מיוחד: סיני של אחרי ההפיכה – יומן מסע
15 שנה תחת ישראל, 30 תחת מובארק ועכשיו מה? מרדכי חיימוביץ ויוסי אלוני נסעו לחצי האי הריק מתיירים ובדקו מי רוצה שם דמוקרטיה
דיוטי פרי נעול, רמקול שקורא: "לידיעת הישראלים היוצאים למצרים: המטה ללוחמה בטרור מזהיר שלא לעבור למצרים". על המסך מעל תא ביקורת הגבולות האזהרה מנומקת יותר: "לאחרונה הוחרפו מאוד איומי הטרור, בעיקר חטיפה, נגד הישראלים בסיני". בון ווייאז', מאחל השלט במסדרון המוביל לצד המצרי.
יוצאים לחצר, שומעים את הד קולותינו, נפגשים עם השוטר שגם בודק ידנית, גם מעביר ב"סקאנר", גם עושה ביקורת דרכונים, וגם מספיק לא לעשות כלום כל היום. על הכיסא ששייך בימים אחרים לבודק נוסף, נח עכשיו חתול ג'ינג'י. וגם הוא מפהק. ואף תמונה של הראיס. אף פוזה במדים, שום נפנוף אבהי להמונים.
פולחן אישיות סטליניסטי נעלם ברגע. "וואלכ דמוקרטיה", אומר לנו הנהג חמאדה שמחכה עם הוואן טויוטה, "רוצה לדבר - מדבר". איש בחליפה שחורה מתיישב בחטף לידו. יש לו מבט נמס, חיוך תינוקי ואקדח שני קנים על המותניים. זה השוטר שיהיה איתנו, כי זאת ההוראה בימים אלה בסיני: ישראלים ואמריקאים - רק עם ליווי. הליווי, כך יתברר, יהיה צמוד מאוד. המילה "ממנוע" (אסור) ואס-אם-אסים חשאיים יככבו לאורך כל הדרך.
סיני מתגלית כעולם הדממה. כפרי רפאים. מחנות קמפינג עזובים. הנה קפאו כל הצריחים הזקורים, כל החומות הוורודות שמקיפות בתי מלון מצועצעים. אפילו הים נראה עומד. אין איש בחוף. רק הרוח מסחררת שקיות פלסטיק שמלפני המהפכה. הייתה מהפכה? קצת דגלים מתנפנפים על מכוניות, קצת תמונות קרועות של הראיס, קצת מבטים מרדניים. אין כלום מזה. אף סימן שהרבולוציה אכן עברה כאן.
ואולי באמת לא עברה. ולמה שתעבור? כשמחיר הדלק הוא 1.19 לירה מצרית לליטר (כ-70 אגורות) המהפכה הייתה צריכה לעבור מצפון למעבר טאבה.
גם בימים עצלים יותר דאגה מצרים להרחיק ממנה את סיני. בימים הרדיקליים האלה הרצון להתרחק הוא הדדי. שם אין שום תוכנית לייצא את המהפכה, ופה אין שום תוכנית לקבל אותה. אז סיני לא תעלה על עגלת הזמן, אבל למי אכפת בכלל? הבדואים שפגשנו היו מינימליסטים כתמיד. מבחינתם המהפכה, או הבלגן כפי שהיא
במידה רבה הבדואים מרגישים שמעכשיו יוכלו להיות יותר בדואים. לחרוש את ההרים בלי שאף אחד ייכנס להם לעצמות. וגם הפרנסה תחזור. וכולם יחזרו. הישראלים בראש. "כי עוד מעט חודש ארבע", אמר לי אחד, "ואיך תעשו פסח בלי סיני?".
חוף פרדייז היה המקום של החפ"שים הישראלים. של כל מי שלא הצליחו לשלם על "מורגנה טאבה" מצפון או על ראס א-שטן מדרום. אבל עכשיו שולחן הביליארד מאובק, והמקלות זרוקים, ורק בעל המקום מביט חרישי אל הים.
קוראים לו מסעוד. ענק נובי שחור מסואץ שלובש גלבייה ומעשן "קליאופטרה". בן 35. "חמש שנים לפני מובארק", הוא אומר בעברית שוטפת. "כבר 30 שנה שאני איתו, וזה יותר מדי". מסעוד מנסה להבין את העולם סביבו. אומר שאין מה לעשות. ככה הלך בטוניס ובקהיר, כך יילך באלג'יר ובטהרן. "בלגן אטומי".
כולם רוצים דמוקרטיה...
"אנחנו בדמוקרטיה כל הזמן"
אז אין שינוי?
"תכל'ס לא. ואני גם לא מאמין שבאמת קרה משהו. מובארק לא מובארק, מה זה משנה?". מסעוד מביט אל השוטר ומדליק עוד "קליאופטרה". דבר איתי פתוח..." אני אומר הכל". לא מפחד מהשוטר שבא איתי? "מתי פחדתי? מה שעובר לי בראש אני אומר. ככה זה כאן. אולי בקהיר מישהו המשטרה דפקה אותו, אבל כאן רגיל".
גם בשביל ישראלי זה רגיל?
"יש לי טלפון סלקום. מקבל שיחות כל הזמן מחברים בישראל. שואלים במה לעזור. 'הכל שקט', אני אומר להם". אז למה אין אנשים? "חורף בחייאתק. ירד הרבה גשם. אבל שבועיים לפני פסח יתחילו ההזמנות לזרום. בלי קשר לבלגן במצרים. אתם התקשורת אוהבים לשים 'ספייס'(תבלין), אבל עם יותר מדי 'ספייס' אתה משנה את כל הסיפור".
אין חמאס, אין אל-קאעידה?
"מי שאומר חמאס לא מכיר את המקום. באים אצלי זוגות הולכים יושנים בחושך על החוף".
אז מאיפה הפחד?
"מזה שחושבים שיש חטיפות, אבל רק הישראלים שבאים חמש ושש פעמים בשנה, יודעים את האמת".
אלא שהשקט הפעם לא ממש מרגיע. זאת לא מועקה אלא ציפייה. דאגה עדינה שמזדחלת לשולי המוח. ייתכן שהנוכחות המצרית בכל זאת הניבה ביטחון מסוים. הידיעה שאם יקרה משהו - יש כתובת. רעועה ככל שתהיה. אבל עכשיו מצאתי את עצמי קפיצי יותר. דרוך לכל עצירה לא מתוכננת של הוואן. חושד באיש עם האקדח שיושב לפניי ומשגר מסרונים בצרורות. ועם כל הפרנויה הזאת שדופקת בראש, אני מגיע לראס א-שטן.
שלושה ישראלים נהרגו כאן בהתקפת טרור לפני שש שנים ויותר. הפעם יש מחסום בכניסה, אבל אין מי שירים אותו. גמל לועס חצץ. מאוהל שכנפותיו מזדעזעות ברוח, יוצאים ארבעה. פניו של אחד עטופים בכפייה אדומה. חילופי מבטים עם השוטר מספיקים לו כדי לא לרצות לומר את שמו. "בגלל הבלגן אין תיירים", הוא מתאונן.
וחוץ מזה לא השתנה משהו?
"אינשללה, מחכים".
מרגישים את החופש?
"קצת יעאני. המשטרה לא עושה כלום. יעאני מבסוטין".
רוצים דמוקרטיה?
"וואללה לא יודעים מה זה דמוקרטיה. תגיד 'חורייה' (חירות) הבנתי אותך. 'חורייה' זה אני הבדואי. הולך מתי שאני רוצה, חוזר מתי שאני רוצה. אבל דמוקרטיה? גדול עלינו, אחי".
מאחוריו עומד טים מלונדון. "רבע יהודי", הוא מעיד על עצמו. למד על ראס א-שטן מתוכנית טלוויזיה בריטית "על סטלנים ישראלים". בא לפה ולא התאכזב. "כמו הודו קטן המקום הזה". אני שואל אם לא פחד להגיע דווקא לכאן ודווקא עכשיו. טים מודה שלאפגניסטן לא היה נוסע. וכן, הוא יודע שהיה כאן פיגוע, וברור לו "שהמצב Shaky" (לא יציב), אבל הרגיש שהוא חייב לבוא. "להבין למה אתם הורגים זה את זה. זה הדם שלי פה. סבא שלי הוא ניצול שואה". אבל הנחיתה בשארם החזירה אותו באחת לסבא. "אנגלי? אתה?", זרק לו איש ביטחון, "לי אתה נראה יהודי".
הגעת עד סיני כדי למצוא אנטישמיות?
"תראה, אנשים אין להם בית ספר. אומרים להם היהודים שטנים, רוצים כסף, לא יאמינו?".
ספון בקפוצ'ון עמוק, שוכב באוהלו אלכס מפרייבורג. זיפים בני יומיים, כפות רגליים יחפות שהיו מנחת זבובים. הוא עצמו נחת בקהיר לעשות סרט על מוזיקה ערבית. אבל אז התחילה המהפכה, ונגמר לו הסרט. טעון אנרגיות היסטוריות בא לדהב. אבל בדהב אמרו לאלכס בלי רבולוציה, ובלי קונסטיטוציה.
אז אלכס והסיפור שלו המשיכו לראס א-שטן. אלא שבראס א-שטן אלכס מצא את הנירוונה ומאס בסיפור של עצמו. "די, הלך לי הצורך", הוא אומר בלי להפריע את שלוות הזבובים. חשופת כתפיים, עטופה בשמיכה מנומרת, עומדת מיזו השוויצרית לפני החושה שלה. עושה V אל השמים וקוראת: "ויו לה רבולוסיון". ביום שבו הלך מובארק, היא מספרת, הייתה שמחה גדולה אצל הבדואים. אפילו פתחו שמפניות. חיילים מצרים באו לבקש מקלט. אבל אחר כך בא העצב. "בגלל ההרוגים ובגלל שישה חודשי המשטר הצבאי שיבואו". הנחמה להפתעתה באה ממולדתה. "מובארק צבר בשחיתות 45 מיליארד דולר, ושוויץ שלי הקפיאה לו את החשבונות. בראבו".
מיזו נולדה למשפחת בעלי אחוזות בפייאן שליד לוזאן. היא עצמה החזיקה בחנות למוצרי טבע. פעם הייתה יפה יותר, אך השמש המדברית קימטה לה את הפנים. בת 40 ומשהו. כבר 14 שנה שהיא פה. התחילה כמתנדבת בקיבוץ בית ניר, עד שנמאס לה והיא חצתה לסיני. "כשעברתי את הגבול, כל מילימטר בגוף שלי שידר: 'בית, בית, בית'". בגלל כל מה שראתה פה. אבל בעיקר בגלל ההרים.
"הם הבהירו לי דברים". בוקר אחד, בחושה לא רחוקה משלה, התעורר עייאש ראש הכפר. "חלמתי שיש לי דרכון שוויצרי", סיפר לאשתו הישראלית סיגל. "אז למה לא תתחתן עם מיזו", אמרה לו סיגל, "היא שוויצרית והיא בודדה". עייאש אהב את נדיבות אשתו, וזה ההסדר שהתגבש: מתוקף נישואיו למיזו יזכה עייאש בדרכון השוויצרי החלומי. מיזו, כמדאם עייאש 2, תזכה בהרים שלה לתמיד. מגורים, אוכל, הכל עליו.
לא הרגשת מנוצלת שהתחתן איתך רק בגלל הדרכון?
"אם יש לי משהו שיכול להגביר את הביטחון של האנשים, למה שלא אתן להם?".
יש ילדים?
"או לה לה. אנחנו רק חברים. לא ישנים יחד".
פעם בשנה היא הולכת לא-טור להאריך את הוויזה. מאז שאחד הפקידים רשם את שם משפחתה "רבין" במקום "ראפין", חושבים המצרים שהיא יהודייה. "ומה באמת הדת שלך?", אני שואל. "אהבה", היא עונה לי.
בסופת חול ובתריסים מוגפים מקבלת אותנו נואייבה. נראית כעיר שננטשה בבהלה מפני הצקלון שבדרך. ילד על גמל ברחוב הראשי, עזים שחורות רועות ב"דאון טאון". מדלגות במיומנות בין בקבוקי הפלסטיק שמעיפה הרוח. חולפות ממושמעות לפני המספרה שבכל זאת פתוחה. ליד המספרה תמונה קרועה. המצח שבכל זאת נשאר מעיד שהייתה של הראיס המפוטר. במקום מובארק, תלוי עכשיו מפקד המשטרה. לא תמונה אחת. ארבע. זמנים חדשים, פולחנים ישנים.
בדרך לשארם טרמפיסטית ברעלה. השלמה מדברית יש בעמידה הכנועה שלה. היא עייפה מלהרים יד, מצפה שאיזו מכונית חומלת תעצור מעצמה. מאז שהפציע הבלגן התחבורה הציבורית כמעט משותקת. הריקנות בכבישים גורמת לחמאדה שלנו להתפרע. ממילא הוא מלך הכביש. כשיש כבר מה לעקוף, הוא מקפיד לעשות את זה בפס לבן. לא רק הכבישים נוחים יותר. גם תחנות הבודקה. בין טאבה לשארם לא נדרשנו להציג דרכונים אף לא פעם אחת.
בכניסה לדהב מובארק עדיין מתנוסס. נעוץ בתוך שלט פורמייקה שמונע מהמהפכה להעלים אותו. כך גם באנדרטה ל"עושי השלום" בשערי שארם. עם כל הסערה, שארם א-שייח' עדיין שומרת על איזה ברק קוסמופוליטי. כביש השלום שחצוי בפס הפרדה מדושא, מלונות כסופיטל, מריוט, הילטון. כל השמות שנותנים לך להרגיש חלק מאחוות הנהנתנות העולמית.
אלא שהעולם לא בדיוק נוהר בהמוניו לשארם. וזה קריטי. אין כאן חיים ללא תיירות. אנשים לא גרים בשארם, רק עובדים בה. ועכשיו רוסים, גרמנים, צרפתים - כולם הלכו. מזל שהאנגלים עוד מבצבצים פה ושם. אדמומיים עולים מן הים ג'נט וג'ון ממנצ'סטר. הוא מודה שהיסס לפני שבא. היא מודה שלא. כבר שבוע שהם פה. נחתו ביום שבו התפטר מובארק. "ראית על האנשים שהם חופשיים יותר", אומרת ג' נט. "וכן, אנחנו עם המהפכה", מדגיש ג'ון, "עוני לא מוסיף כבוד לאף אחד, רק חבל שמובארק לא הבין את זה".
אנחנו עוברים ליד הווילה הלבנה שאליה פרש הראיס. חמדה השוטר המלווה ממהר כדי שלא נרד, שלא ייצא צילום. המילה "ממנוע" עובדת כאן חזק. והשוטר רך המבע חזק על מקשי הנייד. באין מידע מה קורה עם הנשיא לשעבר, השמועות רצות. יוסף, שעובד בחברת תיירות גרמנית, לא בטוח אם מובארק עדיין בעיר. מספר שמישהו ששמע ממישהו סיפר לו שהראיס יוצא תכף לגרמניה. לפגוש את רופאיו. ואולי הוא בכלל כבר שם. ואולי בכלל בסעודיה, לך תדע. איש נבוך יוסף. לא ברור לו אם נוכחות מובארק טובה לעיר. "אנשים מפחדים. חושבים אולי יעשו משהו נגדו והם ייפגעו".
אידר הוא איש ירוק עיניים שמוצץ נרגילה בשעת צהריים. לא מתחשבן עם מובארק. "תנו לאיש להיות בבית שלו. הוא מצרי, נכון? לא מגיע לו לחיות בשקט?". לא שלאידר משנה אם מובארק פה או כבר הלך. המהפכה - היא שחשובה. היא שתבער את הרוע. "ואני מקווה שמצרים תשתנה ב-180 מעלות".
יותר מ-20 שנה חי אידר בשארם. מאז שגמר את הפקולטה למסחר באלכסנדריה. בהתחלה עבד כ"סקיפר" עכשיו הוא מנהל מכירות בחברת תיירות. בטוח שיישמרו כל ההסכמים הישנים. גם עם ישראל. "טנטאווי (ראש המדינה לאחר מובארק) אמר את זה בפירוש, כדאי לכם להאמין לו". וחוץ מזה לא אכפת לו ממדינות אחרת, לאידר. גם לא מישראל. "אנחנו רוצים לבנות את מצרים החדשה שלנו".
מה היית רוצה שישתנה במצרים החדשה?
"זכויות האדם. אני בטוח שזה הולך להשתפר".
ושיחזירו כבר את הכדורגל...
"אינשאללה, אינשאללה".
אני קם מהשולחן של אידר, כשנער העיתונים מסתובב עם ערמה טרייה של "אל-מסרי אל-יום". מחזה שנמחק ונעלם, נערי הסקופים. אבל יש משהו מעורב, אידיאליסטי בידיים שמושטות אל הערמה. בהמתנה לחדשות, בדפדוף ממש, לא הדיגיטלי, בראשים שמופנים מהטלנובלה אל הכותרת הראשית. ימים מעוררי עניין ואופטימיות קלה עוברים על שארם.
אבל במדרחוב השומם אתה פוגש את הזעם. באין אדם בחנות התכשיטים שלו, חסן עבדו חסן מציע לי כיסא. חשוב לו שאשמע אותו ואת החברים. "לא אכפת שעכשיו אין כלום. אבל המהפכה שלנו תתחיל בטוב. חלאס עם הזמנים שלא שמעו אותנו". וסעיד הוסיף: "אנחנו העם, למה לא אהבו את העם?"
ומוחמד טען: "אנחנו אנשים ואתם אנשים". וכשאחמד הזהיר שאם לא יבואו התיירים לא יהיה מה לאכול, היסו אותו כולם. שלא ייקח מהם את גאוותם. "הפיות בסדר", מבטיח לי רידא ביופי של עברית, "גם אם מיליון שנה לא יבואו התיירים יהיה לנו מה לאכול. אנחנו כולנו אחים פה. אנחנו כולנו אחד". ואז הלכו לשחק כדורגל במדרחוב. כדי לפרוק את מכלי הטינה, כדי להתנקות לקראת הזמן החדש.
ביציאה משארם עוברים במפרץ הכרישים. עוצרים אצל מובארק. נא לא לטעות בשם. זה לא ההוא. המובארק הזה מקפיד לקרוא לעצמו "אומבי", " ואם צריך גם אחליף שם". הרבה שנים שאומבי יודע עברית. "מזמן של ישראל". היה בין השאר אחראי לתחזוקת בית הספר הישראלי, מנהל הבדואים שעבדו במרש"ל (מרחב שלמה).
עד היום הוא בביזנס עם ישראלים. צוללנים ממועדון אוקטפוס בתל אביב מגיעים אליו לכפר. אין פלא. אתה יושב במרפסת המסעדה כשהים משתכשך לרגליך. מולך האי טיראן הושט ידך וגע בו. והכל ארוז באווירה של מיניות מנומסת. בשעתיים שהיינו ראינו אירופית בשורטס כרוכה אחרי בדואי בגלבייה לבנה. גברת מגרמניה שעוגנת פה כבר שבעה חודשים, צוללת לעיניו של אחר שמשך בנרגילה.
מספרים שגם אומבי, כיום בן 55, ידע לילות יפים בחושות שלו. הוא נולד בדהב, אבל די מהר הגיע לכאן. הוא שהמציא למקום את שמו. עם השותף ליאור היה מביא כרישים, ומוכר אותם לד"ר וירי מאמריקה. "יופי של ארנקים עשה מהם".
לא פחדת לדוג כרישים?
"היינו צדים אותם בחכות מיוחדות, זה כיף".
כיף?
"אתה יודע איזה הרגשה זה לתפוס משהו בגודל ארבע מטר? והוא משתולל עליך ואתה משתולל עליו, והוא רוצה לזוז ואתה תופס לו את הזנב. תענוג".
האמנת למושל שארם שאמר שהתיירים ברחו כי המוסד שלח כריש מסוכן?
"כל אחד שלא מצליח אומר:'זה בגלל אשתי'".
נאמר בעדינות שאומבי לא ממש רווה נחת מה"פוליס" שאיתנו. "צריך להביא את ה'בומב' של הירושימה", הוא צוחק, "כדי להסתדר עם החבר'ה האלה". אבל עכשיו לפחות אין לו משטרה שבודקת רישיונות בכל רגע. "אתה מרגיש את ה-freedom". אומבי מסדר את כובעו האוסטרלי ומבקש שלא נגזים בחשיבות ה-freedom. "אני בדואי, מה אכפת לי מה יהיה פה? תן לי אוכל, בריאות וזהו".
ראה את חצי האי סיני בתהפוכותיו. 15 שנה תחת ישראל, 30 שנה תחת מובארק. כשאני שואל מי היה טוב יותר, יוצא אומבי לעקיפה אלגנטית. "איתכם החיים היו טובים, אבל 'ביזנס מן' נהייתי אצל מובארק". אם הוא מתגעגע למשהו זה למנטליות הישראלית. "לישראלי אתה יכול להגיד 'כוס אוחתו, אתה מניאק'. עכשיו עם הדמוקרטיה אולי נוכל גם למצרי".
מה המילה דמוקרטיה אומרת לך?
"משהו שעושה סדר, אבל לא בכוח".
אצלנו גנרל שלקח אדמה לא שלו הלך הביתה...
" פה היה מקבל פרס".
וזה הולך להשתנות?
"סיני חדשה התחילה".
בחזרה למעבר טאבה, עדיין סיני הישנה. אותו חשד ישן, אותה דיקטטורה בירוקרטית. טייפ, קלטות, מצלמות, לפטופ. הכל נבדק. חוזר ונבדק. "במדינה שלי", אומר אלוני לאחד הביטחוניים, "צריך צו של שופט כדי לגעת לי בלפטופ". התגובה היא מבט נדהם. מוכיח עד כמה לא מוכרים כאן הדמוקרטיה וגבולותיה. השורות האלה נכתבות לא כהאשמה אלא כעדות לעצבנות המצב. לשבריריות הרגע.
ככל שהבדיקה מתארכת, עולה בכירות החוקרים. המקרה שלנו, כך נדמה, שואב את כל כוח האדם בתחנה, מתעסקים רק בנו. אחרים פשוט אין. המשטרה כאן נלחמת על חייה. בסיני פגשנו שרידים שלה, פה היא עדיין מחפשת רלוונטיות. הישגים. לאחר איזה שלושה סבבי פירוק-הרכבה, מבטיחים לנו כי אנחנו בדרך לאחרון.
אלא שהמפקד הראשי, הוא שרוצה לבדוק הפעם את המצלמות. שני חוקרים ומתורגמן נסגרים עם אלוני בקומה השנייה. מאשימים בהסתה. הרי נפגשנו עם אנשים. ומה רצינו מהבית של מובארק? מבקשים דיווח דקה-דקה על מסלול הנסיעה, על הפגישות, משווים לאס-אם-אסים ששיגר השוטר רך המבט. כועסים שלא הצהרנו בכניסה שאנחנו עיתונאים, אבל מתנצלים על עצם הבדיקה. "בזמן הזה כל העיתונאים נבדקים". הנה התעודות של צוות ה"גרדיאן".
אלוני והמחשב יוצאים זכאים, והשיחה מקבלת כיוון פוליטי. שואלים מה הישראלים חושבים על מובארק, חוששים שהמצב רחוק מהתבהרות, "גם אצלכם לבני קיבלה הכי הרבה, וביבי הוא ראש הממשלה". מכמירת לב הייתה שאלתם האחרונה: "אתם הישראלים, מה אתם חושבים יהיה הסוף איתנו?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם