תעשו טובה: בטלו את יום המעשים הטובים
אין מקום ליום חד פעמי למעשים טובים ויש להפסיק לחשוב על ימים מיוחדים שכאלו
לכאורה, הרעיון הוא מבורך. למשך יום אחד בשנה, עוצרים אנשים את חייהם האגואיסטיים, ותורמים מזמנם ומכוחם למען החלש והמסכן. למשך 24 שעות, זוכה כל חלכה ונדכה נפש וגוף לשפע של עזרה ותמיכה, ומרגיש כמעט כמו אדם רגיל, כמו שהוא אמור להיות. להבדיל, זוכים התורמים לחוות את תחושת הנתינה, שלחלקם לא יוצא בכל יום רגיל.
מצד שני, לעיתים מדובר בצביעות. אם נעצור ונבדוק את רשימת המתנדבים, בעיקר אותן החברות הגדולות המיח"צנות את תרומתן והשתתפותן ביום המעשים הטובים, נוכל למצוא לא מעט חברות שביום מן הרגיל רק תורמות למצב ההפוך – אם זה בעושק לקוחות תמימים, העסקת עובדים בתנאי שכר מינימאליים (אם לא פחות מזה), ובתשלומי שכר מופרזים עד דמיוניים למנהלים ועל ידי כך מנציחים ומעמיקים את התהום הפעורה בין הנזקקים
לעזרה ולמעשים טובים, לבין המתנדבים האצילים ליום אחד.
יתר על כן, אם יש משהו שאני לא אוהב – זה את הימים האלה. אם כבר, ימים שכאלו לא מכבדים את הנושא אותם הם באים להעלות למודעות. הם מגיעים מעמדת נחיתות, כאילו 364 ימים בשנה אין לאף אחד חשק או כוח להתעסק עם הנושא ורק יום אחד בשנה מוקדש אליו. כדוגמא קיצונית לעניין אפשר להשתמש בבדיחה המוכרת, המספרת על בעל מכה, שהיה נוהג להפליא את מכותיו באשתו ורק ביום המודעות כנגד אלימות נגד נשים הביא לה פרח, וכמובן כאפה ידידותית.
אני חושב שגם שרי אריסון לא חשבה על העניין, אבל לדעתי אין מקום ליום חד פעמי למעשים טובים. עלינו להפסיק לחשוב על ימים מיוחדים ועל הדרכים הטובות לציין אותם. במקום זאת, לפני שנחפש מטרות נעלות להתנדב בהן אולי כדאי שקודם יותר רגישים לסביבה שלנו, לחברים הקרובים, לאנשים שאנו רואים בדרך לעבודה וממנה.
רק כך נוכל להגיע למצב בו נזהה את המקור לכאבם של שאר הנזקקים, ונוכל לפעול לטפל בו מראש. עלינו פשוט להתחיל להתנהג כאילו כל יום הוא יום המודעות למעשים טובים. אני יודע שזה קשה, אבל מה לעשות, כל יום צריך להיות בן אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם