מכירת חיסול: חברה חד פעמית
אשפה היא מחלה. יש המעריכים שבתוך שלוש שנים כבר לא תהיה סיבה להתווכח מי מוציא את הזבל, כי השקיות פשוט יישארו בבית מפאת חוסר מקום במזבלות. אבל יש פתרונות, חוק האריזות והפרדת הפסולת כבר כאן. תמר הראל מציגה גם פתרונות תוצרת שבדיה
הפעמים היחידות בהן אנחנו מבינים כמה דברים יש לנו הן כשאנחנו נתונים לחסדיהם של אחרים; חברות התעופה שקבעו שמה שכל מה שבן אדם צריך כשהוא עוזב את ביתו זה עשרים קילוגרם, ומובילי רהיטים שמעלים את המחיר על כל קומה בלי מעלית. כשאורזים לקראת מעבר דירה מגלים בדרך הקשה כמה דברים צברנו, וכל דבר נראה כמו התלבטות הרה גורל, כמו מה לעשות עם שני סירי פונדו כאשר שניהם אגב, עדיין באריזה. מה שלא מוצא את עצמו בתרומות לצדקה או אצל חברים שהצלחת לשכנע שהם ממש חייבים אמבט מסג' לרגליים, מגיע בסופו של דבר למקום הידוע בכינויו "אשפה" או בשמו המלא "אתר לסילוק פסולת".
בישראל יש שלושה עשר אתרים חוקיים לסילוק פסולת, ברובם מטמינים את אותה אשפה שמיהרנו להשליך, ויש המעריכים שבתוך שלוש שנים כבר לא תהיה סיבה להתווכח מי מוציא את הזבל, כי השקיות פשוט יישארו בבית מפאת חוסר מקום במזבלות. למרבה המזל אתרים פיראטיים לסילוק אשפה יש בשפע. דבר נוסף שלא חסר הוא המטרדים הנלווים המגיעים ביחד עם אשפה; ריח הוא המובן מאליו שבהם, זיהום מי תהום על ידי מיץ אשפה מאתרים לקויים, סכנת הרעלה או חנק לבעלי חיים, סכנת שריפות בגלל דברים דליקים שאנחנו שמים בדברים לנו, ופליטה מוגברת של גז המתאן, גז חממה עמיד במיוחד שמוסיף להתעבות האטמוספרה, תורם לאפקט החממה המוגבר, וייתכן שלוקח חלק בהתחממות הגלובאלית, ע"ע.
מי תהום אינם הקורבנות היחידים של אותה אשפה טורדנית, כל האוקיינוסים והימים מזוהמים בדרגה כזו או אחרת. 'שטח הפסולת של האוקיינוס השקט' (The great pacific garbage patch), הוא כתם אשפה בחלקו הצפוני של האוקיינוס השקט, שגודלו מוערך כפעמיים גודלה של מדינת טקסס. ההערכות לגבי גודלו אינן מוחלטות, מכיוון שלא קיים סולם ברור המבחין בין כמויות אשפה "רגילות" או "גבוהות", כל מה שניתן לומר הוא שבאזור הכתם הן "גבוהות מהרגיל".
עיקר האשפה הוא כימיקלים מעשה ידי אדם, ופלסטיק על כל סוגיו ובגדלים
אשפה מקורה בדברים, אך מה מקורם של כל הדברים בחיינו? "סיפורם של דברים" (The story of stuff), הוא סרטון אחד בפרויקט של אישה אחת, אנני לאונרד שמה, שקמה יום אחד והחליטה לברר מאיפה באים 'דברים' לעולם ולמה זה צריך להטריד את כולנו. לפני שנה יצא לאור ספר הנושא את אותו השם, המסכם את כל המידע שהוביל ליצירת הסרטון הראשון, ומתאר בהרחבה את חמשת השלבים של יצירת 'דברים'; חילוץ, ייצור, הפצה, צריכה, וסילוק –מערכת משומנת היטב, כשהשחקנים הראשיים בה הם אנחנו, לטובה או לרעה.
הסרטון מדגיש ומסביר באופן ציורי ונעים הרבה עובדות לא נעימות, בין היתר שמערכת ליניארית המבוססת על ניצול ללא היכר של משאבים, של כדור עם משאבים מוגבלים, לאורך תקופת זמן שאינה מוגבלת – בסופה של דבר נידונה לכישלון. כדור הארץ הוא לא היחידי שנפגע במערכת הליניארית הזו, לאורך כל הדרך נפגעים גם אנשים, ולא רק העובדים במפעלים שנושמים כימיקלים כל היום, אלא גם הצרכנים שמוכנים לקנות דברים מבלי לשאול מה הכניסו לתוכם. מכיוון שכל דבר במערכת הזו מסיים את חייו בתור אשפה, לשם גם מגיעים הכימיקלים, שמוצאים את דרכם לקרקע ולמים כמו שציינו מקודם, אבל גם לאוויר בעקבות שריפת אשפה לצורך צמצום נפח.
הדרך ההגיונית ביותר לתקן מערכת ליניארית, היא לחבר את שני הקצוות ולמעשה לבטל את המונח אשפה באמצעים שונים; מיחזור, שימוש חוזר, צמצום, תיקון והפצה מחדש, כל אלו מנגנונים שנועדו להאריך את חיי המוצר כמוצר, או לפחות להאריך את חיי חומרי הגלם מהם הוא עשוי, לפני שהוא מסיים כאשפה. האמת הכואבת היא שבין חמשת עקרונות ה-R (Recycle, Reuse, Reduce, Repair and Redistribute) מיחזור הוא הפתרון הפחות מומלץ, בעיקר בגלל שהכימיקלים שהכנסנו לדברים שלנו בתחילת המערכת לא נעלמים בתהליך המיחזור, הם פשוט עוברים הלאה למוצר הבא שהוא בדרך כלל ברמה פחותה יותר מהחומר הגלם המקורי, סוג של 'מחזו-רע'.
דוגמאות שוודיות למהלכים אפשריים הן למעשה לא מורכבות במיוחד; בעוד בישראל עדיין דנים האם לגבות תשלום על שקיות פלסטיק בסופרמרקטים, בשוודיה כבר משלמים על שקיות פלסטיק ונייר בכל מרכול. דוגמה פשוטה ויפה לצמצום אשפה היא חנות "הצלב האדום" השכונתית המציעה סחורה יד שנייה במחירי רצפה; ככה קונים מיקרוגל במצב חדש בארבעים שקלים, וחלק מהמוצרים מגיעים אפילו באריזות המקוריות שלהם ולעיתים מ-IKEA המלכה בכבודה ובעצמה. החנות נעימה, מסודרת והדברים בה מתחלפים כל הזמן, ולא מדובר בקמצנות, אלא פשוט בדרך הגיונית וחסכונית לרכוש 'דברים', מה שיכול להסביר למה החנות תמיד מלאה במבקרים ואולי גם למה הפחים בשוודיה קצת יותר ריקים.
עד כה ניתן להגיד שחלק א' של הכתבה מסתכם במסקנה שאשפה היא מחלה. החדשות הטובות שיש לכך פתרונות ושבשנים האחרונות המודעות אליהם הולכת ועולה, וגם ישראל נכנסה למערכה עם יוזמות דוגמת חוק האריזות של גלעד ארדן ומהפכת הפרדת האשפה הרטובה. התסמינים של מחלת ה"אשפה" מדברים בעד עצמם; 1.6 ק"ג מייצר כל אחד מאיתנו ביום, 585 ק"ג בשנה. מי שלא מאמין שיעשה ניסוי; לשמור את האשפה שאתם מייצרים בשקית אחת שתלך איתכם לכל מקום. אנחנו בכיתה עשינו את זה למהלך שבוע, תנסו את זה לפחות לשלושה ימים. יש משפט נפלא באנגלית שאומר There is no 'away' to throw thing to , או – אין כזה דבר "הרחק" לזרוק אליו דברים. כשהאשפה נשארת איתנו, היא פתאום הבעיה שלנו ולא של מישהו אחר.
כמו כל מחלה אין ספק שצריך לטפל בתסמינים – צמצום השטחים להטמנה, זיהום וריח – זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, אבל כל המהלכים שמנינו עד כה כגון מיחזור או צמצום אריזות הם בסופו של דבר כמו אקמול לכאב ראש: התסמין אכן עובר, אבל הגורם למחלה נשאר. בסרטון "סיפורם של דברים", מדברת אנני לאונרד על כך שהאשפה היא בעצמה רק תסמין למחלה אחרת, עמוקה יותר, הנפוצה בעיקר בעולם המערבי. על המחלה ועוד – בחלק ב' של הכתבה, בקרוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם