תנו לחיות בארץ הזאת
המובארקים שלנו כרתו ברית עם הטייקונים. יחד הם אחראים לעליות מחירים,למשכורות הנמוכות ולאשליה שאנו חיים בדמוקרטיה ובחופש כלכלי. הגיע הזמן לומר די
הטור טען שהאמת שונה. האמת היא שנוצרה כאן מציאות שבה הפוליטיקאים הבכירים שלנו מתחלפים לעתים נדירות, אם בכלל. כמו מובארק, הם תמיד איתנו. לפעמים לא באותה מפלגה, לפעמים אפילו לא בקואליציה. אבל מידת יכולתם של רעיונות ואנשים חדשים לשנות את המערכת מוגבלת באורח עמוק.
ממילא הפוליטיקאים הבכירים כבר חדלו להיבחן בזכות יכולתם לשפר את מציאות חיינו הרגילה. חלק גדול מהם התנתק לחלוטין מבעיות היומיום שמטרידות אותנו. הם אינם הולכים לקופת חולים, אינם מתענים בפקקים, לא ממתינים בתור במשרד הפנים ובירוקרטיה בשבילם הפכה לסיסמה בלבד. כמו מובארק, הבעיות הללו כבר אינן נוגעות להם, והם עסוקים בשימורו של המטריקס עם עוד שני בעלי ברית חשובים: הסקטורים והטייקונים.
בישראל הולכת ונוצרת מושבת מטעים מודרנית. בסרט, המכונות מייצרות מציאות וירטואלית לבני אדם שלמעשה משמשים כבטריות שמזינות את האנרגיה של המכונות עצמן. גם אצלנו הוקמה חוות בטריות זריזות. מעמד ביניים שעובד קשה מאוד, מקבל מעט מאוד, ומשלם מחירים מופקעים לחלוטין.
בעוד המשכורת הממוצעת הישראלית נעה סביב ה-8,000 שקל, המחירים כאן של מוצרים בסיסיים גבוהים לעתים בעשרות אחוזים מול מדינה עשירה כמו בריטניה. בבריטניה, ציינתי, המשכורת הממוצעת גבוהה ב-50 אחוז, אבל ליטר חלב זול יותר. וגם ליטר שמן זית. ולהם אין עצי זית.
מדוע? לא בגלל שורת האגדות שמאכילים אותנו הארכיטקטים של המטריקס (עלויות, מסים ושטויות אחרות), אלא כי נוצרה כאן, במכוון, מציאות של חוסר תחרות וריכוזיות על. המחירים הגבוהים מכוונים. המשכורות הנמוכות מכוונות. כדי שהתסכול לא יסכן את שליטי המושבה, נוצר המטריקס: השכנוע שאנחנו חיים בחופש כלכלי.
האמת היא שמיליוני ישראלים קונים את הדירה שבנה הטייקון, על אדמה שהופשרה באמצעות הקשרים עם המובארק התורן, לוקחים משכנתה מהבנק של
הבטריות - שהן אנחנו - מממנות את מי שלא עובד או עובד בעבודות מומצאות בשביל המדינה. זה השותף השלישי במטריקס. אתם יודעים מי לא עובדים. הסקטורים. הם תורמים תרומה מכרעת לקיום המטריקס באמצעים פוליטיים. במילים אחרות: הסכמים קואליציוניים.
היה הרבה זעם ולפעמים ייאוש בתגובות. זעם על המצב הזה שמתקיים בתמיכתה המפורשת של אדישותנו, וייאוש מההתמשכות הבלתי נתפסת שלו. כמה אנשים התלוננו שהשבת שלהם נהרסה, ושלוחה להם התנצלות כנה. מדאיגות הרבה יותר היו התגובות שרמזו או אמרו במפורש שאין תקווה כאן, בארץ הזו. זו לא הייתה הכוונה. כדי שזו תובן, כמה שאלות ותשובות.
ודאי. הן בכל מקום. הנה לדוגמה שוק הרכב בישראל. כמה עולה טויוטה יאריס, נניח, בבריטניה? יאריס טי ספיריט, כולל מערכת ניווט לווייני מובנית, תעלה לכם כ-63 אלף שקל. חדשה. מהניילונים. תבדקו כמה היא תעלה כאן, ואל תקנו את בלבולי המוח על ה"אבזור". בבריטניה , נציין שוב, המשכורת הממוצעת גבוהה ב-50 אחוז מהמשכורת הישראלית. ההיגיון מחייב שהמחירים כאן יהיו נמוכים יותר, אבל להיגיון אין מקום במטריקס.
לא ממש. יצרני המכוניות נותנים ליבואנים הישראלים את המכוניות במחירים נמוכים במיוחד, כדי לפצות על המיסוי הגבוה בישראל. ב-2009 חשף אתר ynet תכתובת פנימית של יבואנית רכב שהסבירה מדוע המחירים גבוהים כל כך לצרכן הפרטי: בגלל חברות הליסינג הענקיות.
הן קונות את המכוניות בסיטונאיות ובמחיר מופחת. משום שרווחיהן מבוססים על מכירת כלי הרכב אחרי תקופת הליסינג, הן לוחצות על היבואנית למכור לצרכן הפרטי במחיר גבוה מאוד. במקביל, החברות נהנות ממחירים נמוכים מאוד. ככה, כולם יוצאים מרוצים: המדינה גובה מאיתנו מסים אדירים על מכוניות (אמורים להפנות אותם לתשתיות, לכבישים, לבריאות. מצחיק, נכון?). היבואנים נהנים משיעורי רווח נאים של עד 40 אחוז. וחברות הליסינג (תבדקו בבעלות מי) מוכרות במחירים שמבטיחים להן רווח מצוין. מי נדפק? הבטריות.
עוד דוגמאות? תבדקו את "התחרות" בין הלוויין לכבלים. תבדקו כמה אתם משלמים לאינטרנט, ואיזה אינטרנט תקבלו באותו מחיר באירופה, נניח. וזה עוד לפני שדיברנו על הסלולרים. ישראל הפכה יקרה כמו אירופה במובנים מסוימים, רק בלי התחרות. ובלי המשכורות. ובלי ימי החופשה.
ממש לא. ההפך. זה ניסיון לתאר פער מציאות לא הוגן. זו אמורה להיות חברה דמוקרטית, שבה אפשר להחליף את מקבלי ההחלטות אם הם נכשלים. אז מדוע הם לא מתחלפים? אם זהו משק חופשי, שדורש מכולנו (טוב, לא מכולנו, מאלה שנושאים בנטל) להסתגל לתרבות קפיטליסטית, לראות את הילדים שלנו פחות, לעבוד שעות מופרזות, למה אנחנו לא נהנים מתחרותיות קפיטליסטית? התשובה היא שהמציאות שלנו היא מדומה.
הרווחים האדירים שמפיק המשק הישראלי הולכים לאדוני המטריקס - בעלי המטעים, המובארקים והסקטורים. אין שום בעיה עם טייקונים, רק מדוע יש מעטים כל כך? האם ישראל הייתה ניזוקה מ-500 כאלה ולא מ-20? מדוע אין פה בנק קמעונאי זר שיתחרה במקומיים? מדוע שכירים במעמד הביניים לא יכולים להתפרנס בכבוד? הסיבה היא שנוצר כאן כשל שוק אדיר, מקיף, ממוסד. הוא נשען על אדישותנו.
אוהו, ועוד איך יש קשר. מחיר החלב בישראל נמצא בפיקוח ממשלתי! אבל בוא נעזוב את הדוגמה הזו. מי שאמור לשמור עלינו מפני קרטלים, מפני מונופולים ומפני עיוותי שוק, הם נבחרינו. אבל משום שהם כבר מזמן הפכו למובארקים, אין להם שום עניין בכך. הם רוצים לשמור על כורסאותיהם. הרגולטורים, מצדם, חולמים (לא כולם) על היום שבו ישתלבו באופרציה של הטייקון שעליה הם אמורים לפקח.
באמצעות סם מסתורי, נקרא לו ש-כ-ח-ה, הם מצליחים לגרום לנו לבחור בהם פעם אחר פעם, בלי להבחין שאנחנו בוחרים באותם אנשים, שנכשלו בסיבוב הקודם או בזה שלפניו. זו הצלחה כבירה, ואנחנו משלמים את המחיר.
נניח: אין רכבת תחתית או עילית בגוש דן. בלונדון יש רכבת תחתית מהמאה ה-19. באתונה יש רכבת תחתית. לעזאזל, אפילו מובארק (האמיתי!) בנה רכבת תחתית בקהיר. למובארקים שלנו ממש לא אכפת. הפקקים הם עוד מטרד שמתייחס בעיקר לעובדים במושבת המטעים שהיא ישראל, ולא להם. להם יש צ'קלקות. יש פגישות שאפשר לקבוע בעשר וחצי בבוקר, וכך לפספס את הפקקים של שמונה.
האם הסקטורים יפסיקו לתמוך במובארקים כי לא תהיה רכבת תחתית? ממש לא. הסקטורים לא נוסעים לעבודה. הם לא עובדים. משעה שהסקטורים תומכים במובארקים, וכולנו נמצאים בתוך המטריקס וממשיכים לבחור במובארקים, אין סיבה לנבחרינו לעבוד קשה על רכבת תחתית. אה, ולא נשכח: יש כמובן מי שיפסיד ממערכת הסעה המונית בגוש דן. רמז: תחשבו על מכוניות.
יש הרבה תורמים למצב הנוכחי. גם בתקשורת. מצד אחד, התקשורת מדווחת פחות מדי על העניינים האזרחיים שמהווים את המטריקס. מן הצד האחר, היא בנויה לדווח על ההתרחשויות, ואת אופיין של אלה מכתיבים הפוליטיקאים, אנשי העסקים וראשי הסקטורים. בכל מקרה, אין ספק שהאדישות דבקה בכולנו. גם בתקשורת.
ב-2010 נדרשו 129 משכורות ממוצעות כדי לרכוש דירה ממוצעת במחיר של כמיליון שקל זו הייתה הרעה משמעותית מול 2009. מחיר של מכונית משפחתית מגיע לעשרה אחוזים ממחיר דירה ממוצעת. אין מערכת הסעה המונית אפקטיבית.
המחירים של מצרכים רגילים הפכו לגבוהים יותר מאירופה. מאז תחילת 2008 עלו מחירי הדירות בשליש. ריאלית מול עליית המחירים המטורפת הזו, מעמד הביניים הולך ונשחק. הוא נשבר תחת הנטל שמוטל בעיקר על כתפיו. החלק שלו בהכנסה הלאומית הולך ומצטמצם, אבל ההוצאות שלו גדלות. השכיר הישראלי הפך לאסיר.
ההפך. מה הסיכוי ששכיר, עם משכנתא ועם משפחה, יוכל להתפטר ולחפש עבודה חדשה? הוא כבול לתשלומים על האוטו שנמכר לו במחיר מופרז. אסיר של המשכנתה על הדירה שקנה בבועה שמנופחת על ידי אינטרסנטים.
המשכורת שהרוויח, מול המחירים ששילם, לא מאפשרים מרווח נשימה. הוא הפך לעבד של המטריקס הישראלי. עוד סוללה קטנה במושבת הבטריות. הוא עובד יותר מדי, מבלה עם משפחתו פחות מדי, מרוויח מעט, חי על הקרדיט ומקווה לטוב.
יהיה טוב כי המצב הנוכחי הוא, בפשטות, לא יציב. יהיה טוב כי למרות העושק המתמשך הזה של מעמד הביניים, עדיין על גבו נבנית כל המציאות הישראלית. במילים אחרות, יהיה טוב, אבל רק אחרי שיהיה רע.
פעם הייתה מפלגה קטנה כאן בארץ. אלה היו זמנים שקברניטינו לא היו מובארקים, אלא בן גוריונים, מנחם בגינים ופנחס ספירים. איש מהם לא נהיה עשיר, ואיש מהם לא עישן סיגרים. וביניהם גם הייתה המפלגה הזו, ששמה היה הציוניים הכלליים. היה עידן שבו אדם יכול להיות ציוני כללי. ימין . שמאל. כללי כזה. בלי התלהמות. כללי. המפלגה עברה מהעולם.
הייתה להם סיסמה, לציונים הכלליים. היא הייתה ונשארה הניסוח האזרחי האותנטי ביותר של המצב הישראלי. היא החומצה שתמס את המובארקים, תכניס תחרות לעולמם המכווץ והעשיר של הטייקונים, ותשלב את הסקטורים. זו סיסמה שהיא דרישה פשוטה.
תנו לחיות בארץ הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם