עתירה: שכר שווה לשני המינים במשרות דומות
שדולת הנשים עתרה לבג"ץ ודרשה לקבוע כי אם הוכח ששכר אישה נמוך לפחות ב-35% משכרו של גבר בעבודה זהה – יש לפצותה
העותרים מבקשים מבג"ץ לדחות את נימוקי בית הדין הארצי לעבודה, ששלל את זכות העובדת לפיצויים רק משום שלא הוכיחה תופעה רחבה של הפליה במקום העבודה והמעסיק הוכיח שאין לו מדיניות הפליה.
העתירה מבקשת להרחיב את כלי האכיפה של נשים המופלות בשכר מול עמיתיהן הגברים, את יכולת התביעה שלהן כנגד מעסיקים מפלים ולהגדיל את הפיצוי על אפליה בשכרן במטרה להרתיע מעסיקים מלהפלות בעתיד.
העתירה הוגשה באמצעות משרד עו"ד ארנה לין, ומטעם שדולת הנשים בישראל המיוצגת ע"י עו"ד שירלי שלומיוק בבאי ואודליה לוי-אטינגר.
אורית גורן עבדה בחברת הום סנטר, בסניף בקניון איילון, כיועצת במחלקת כלי עבודה, במשך כארבעה חודשים, החל מאוגוסט 1997. היא התקבלה לעבודתה, לאחר שמילאה שאלון אישי ולאחר שקיימה ראיון עבודה אצל מנהל הסניף. שכרה נקבע לפי 17 ₪ לשעה, שהסתכם ב 3,500 ₪ לחודש לפי בקשתה.
אחרי ימים ספורים גילתה אורית כי במחלקת כלי עבודה עבד יחד איתה עובד נוסף, ששכרו שולם על בסיס חודשי ועמד על סך של 5,000 ש"ח לחודש. השכר החודשי שקיבל לעומת השכר השעתי שהיא קיבלה הקנה לו גם יתרון גדול, למשל, בנוגע לזכאות לימי חג, אופן חישוב חופשה שנתית, שכר פחות על ימי עבודה קצרים וכו"ב. וזאת על אף העובדה שהוא ביצע בדיוק את אותה העבודה כמותה.
לאחר שגילתה כי קיימים הבדלי שכר משמעותיים בינה לבין עובד אחר, פנתה גורן להנהלת הסניף בדרישה להעלות את שכרה לסך של 26 שקל לשעה, או לחלופין לקבל את שכרה כשכר חודשי בגובה 5,000 שקל, כך שיהיה שווה
משפניותיה בענין לא נענו, היא נאלצה להודיע על התפטרותה והגישה תביעה כנגד הום סנטר לתשלום הפרשי שכר מכוח חוק שכר שווה, וכן לפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. עניינה נדון בבית הדין האזורי לעבודה, אחר כך הגיע לבית הדין הארצי לעבודה ועתה התגלגל לבג"ץ.
העותרים תוקפים את פסק דינו של בית הדין הארצי, שהתקבל ברוב דעות (כנגד דעתו החולקת של הנשיא דאז, סטיב אדלר), וטוענים כי בפרשנותו המצמצמת לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, הוא הטיל נטל ראייתי בלתי מידתי ובלתי סביר על תביעות לפי חוק זה, וזאת בניגוד ללשון החוק.
שדולת הנשים וגורן מבקשות כי בג"ץ יקבע שכשעובדת הוכיחה ששולם לה שכר מפלה בשיעור ניכר ביחס לעובד אחר שביצע עבודה זהה או דומה לשלה, וכן משנקבע שהמעסיק לא סיפק נימוק ראוי לפער שכר משמעותי וחריף שקיים, הרי שיהיה די בכך כדי לזכות עובדת בפיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, בסך שאינו מוגבל בחוק ונתון לשיקול דעת בית הדין.
כך ייצא, שעובדת שתגיש תביעה כנגד מעסיקה המשלם שכר בלתי שוויוני תוכל לקבל פיצוי משמעותי בגין העוול שנגרם לה, עקב האפליה המשפילה והבלתי מוצדקת שננקטה נגדה.
העותרות טוענות כי במציאות בישראל לפיה שכרן של נשים נמוך בכ- 33% בממוצע מזה של הגברים - הרי שפיצוי קלוש לפי חוק שכר שווה בלבד, המפצה רק על הפרשי השכר עצמם ללא "קנס" או פיצוי נוסף לא יוצר את ההרתעה הנדרשת ולא מעודד נשים שהופלו בשכרן – להגיש תביעות.
העובדת והשדולה מתקוממות על כך שפרשנות בית הדין הארצי, השוללת למעשה פיצוי משמעותי במקרה של אפליה בשכר, אלא אם הוכחה באופן ממשי תופעה רחבה ושיטתית של אפליה במקום העבודה - מנוגדת ניגוד לתכליתו ההרתעתית של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולפסיקות אחרות וקודמות של בית הדין לעבודה.
עו"ד ארנה לין טוענת: "העתירה מעוררת סוגיות עקרוניות בדבר פרשנות חוק שוויון הזדמנויות. נכון להיום, ערב הגשת העתירה, פרשנותו של החוק מטילה נטל בלתי ריאלי על כתפי תובעות ומכאן שהוא אינו יכול למלא את המטרה שלשמה נועד, הרתעת מעסיקים מתשלום שכר מפלה. הפרשנות המוצעת בגוף העתירה תואמת באופן ראוי יותר את לשון החוק ותכליתו, ואנו מקווים שככל שתתקבל העתירה, יהיה בכך להפוך את חוק שוויון הזדמנויות לכלי אפקטיבי יותר בדרך לקידום שוויון בין נשים וגברים בשוק העבודה בישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם