זמן פציעות: ראיון עם אמיר בר שלום
בסרט "קל, קשה, אנוש" הכתב הצבאי אמיר בר-שלום מלווה משפחה של חייל פצוע. "זה עצוב להגיד, אבל אנחנו מדלגים על הפצועים. אנחנו תמיד מתמקדים בסופו של דבר בהרוגים. במקרה הזה גיליתי לראשונה עולם ומלואו של מה שעובר על משפחות הפצועים", הוא אומר
אמיר בר שלום עדי אבישי
היום בערב ישודר בערוץ הראשון הסרט "קל, קשה, אנוש" שמתחיל מדיווח שגרתי של בר-שלום במסגרת תפקידו ככתב הצבאי והתפתח לסרט דוקומנטרי. בחודש יוני 2007 יצאה פלוגת "עורב" של הצנחנים לפעילות שגרתית בקסבה בשכם. מפקד צוות החוד, סגן איתי ארנליב, שלח את הכלב שהיה אמור לסרוק את הסמטה ולגלות מטענים. הכלב חזר בלי להצביע על אזורים חשודים. צוות "ארנליב" החל בתנועה אל הקסבה.
דקה לאחר צאתם נשמע פיצוץ אדיר. איתי, מפקד הצוות, נפצע ומצבו הוגדר אנוש. יומיים לאחר התקרית, בעקבות שיחה עם המשפחה, התחילו בר-שלום ובן משה-ברנר לתעד את המאבק בין חיים למוות.
"אני זוכר שזה היה אירוע ביום חמישי בלילה בשכם, בתקופה שאחרי מלחמת לבנון השנייה כשהשטחים לא בערו", מספר ברשלום. "פתאום היו שלושה פצועים וזה נחשב אירוע לא שגרתי. אביטל דיברה עם האבא והבינה שיש פה סיפור. יומיים אחר כך כבר התחלנו לצלם מבלי לדעת איך הסרט יסתיים".
המשפחה הסכימה לשתף פעולה ברגעים כה קשים?
"אמרו להורים שהוא מעבר לאנוש. זו הגדרה שאומרת הכל. ככה אנחנו מתחילים את הסרט, שאנחנו בחדר ההמתנה עם ההורים ברגעי ייאוש. אנחנו עומדים בצד עם המצלמה, עם כל מה שקורה. המשפחה היתה ממש פתוחה, הם שיתפו אותנו ברגעים הכי קשים שלהם. הצלחנו להבין מה עובר להם בנפש, שכבה אחר שכבה. המצלמה לא הרתיעה אותם, למרות שהיא תיעדה אותם ברגעים קשים. בגלל שנצמדנו למשפחה הבנו שלא רק הפצוע נפצע, אלא גם המשפחה נפגעת פציעה נפשית עמוקה".
יכול להיות שזו היתה דרך ההתמודדות שלהם?
"באיזשהו מקום, כן. המונולוגים שהיו איתנו היו אחרים. אלו לא היו מונולוגים שהיו עם החברים שבאו לבקר. כשאנחנו דיברנו איתם נכנסו יותר לעומק. ככל שמתקדם הסרט אנחנו מגיעים איתם ממש לחרדות. היו שם סיטואציות קשות".
המקרה הזה גרם לך להתייחס או להקדיש יותר זמן לפצועים באופן הסיקור שלך?
"זה עצוב להגיד, אבל אנחנו מדלגים על הפצועים. אנחנו תמיד מתמקדים בסופו של דבר בהרוגים, אלא אם כן זה סיפור אנושי מאוד מרגש. במקרה הזה גיליתי לראשונה עולם ומלואו של מה שעובר על המשפחה".
צילמתם אותם ארבע שנים, אי אפשר היה לעצור אחרי שנתיים?
"בסרט כזה אתה אף פעם לא יודע מתי לעצור. יש לך הרבה הזדמנויות לעצור, כי ההתמודדות לא נגמרת. בשלב מסוים הגענו למסקנה שיש לנו סיפור לאורך זמן שנותן את הפרספקטיבה שרצינו לתת. גם רצינו שהסרט יסתיים בתקווה ולא בייאוש. חיכינו להגיע לסוף אופטימי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם