותנת לי יותר מוטיבציה, אני חייב את זה לעצמי. רק על דבר אחד קשה לי להתגבר וזה הטראומה משלג".
היום אתה מרגיש מוגבל?
"ממש לא. אני עושה הכל. בעוד שנה אעבור ניתוח פלסטי כדי להסתיר את הצלקות על הרגל השנייה, אבל האמת שזה לא מפריע לי. אני חושב שאפילו יפה שיש קצת צלקות. אני הולך ככה לים ולא אכפת לי שרואים את הרגליים. אני לא מתעצבן אם מעירים לי ברחוב, מצביעים עליי או שואלים שאלות. לפעמים אני מרגיש שמפחדים מהפרוטזה, אבל אין ממה. היא חלק מהגוף שלי".
"ידעתי שרגל ימין שלי התפוררה"
דניאל נפצע ב-6 בפברואר 2010 בעת טיול משפחתי לצפון. בבוקר הוא ביקש להישאר בבית ולשחק עם חבריו, אולם הוריו החליטו שכל חמשת האחים ייסעו לראות שלג. משפחת יובל תכננה לנסוע למרום גולן, אולם בצומת לפני הקיבוץ כיוונה המשטרה את המוני המטיילים לכיוון הר אביטל. "כבר כשדרכתי על השלג, הרגשתי שיקרה לי משהו נורא. זו הייתה תחושה נבואית מוזרה. התגברתי עליה כי הייתי בטוח שאני מדמיין".
אלא שדניאל לא טעה. דקות ספורות
אחר כך ניסה לגשת לסלע יפהפה עטור גבישי קרח, שניצב בין המטיילים, אולם בטרם פסע שני צעדים - שמע רעש מחריד. "שמעתי 'בום' חזק והאוויר התמלא בעשן ובריח שרוף. ראיתי אנשים רצים בטירוף ולא הבנתי מה קורה. כאב לי ברגליים כאילו מישהו דפק לי עליהן עם עשרות פטישים מברזל. התאפקתי לא לבכות. הסתכלתי על רגל שמאל והכל היה מלא בדם. לא העזתי להסתכל על רגל ימין, שם הכאב היה חזק יותר. אבא שלי הרים אותי על הידיים ורץ".
היית בהלם מהפיצוץ?
"ידעתי מיד שדרכתי על מוקש. ראיתי מרחוק את נעל האדידס שלי מונחת על השלג. ידעתי שרגל ימין שלי התפוררה".
הסיפור המלא: ביום שישי במוסף "סופשבוע"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם