הגדולה מכולם: חייה של הלוחמת תמר גולן
עורך מעריב לשעבר נפרד מתמר גולן, עיתונאית לוחמת והרפתקנית שקירבה בין ישראל לרבות ממדינות אפריקה, שם גם כמעט מתה
בריאותה הידרדרה והיא לא רצתה לחיות יותר. 78 שנים של הרפתקאות ואידיאלים נסתיימו בקול ענות תרועה כמו שרק תמר ידעה. היא החליטה שדי לה.
אני הבאתי את תמר גולן למעריב באמצע שנות ה-60 כאשר פגשתי אותה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שם עשתה דוקטורט בלימודי אפריקה. שכנעתי אותה להסכים להיות שליחת מעריב באפריקה ושכנעתי את אבי, שהיה אז העורך הראשי, שזה דבר ראוי.
מאז ועד פרישתה (עד 1974 כפרילנסרית ואחר כך כעובדת מן המנין עד 1995) עבדה תמר גולן כריפורטרית המצטיינת של מעריב. אני לא חושב שהיה מישהו שעשה יותר עבודת כתבות בשביל מעריב ממנה (אולי אורי דן) בכל שנות קיום העיתון. אין ספק שהיא העיתונאית הכי חשובה שהיתה במדינת ישראל אי פעם. אין ספק שהיא בין שלושת או חמשת העיתונאים-כתבים הכי חשובים והכי תורמים שהיו במעריב בכל שנותיו.
להלן פירוט של תרומת תמר למעריב, לעתונות הישראלית ולעתונות בכלל: במסגרת עבודתה במעריב ניסו לרצוח אותה בקונגו, זמן לא רב אחרי שרצחו שם את ראש הממשלה פטריס לומומבה ואת מזכיר האו"ם דאג האמרשילד. ניסו לעשות לה זאת משום שהיתה עיתונאית ישראלית בזירה שבה כל המעצמות נלחמו זו בזו והשתמשו בכל האמצעים כדי לקדם את האינטרסים שלהם.
על מנת להינצל היתה צריכה להבריח את הגבול באישון לילה כאשר סוכנים חשאיים של שלוש מדינות מנסים למנוע את הימלטותה. ורק עמית צרפתי שחרף את נפשו הציל אותה מידי רודפיה. הכריחו את בעלה, שהיה מוסלמי ושגריר ניגריה בקונגו, להתגרש ממנה כי לא סבלו את הרעיון שהוא נשוי לכתבת ישראלית. איימו עליו והוא התקפל.
היא חלתה בקדחת וכמעט מתה בחוף השנהב ב-1970. היא סיקרה עבור מעריב את מלחמת האחים בביאפרה בסוף שנות ה-60. מעריב אישר לה, לבקשת יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, ליזום את המיפגש ההיסטורי בינו לבין נשיא חוף השנהב - מיפגש שהביא לפתיחתם מחדש של יחסי ישראל עם מדינות רבות באפריקה.
נשיא חוף השנהב - הופואט בואני - מנהיג אפריקני דגול היה
והיא נפגשה אז עם אנשים חשוכים שלא מהססים לרצוח בשביל סיגריה. וגם בענין זה פנה יצחק רבין למעריב לקבל רשות להעסיק אותה בזה (בלי שכר כמובן). ובשיחה עימו סוכם: יצחק, אתה תדאג שהיא תחיה ומעריב ידאג שהיא תתפרנס.
במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, היא היתה בכוויית הכבושה ועמדה לבדה מול חיילי סדאם חוסיין וצעדה לתוך עיראק עם כוחותיו של הגנראל שוורצקופף.
בפרוץ השלום עם מצרים היא היתה יותר במצרים מאשר במקום כהונתה בפאריס. במסגרת שליחותה כשליחת מעריב למצרים נקשרה בקשרי אהבה עם אחד ממנהיגי המדינה ההיא - הגנראל גמסי, שר ההגנה המצרי, ואף התכוונה להינשא לו.
הדבר הזה קומם עליה את שירותי הבטחון של מצרים ושל ישראל. הם רדפו אותה עד חורמה ואותו הכניסו למעצר בית. על מעריב הם ניסו להשפיע להפסיק את שליחויותיה למצרים - כי זה מזיק למדינת ישראל. מעריב שלח אותם לדבר אל המנורה במקום אחר.
תמר גולן נסעה למרוקו עשרות פעמים. היא היתה בת בית בארמון המלך שם, ביקרה ודיווחה מסודאן ומלוב. בכל מקום הסתכנה בחייה, וזאת אך ורק משום שמעריב שלח אותה לשם והיא היתה עיתונאית ענקית - יותר אפילו מכריסטיאן אמנפור.
תמר גולן נשלחה על ידי מעריב ללוות את ביקור הנשיא הצרפתי מיטראן בסוריה. הביקור כמעט בוטל כאשר משטרת הגבולות הסורית גילתה שהעיתונאית הג'ינג'ית הסוערת ילידת חיפה - כמו שכתוב בדרכון האנגלי שלה - מעזה להיכנס לסוריה, ועוד תחת השם גולן. אלמלא נוכחותם של כתבים צרפתים רבים שהגנו עליה היתה במקרה הטוב נשלחת חזרה לפאריס ובמקרה הרע מושלכת לכלא המקומי.
תמר גולן היתה מורה של אנשים צעירים בחיפה והם מעריצים אותה עד היום. היא הלכה להקים קיבוץ בנגב - את להב - ששם גם התגוררה בשנותיה האחרונות. היא התחתנה בקיבוץ עם אביהו, גיבור נעוריה, ויחד איתו יצאה לאפריקה לסייע לעמים מתעוררים מקולוניאליזם ובערות. באתיופיה הוא נהרג ונפשה לא הרפתה מאפריקה מאז. ותמיד לבשה לבן - באפריקה זה צבע של אבל.
בזמן שאפריקה ניתקה את יחסיה עם ישראל, תמר גרה בפאריס. ביתה היה מוקד עלייה לרגל של כל הגולים והנרדפים מכל היבשת, שהיא טרחה לתת להם ארוחה חמה והעסיקה אותם מתקציבה הדל.
כאשר פרשה מעבודת עיתונאות במעריב, מינה אותה שר החוץ דוד לוי להיות שגרירת ישראל באנגולה ועוד ארבע מדינות סמוכות. היא היתה שם מספר שנים בתפקיד דיפלומטי והיתה אחד האנשים המוכרים ביותר בלואנדה, בירת אנגולה.
כאשר פרשה משירות החוץ נשארה באנגולה והובילה את המאמץ - שהחלה בו ליידי דיי - לנקות את המדינה ממוקשים. אנגולה היא המדינה הממוקשת ביותר בעולם.
לפני כמה שנים שבה לישראל. היא חיה בקיבוץ להב והקדישה שעותיה להוראה באוניברסיטת באר שבע. את מיטב מרצה השקיעה בטיפוח רצונות הלימודים של צעירות בדואיות וסייעה בידן להתקבל לאוניברסיטה. לצורך זה גייסה כספים מידידה בלב ונפש הברון אריק (ה"אדום") דה רוטשילד.
ב-1967 הערמתי עליה ולקחתי אותה לסיור בירושלים המזרחית, בעוד היא נשבעת לעולם לא לבקר בשטחים הכבושים אלא אם כן תושבים מקומיים מזמינים אותה לשם. ואכן בשנים האחרונות פיתחה מערכת יחסים חמה ונלהבת עם לא מעטים מתושבי חברון - מרחק נסיעה קצרה מלהב. תמר גולן, לא תהיה עוד אחת כמותך. נוחי בשלום על משכבך בעירך - חיפה.
עידו דיסנצ'יק היה עורך מעריב משנת 1985 עד 1991
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם