הגוון האדום: יחימוביץ' מדברת על הכל
תחושת האכזבה מעמיר פרץ, הסלידה מאולמרט, והמאבק הבלתי נגמר בבעלי ההון. ח"כ שלי יחימוביץ' מבטיחה לנצח בקרב על ראשות העבודה
מהר מאוד, מוקדם מכפי שציפתה, קיבלה הח"כית הטירונית הזדמנות לנהוג על פי עצתו של הח"כ המנוסה. בוקר אחד, כשהתייצבה ראשונה במשכן, נתקלה בעובדת ניקיון שסיפרה לה שחלום חייה הוא להפסיק להיות מועסקת דרך קבלן ולהפוך לעובדת של הכנסת. יחימוביץ', שמלחמתה בטרנד העברת ג'ובים לחברות הקבלן נהפכה מאז לאחד הדגשים של פעילותה, הגשימה למנקה את החלום. בזכותה היא מקבלת תלוש משכורת ישירות מכנסת ישראל.
אבל האנקדוטה הזאת צברה רמה נוספת של משמעות. כשאחד הקולגות ששמע על הסיפור מיהר לשאול אותה, "פקדת אותה למפלגת העבודה", יחימוביץ' הגיבה בהשתאות: "לא, מה פתאום", והיא מסבירה: "אני נמנעת באופן עקבי מלממש סיוע שלי לאנשים במצוקה ככוח פוליטי. אני רוצה שאנשים שתומכים בי יבואו מפני שהם תומכים עמוקות בהשקפת העולם שלי. לעולם לא אסכים שאדם שסייעתי למנוע את הפיטורים של אמא שלו יתפקד למפלגת העבודה. זה סידור שמשפיל אותי ואותו. אסור שתמיכה פוליטית תבוא מאסירות תודה".
עכשיו יש ליחימוביץ' הזדמנות אמיתית לגלות כמה תמיכה פוליטית מהסוג שהיא חפצה בו אכן יש לה. בחודש שעבר היא הכריזה על התמודדותה לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ג"וב שאהוד ברק הואיל לפנות כשפרש עם ארבעת הגרופיז שלו מהמפלגה והקים את סיעת העצמאות. עולם חדש של אפשרויות נפתח בפניה.
יחימוביץ' הביטה סביבה וגילתה, לדבריה, משהו שהפתיע אפילו אותה: תפיסת העולם שלה, שעיקרה חלוקה צודקת של ההון, הבטחת זכויות העובדים וסיוע של המדינה לשכבות החלשות, הפכה אותה ליותר פופולרית, יותר מזוהה אידאולוגית, יותר אטרקטיבית מהחברים שלה (חוץ ממנה הכריזו על מועמדותם בוז'י הרצוג ועמיר פרץ, שלמה בוחבוט ואיש ההיי-טק אראל מרגלית. עמרם מצנע עוד לא גיבש החלטה אם להתמודד).
"אני חייבת להגיד שזה לא עמד על הפרק. באתי לפוליטיקה כדי להזדקן בפוליטיקה. לא באתי להרפתקה חולפת. לא אצה לי הדרך. אם היית שואל ב-2006 אם נראה לי הגיוני שבעוד חמש שנים אציג מועמדות לראשות מפלגת העבודה, הייתי אומרת שלא. מבחינת ההתפתחות טבעית של פוליטיקאי, רציתי להיות חברת כנסת, לשבת בוועדת הכספים מבוקר עד ערב.
לפי יחימוביץ', 33 החוקים שהעבירה - מהחוק שמתיר לעובד לצאת להשתין באמצע משמרת ועד זה שאוסר סלקציה בכניסה למקומות ציבוריים - בגיבוי המסרים הרהוטים ששנים של קריירה עיתונאית סייעו
"תמיד ראיתי את עצמי כפוליטיקאית שנשענת על הערכה של הציבור, אבל אף פעם לא התייחסתי לעצמי כאל מי שמסוגלת לפקוד אנשים. אבל ביום שברק הודיע על פרישה, כמות הפניות של אנשים שביקשו להתפקד למפלגת העבודה ואמרו שזה בשביל לבחור בשלי - פשוט רמסה אותנו. זה היה לפני שהודעתי שאני מתמודדת. קרסנו במשרד. מצאנו את עצמנו במצב שאנחנו לא עונים לאנשים שהם נלהבים ורוצים לבוא, אז יצרנו מהר מנגנון של מתנדבים שיקלוט את הפניות. רק אז הבנתי שיש לי יכולת לתרגם את האהדה הציבורית לכוח פנים פוליטי וזה מה שאני עושה. מתפקדת אנשים, מביאה עוד ועוד חברים למפלגה"
את תהיי היו"ר הבא של מפלגת העבודה?
"יש לי סיכויים גבוהים מאוד לנצח. להיות בטוח בפוליטיקה זה אחד הדברים המטופשים ביותר. אבל אני מניחה שבכל הרכב של מתמודדים הסיכויים שלי לנצח הם גבוהים".
כמה מנדטים את יכולה להביא?
"אני לא רוצה להגיד לך. אני כן יודעת שאני מביאה יותר מנדטים מכל מתמודד אחר, חד משמעית. כל סקר מראה שהתמיכה הציבורית בי יותר גדולה מאשר באחרים. ואני אומרת, למרות שזה מאוד מכאיב לחלק מוותיקי המפלגה, שאנחנו לא הולכים להיות מפלגת שלטון. זה נשמע מצחיק כי כל בן אדם נורמלי מבין את זה, אבל העמדנו פנים שאנחנו מפלגת שלטון והפער בין המציאות המרה ובין התודעה השקרית של רבים אצלנו שאנחנו בעצם מפלגת שלטון ואוטוטו זה יסתדר - גרם נזק מאוד קשה למפלגת העבודה, גרם לה לעשות עוד מאותן שגיאות שהרחיקו אותה מהציבור. כדי להיות ראויים לחזור לשלטון אנחנו צריכים לשקם את עצמנו, לצקת תכנים אידאולוגיים, לחזור למהות הסוציאל דמוקרטית. ואני יכולה לעשות את זה".
בשביל לסחוף תנועת המונים תצטרכי לנייד אליכם גם מצביעים של ש"ס.
"כמובן שאני שואפת לזה. אני מאמינה שבפעילות שלי, ואני רואה בזה עקבות בשטח, אני כן מגיעה לציבורים שאני פועלת למענם. אפשר להגיע לציבורים האלה, גם אם לא באופן מאסיבי. צריך לומר ביושר: המאבק הפוליטי של מפלגת העבודה הוא בעיקר על מעמד הביניים שנטש אותה לטובת קדימה. אמנם מפלגת העבודה הרוויחה את זה ביושר, אבל אין סיבה שציבור גדול, אידאולוגי, פוליטי, חושב, לא יחזור אליה. אין מפלגה שבכלל מתייחסת לסוגיות האלה חוץ ממפלגת העבודה. זה הדבר היפה כאן, שלא צריך להמציא כלום. לא צריך את ראובן אדלר שיכתיב מסרים. כל מה שצריך זה להיות נאמנים לערכים המקוריים".
כמה רחוק מגיעות השאיפות שלך. להיות ראש ממשלה זה בתוכניות?
"בתסריטים מסוימים כן. כרגע זה ממש לא שייך לתכנון שלי לשנים הקרובות. יש בזה מגלומניה שאני לא מעוניינת להיות חלק ממנה. אבל ברור שכל אדם פוליטי רואה לעצמו גם את התסריט הזה. כרגע הוא לא רלוונטי ואני לא עוסקת בו".
את הכי ראויה?
"אני מאמינה שמי שצריך להיבחר זה מי שלא שותף לשגיאות שנעשו. אנשים, טובים ככל שיהיו, עשו שגיאות קולוסאליות ואני חושבת שצריכה להינתן ההזמנות הראויה למי שלא היה שותף לשגיאות האלה וסירב לקחת בהן חלק".
כשיחימוביץ' מדברת על "שגיאות קולוסאליות" היא מתכוונת לשתיים עיקריות. הראשונה באה מהר מכפי שציפתה. עמיר פרץ, פטרונה הפוליטי, אץ להיות שר הביטחון, זנח את המצע החברתי שבזכותו נבחר ונשאר בזיכרון הציבורי מזוהה בעיקר עם המשקפת החסומה שדרכה ניסה לצפות בחיילי צה"ל בגבול הצפון. השנייה הייתה ההתעקשות הלא מובנת של חבריה לשבת בממשלת הימין הנוכחית, שהסתיימה רק כשברק שיגר להם מכתבי פיטורים.
"בשנים האחרונות ממשלות העבודה והשרים שלה פשוט שכחו שאנחנו צריכים לתקשר עם הציבור ולייצג אותו. הם התעסקו בשני דברים: הידבקות לכיסא בכל מחיר, בכל הרכב, התעקשו להיות קבלני ביצוע של כל ממשלה, גם כזאת שמתנהלת לאורו של ליברמן, והדבר השני זה ההתעסקות האינטנסיבית בסוגיה המדינית בלי להביא תועלת. האנשים שהיום מנופפים בדגל המדיני ישבו בממשלות, חיממו כיסא, סירבו להיפרד ממנו ולא יצרו איזשהי התניה בין קיום דיאלוג מדיני וניסיונות פריצה לבין ישיבה בממשלה. הדבר הזה גרם למיאוס של הציבור. והייעוד שלי הוא להחזיר את הציבורים האלה למפלגה".
מה היחסים עם פרץ?
"קורקטיים"
הוא נוטר לך על שהתרחקת ממנו, על שניכסת לעצמך את סדר היום שלו?
"אני לא יודעת. לא רוצה להיכנס לזה. גזרתי על עצמי לא להתבטא פומבית בעניין כי יש בי הכרת הטוב לעמיר על כך שהביא אותי לפוליטיקה ב-2006 ואת הדבר הזה לא אוכל לקחת ממנו. גם כשחוויתי משבר אידאולוגי, פוליטי ואישי על רקע מה שקרה למפלגת העבודה רגע אחרי הבחירות ההן, מעולם לא תקפתי אותו. נכנסתי למפלגת העבודה מפני שחשבתי לתומי שאני הולכת להיות חלק מהתנסות מדהימה, שינוי מרחיק לכת שבמסגרתו העבודה הולכת להפוך על פניו את סדר היום העבש של החברה הישראלית. הייתי בטוחה שיש כאן הזדמנות ענקית, שהשיח הפוליטי הולך להשתנות בניצוחו של עמיר, ושקוראים לי להיות חלק מהדבר הזה. באתי בנפש חפצה ועם תקוות עצומות. ההתנפצות של התחושה הזאת הייתה מאוד כואבת".
כמה כואבת?
"אני לא חושבת שפוליטיקאי צריך לחלוק את כאבי הבטן שלו עם הציבור, אבל זו הייתה תקופה לא פשוטה שבה התברר לי שלא רק שאני לא חלק ממפלגה עם סדר יום סוציאל דמוקרטי, אין למעשה סדר יום כזה. ולמרות אותו שבר, כשהייתה התמודדות על ראשות מפלגת העבודה ב-2008, תמכתי בעמיר. תמכתי בו שוב אחרי כל מה שלמדתי. ואז היה סיבוב שני והוא לא עלה, והייתי צריכה לבחור בין ברק לבין עמי אילון, בחירה קשה ומייאשת, ובחרתי בחירה שנראתה פחות גרועה לאותה עת".
מעניין שדקה שאחרי שעמיר פרץ הודיע על התמודדותו, שוב קפץ העניין העדתי.
"מדובר בסוג של פיגוע שקורה במהלך קמפיין ובגלל זה הייתי מאוד מתונה בתגובה שלי. אני נוטה להאמין לבוז'י שהוא לא אמר את הדברים האלה. שמעתי מה הוא כן אמר וזה נשמע לי משכנע. אבל מעבר לתקרית הזאת יש שיח גזעני בחברה הישראלית והוא מוכחש כל הזמן. כל פעם שמישהו מנסה להעלות את הסוגיה של מזרחים ואשכנזים, אומרים לו אל תוציא את השד העדתי מהבקבוק. וזו שטות, כי יש כאן פצעים כואבים שמעולם לא טופלו. חד משמעית, ב-2006 הייתה נסוכה ארומה גזענית על הקמפיין".
"יש גרועים כמוהו ויש גרועים ממנו. לא אהבתי את הראיון שבו ג'ומס שאמר שברק הוא האסון הגדול ביותר למדינת ישראל. אבל אני מבינה למה זה קרה. כשהייתי עיתונאית, אמנון אברמוביץ ואני ריאיינו את ברק. למחרת היתה ביקורת טלוויזיה מאוד נבונה, שאמרה שאמנם שאלנו את השאלות שכל צופה רוצה לשאול, אבל שהמראיינים של ברק תמיד באים בנימה של 'למה לעזאזל עשית לנו את זה'. פעם ראיינתי את שולמית אלוני והיא השתלחה בפרס. בסוף שאלתי אותה, 'למה בכל ראיון את משתלחת בפרס' אין לך אויבים אידאולוגיים יותר גדולים', והיא אמרה 'כן, אבל הוא האידיוט שלי".
יש מישהו שאת ממש מתעבת בפוליטיקה?
"בוא נגיד שבממשלה הקודמת חשתי סלידה והסתייגות עזה מההתנהלות של אולמרט, מחוסר ניקיון הכפיים, מהעבריינות, מהעובדה שבמקביל להסתבכות הקורים סביבו, הוא פעל באופן אקטיבי נגד בית המשפט העליון, נגד מבקר המדינה, נגד שלטון החוק. היה כאן משהו קטלני, אגוצנטרי ומפורר, שחשתי כלפיו הסתייגות עזה ביותר. בכלל, אני מסתייגת בכל מאודי ממי שחתום על המשפט הנורא, 'אש ממשלה לא צריך אג'דה, הוא צריך לנהל. ההורים שלי ניצולי השואה לא עלו למדינת ישראל כדי לחיות בחנות מכולת או בקונצרן עסקי. הם עלו כדי להיות חלק מתקומת עם ישראל בארצו.
"ש כאן חזון ערכי וגדול מאיתנו. לא מנהלים חזון. חזון מנהיגים. ומי שתופס את עצמו כמנהל סופו למצוא את עצמו במקום שבו אולמרט נמצא.
יש כאלה שטוענים שהוא היה ראש ממשלה מצוין.
"אני מכירה את הגישה המתרפקת הזאת. ואני מזכירה לכולם שממשלת קדימה לא רק שלא הביאה לפריצה מדינית אלא הביאה לשתי מלחמות. וגם אם אולמרט היה ראש ממשלה מוכשר - ולטעמי הוא לא - ניקיון כפיים וטוהר מידות הם תנאי הכרחי, לא מספיק, אבל הכרחי. אני לא מוכנה לקבל פוליטיקאים מושחתים. נקודה. ובכלל, למה אי אפשר לחיות חיים נורמליים בבית נורמלי, לאכול אוכל נורמלי וללבוש בגדים נורמליים"מה זו הכמיהה הזאת, ברגע שאתה מגיע לעמדת ההנהגה פוליטית, לחיות כמו שייח סעודי?
הבית של יחימוביץ' הוא בהחלט נורמלי. דירה בקומת קרקע ברחוב תל אביבי ישן, בין הים לכרם התימנים. הסלון נעים ומסביר פנים, אבל ברור שמי שמתגורר כאן לא ביקר כבר שנים באיקאה. לעומת זאת, יש שם המון ספרים. בתוך ארון זכוכית דחוסים מאות צעצועי ילדים, מבובות בארבי לפוקימונים ולדמויות פלסטיק של משחקי וידיאו. יחימוביץ' חולקת את הדירה עם שני הילדים המשותפים לה ולבן זוגה לשעבר, נועם זיו - גל (20), חייל , ורמה (15), תלמידה בתיכון - ועם כלבה קשישה בשם לונה וחתול בשם פיצי (לאחרונה הלך לעולמו בשיבה טובה החתול פלאפי). במהלך הראיון קופץ זיו לבקר. קל לראות שהוא ויחימוביץ' שומרים על יחסים מצוינים.
הבית הזה מאפשר ליחימוביץ' - מכריח אותה - לשמור על קשר יומיומי עם הרחוב. הנדוניה שהיא מביאה איתה היא שורת מאבקים לחלוקה צודקת של ההון ושל משאבי המדינה, הבטחת זכויות סוציאליות לציבור העובדים ומלחמת בלימה מול הגורמים שסולדים מרגולציה. סדר היום הזה מנקז כלפיה הרבה ביקורת ובין השאר גם אחראי לאמירה הבלתי נשכחת של רני רהב: "רעה רעה רעה".
עם זאת, בעקבות המשבר הגלובלי של 2008, רעיונות כמו שלה חזרו לשיח הכלכלי אחרי שהודרו ממנו במשך שלושה עשורים לטובת הפרטה והגבלת התערבות המדינה במערכת הכלכלית. לפי יחימוביץ', התוצאה של התהליך הזה הייתה, ראשית כל, הגידול בעוני.
"אם פעם היינו רגילים לראות את האדם העני כמקבל הקצבאות, היום יש מגמה ניכרת של עליית מספר העניים העובדים. זו תופעה מבהילה. להערכתי יש היום בישראל כמיליון בני אדם שמועסקים על ידי קבלני כוח אדם. כשאתה מסתכל מלמעלה אתה רואה תנודת הון תמידית מהרבים אל המעטים, כשיותר ויותר אנשים סובלים מחוסר ביטחון תעסוקתי, כי הם מועסקים באמצעות קבלנים ומשתכרים 20.70 שקל לשעה.
פעם היינו רגילים לחשוב שהתופעה הזאת מוגבלת לעשירונים התחתונים, לענף הניקיון, השמירה והאבטחה. היום הזליגה שלה למעמד הביניים היא מאסיבית. עובדים סוציאליים, מורים, אחיות-רבים מהם מועסקים באמצעות חברות כוח אדם. אלה מקצועות שהיו מעמד ביניים והיום הם מחוללי עוני.
ולא רק הם. "יש סקטור אחר של מעמד ביניים שבעיני עצמו הוא מאוד עדכני ושיקי, אבל גם הוא סובל מתופעות דומות, ואני מדברת על עיתונאים, עורכי דין, אנשי היי טק. כשאתה מסתכל על התלוש הוא נראה סביר לפעמים, אבל כשאתה מחלק אותו במספר השעות המטורף שעולם העבודה התובעני שותה ממך אתה מגלה שאנשים לא מגיעים לשכר המינימום. ובמקביל יש חוסר ביטחון תעסוקתי כי ההתאגדות מתה, לצערי הרב מאוד. הדברים האלה נובעים ממדיניות כלכלית של הפרטה ואאוט סורסינג וגם מעולם ערכים שהשתבש, שרואה באדם יחידת תפוקה שצריך להוציא ממנה את המקסימום במינימום עלות.
מה הסיבות לתהליכים האלה?
"ברור שלתאגיד כדאי שכל עניין המוקדנות והמענה הטלפוני יהיה בידי קול סנטר ושעובד לא ירוויח יותר מ-20.70 שקל . לפני כמה שבועות דיברתי בפני חוג ידידי אוניברסיטת תל אביב שהיה משופע באנשים שמרגישים פגועים מהשקפת העולם שלי, וקם אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, ואמר, 'מה את באה אלינו בטענות? תעלו את שכר המינימום ואני אשלם יותר שכר לעובדים'. הם שוכחים ששכר מינימום זאת רק הרצפה שהם מחויבים לה אבל הם יכולים לשלם יותר. אבל אין לו עניין לשלם יותר. הוא מוכר ספר בשקל, מביא יותר קונים, הרשת מתעצמת, אז ברור שהוא חוסך על חשבון מישהו.
"תראה את רמי לוי. הוא סירב לחתום על הסכמים קיבוציים בענף המזון שנתנו עוד 1.20 שקל לשעה לקופאיות המסכנות. טען שזה פוגע בתחרות. אבל העוף בשקל והספר בשקל ממוטטים את כל עולם העבודה. לא יכול להיות שזה לא לגיטימי לתת עוד שקל לקופאית על חשבון הרווחים שמהם אתה גורף משכורת עתק פלוס דיבידנדים. אני לא מוכנה להסתכל על הסוגיות האלה רק דרך הפריזמה של הרווח של התאגיד. תאגידים הם חלק מהחברה. הם החברה עצמה. ולכן כל הקודים המוסריים שחלים על בני אדם צריכים לחול גם עליהם. מה גם שבטווח רחוק המצב הזה ממוטט את המשק. ככל שיש יותר עובדים שלא מגרדים את שכר המינימום, כושר הקנייה שלהם יורד, יש פחות שגשוג ופחות הזדמנויות. אני מדברת כלכלית פרופר, בלי מוסר".
המצב הזה הפיך?
"בטח. חד משמעית. אחד החוקים האחרונים שחוקקתי - עם ח"כים מקשת רחבה של מפלגות - זה חוק הטקסטיל הביטחוני, שמחייב את הצבא, המשטרה ושירות בתי הסוהר לקנות טקסטיל בישראל. מהרגע שעבר הוא מייצר אלף מקומות עבודה ומתקן עוול שבו הושלכו אלפי פועלי טקסטיל הביתה בלי תעסוקה חלופית כי מצאו שבסין יותר זול לייצר. אני לא מקבלת את זה שמשרד הביטחון, ברגע שהוא יוצא למכרז, הופך להיות פירמה עסקית, מפסיק להיות אחראי על מה שהמדינה אחראית לו - מקומות תעסוקה, צמצום העוני".
אפשר להגיע להישגים כאלה בלי לשתף פעולה עם הגורמים שמייצרים מקומות עבודה, בעלי ההון?
"מדי שנה ביום העצמאות בנק הפועלים עושה קמפיין שבמסגרתו הוא מחלק את דגלי ישראל. חוק הדגל, שדומה מאוד לחוק הטקסטיל, לא מחייב חברות כלכליות אלא רק מוסדות של המדינה. בכל זאת התקשרתי למנכ"ל ציון קינן, ואמרתי לו, כל שנה אתם מחלקים בקמפיין ציוני דגול שני מיליון דגלים שיוצרו בסין ואני מותחת עליכם ביקורת ומקלקלת לכם. אז למה שלא תייצר בישראל? והוא אמר, את יודעת מה, צודקת. ועכשיו יש 13 מתפרות שעובדות על ייצור דגלים לבנק הפועלים. מגיע להם שאפו על זה. באמת. דרוש כאן טוויסט קטן והנה זה עובד".
את לא הסמרטוט האדום בפרצוף של האנשים האלה?
"תלוי מי. אני ידידת התעשיינים. יש לי הערכה עצומה לאנשים שמקימים מפעל, מספקים עבודה לאנשים. אבל כשמדובר בעיסקאות פיננסיות סיבוביות ומשולשות על הגב של העובדים והציבור, שם אני אומרת סטופ, ושם אני נלחמת לטובת רגולציה. מה שאני מנסה להגיד במפגשים עם האנשים האלה, שהם מאוד טעונים, זה שהרצון שתהיה לנו מדינה נורמלית, סולידרית, לא יכול להיות רק הרצון של העניים ומעמד הביניים הנשחק. הוא חייב גם להיות הרצון של מי שיש להם".
הרבה מהאנשים האלה מבטאים את הרצון הזה דרך פילנתרופיה.
"וורן באפט וביל גייטס תורמים מהכסף שלהם. בישראל תורמים מהתאגיד. וכשאתה תורם כבעל שליטה בתאגיד, החלק שלך יורד, אבל בסופו של דבר הציבור משלם בכספי הפנסיה שמושקעים שם. דבר שני, פילנתרופיה, צדקה, היא לא תחליף לצדק. ואני מצפה מאנשים בעלי כוח לקחת חלק בתיקון החברה לא רק ביום מעשים טובים ובריקודים אלא לרתום את הכוח שלהם לטובת חלוקה הוגנת של ההון. ריכוז של הון בידי מעטים זה לא קפטיליזם, זו אוליגרכיה".
יש תיאוריה כלכלית שטוענת שכשנותנים לאלה שלמעלה, בסופו של דבר זה מחלחל גם למטה.
"כן, דורות שלמים של כלכלנים חונכו ככה. אבל תורה כוזבת שמשרתת אליטה היתה לאורך כל ההיסטוריה. פעם לאנשים שחיו בדרום ארצות הברית היה שכנוע פנימי עמוק שבלי עבדים אי אפשר כלכלה, ושהם גם עושים להם טובה כי הורידו אותם מהעצים. זה לא חדש שאליטות ממציאות לעצמן נראטיב כדי להנציח שליטה. התיאוריה שאם תיתן לפרות השמנות אוכל משובח אז הציפורים הרזות החולפות בנדודיהן יעצרו וינקרו בצואה של הפרות ואולי גם הן יתחזקו - לא הוכיחה את עצמה מעולם. אנחנו רואים מצב הפוך. אין חלחול למטה, להיפך. התנועה היא לא מלמעלה למטה אלא מהרבים אל המעטים".
מבקרייך מאשימים אותך בפופוליזם.
"כל דבר שהוא לטובת חלקים גדולים מהציבור זוכה לכינוי פופוליסטי, וכל דבר שמעניין רק קומץ בעלי הון הוא אליטיסטי. ראיתי את זה בדיון על שכר הבכירים. בנאום במליאה תקפתי קשות את שר המשפטים יעקב נאמן על כך שמלכתחילה הוא התכוון לקבור את העניין. ואז הוא עלה להשיב ואמר במר לבו, שהוא מקבל החלטות כלכליות כי הוא לא צריך להתמודד בפריימריז. עליתי להשיב לו בחזרה ואמרתי, אתה צודק מאה אחוז. אכן אתה לא צריך להתמודד בפריימריז בשביל להיבחר, אתה לא חייב דין וחשבון לציבור בישראל כי אם לקומץ בעלי שליטה ולמנכ"לים העשירים שלהם שאותם אתה משרת. להבדיל ממך, אני כן חייבת דין וחשבון. אז זה פופוליזם.
ההתמקדות העקבית של יחימוביץ' בסוגיות של כלכלה וחברה בולטת במיוחד על רקע שתיקתה בנושאים שבדרך כלל מככבים בשיח הפוליטי בישראל - המשא ומתן עם הפלסטינים, ההתנחלויות, המאבק בטרור. יחימוביץ', מודעת לביקורת, מבהירה שלא מדובר כאן ברשלנות אלא בבחירה מושכלת. אין לה עניין להידחף לדיאלוג הצפוף והצעקני - או בעצם טוקבק בלתי מסתיים - שהפך למגדיר הבלעדי של התפלגות הכוחות האידאולוגיים בישראל, מילה נרדפת לפוליטיקה עצמה.
"אני ציונית, וכשאני חושבת על החזון הציוני, אני אומרת לעצמי שגם אם משאת נפשנו תתממש ויהיה שלום כולל במזרח התיכון, וניסע לנגב חומוס בדמשק ותהיה הסכמה מוחלטת על סוגיית הגבולות, אבל בפנים התהליכים האלה ימשיכו לכרסם ויהיו יותר ויותר אזרחים שהם עלה נידף ברוח ומפחדים מהצל של עצמם - תסריט בלהות כזה סודק את החזון הציוני.
הרי כשאתה יוצא להגן על הגבולות במלחמה, או כשאתה שואף להגיע להסכם שלום כדי שהתושבים יחיו בשלום ובשלווה, אתה עושה את זה בשביל המדינה. אבל מרוב עיסוק בסוגיית הגבולות שעליה כל כך התחדדנו אידאולוגית, אתה שוכח שבתוך הגבולות יש משהו, מדינה שצריך לדאוג לה. הישות הרחבה הזאת שקוראים לה מדינת ישראל פשוט הופקרה, נזנחה לטובת שיח שהוא רק מדיני וביטחוני".
כמי ששואפת להיות מנהיגת מפלגת העבודה, את חייבת להשתתף בשיח הזה.
"אם השיח הזה היה מוביל למשהו הייתי אומרת, או-קיי. אבל זה לא מוביל לשום מקום. מדברים ומייצרים להג בלתי פוסק בלי לגבות את זה במעשים. אני לא באתי לפוליטיקה בשביל להיות פרשנית. ברור שבכל מצב עתידי אני אהיה בצד המתון, התומך בהסדר, וברור לי שהסכם שלום יהיה תוצאה של קונצנזוס לאומי רחב, של השפעות גיאו פוליטיות ושל מנהיג אמיץ. אבל כל עוד אנחנו לא שם, אני לא מוצאת טעם בללהג את עצמי למוות על גבולות והסדרי ביטחון כששום דבר אמיתי לא קורה בשטח".
יש גישה שאומרת שהכיבוש הוא המחולל של כל הזוועות שאנחנו סובלים מהן: היעדר הסולידריות, הזלזול בחלשים, התיעוב לאחר. שבלי לפתור את זה, אי אפשר לתקן שום דבר.
"אני מכירה את הגישה הזאת. ברור ששליטה בעם אחר צריכה להיפסק. אי אפשר לקיים ישות מדינית נורמלית תוך שליטה תמידית בעם אחר שגם עוין אותך. אני יודעת שאני משבשת אמונה של רבים, אמונה שמשרתת סדר יום שאומר, כל עוד לא הסתיים הכיבוש, אנחנו יכולים לשים פס על כל מה שקורה בחברה הישראלית ויש לנו את הההסבר האינטלקטואלי והמוסרי לזה. הקישור בין שני הדברים הוא כרטיס נסיעה חופשית במסלול החוסר אכפתיות. אני לא מקבלת את המקווה טהרה הזה, של אנשים שהולכים להפגין נגד הכיבוש ובדרך מוכנים לדלג מעל ההומלס ששוכב להם בפתח הבית.
"היה לי פעם ויכוח במליאה עם רן כהן, אדם שאני מכבדת ומעריכה. זה היה יום לציון המאבק באלימות נגד נשים, ורן אמר שהאלימות הזאת קשורה לכיבוש. עליתי אחריו ואמרתי, אין קשר בין הדברים. אלימות נגד נשים היא אוניברסלית, נשים נופלות קורבן לאונס גם כשהן חיות במדינה שלא מפעילה כיבוש. ההקשר המיידי של פלגים בשמאל - אותם האנשים שמבינים בסוציאל דמוקרטיה כמו חמור במרק פירות ואין להם עניין במה שמתרחש בחברה הישראלית - לא נכון.
"הניסיון לקשור כל דבר לסכסוך מסרס וממית כל דיון ענייני בסוגיות אמיתיות על סדר היום. זה סוג של פטור שגם הימין וגם השמאל לוקחים לעצמם בקלות. מפגינים בעד ארץ ישראל השלמה או נגד הכיבוש ומסמנים וי בסעיף המוסר, ואפשר להמשיך להיות עיוור לחלוטין לתופעות נוראות. זוהי תפיסת עולם שגויה ומסתתרות מאחוריה כוונות לא טובות".
יש לך תוכנית מדינית?
"כן. בראשי אני מגלגלת תוכנית ומדברת על זה עם אנשים. וכן, יש לי את קווי הגבול שלי ויש סוג של הסדרים שאני מוכנה להגיע אליהם. אבל בשום מצב, גם כשאהיה בעמדה שאוכל לעצב את סדר היום המדיני - אין שום היגיון בלפרוט את המפה שלך. זו טעות כפולה: כי מדובר במשא ומתן ויש לו דינמיקה משלו וכי בשביל ליצר קונצנזוס ציבורי למהלך מדיני אתה צריך לעשות את זה בתבונה ולאט לאט. להגיד, אני מוכנה להחזיר את זה ואת זה - בשום פנים ואופן, איוולת ושטות. פרשנות ותו לא".
צריך לתקוף את מתקני הגרעין באיראן?
"יש לי דעה מורכבת ואני לא מתכוונת לפתוח אותה כאן. אין לי שום עניין להיבחר או לא להיבחר על סמך עמדתי בעניין תקיפת הכורים באיראן. בוודאי כשמדובר בסיטואציה מורכבת, מסוכנת, שישראל לא יכולה לעשות לבדה. אין לי שום כוונה להוסיף פרטים בעניין הזה. שוב, זה להג ותו לא".
לרדת או לא מהגולן כחלק מהסכם שלום?
"אני חושבת שזנחנו יותר מדי בקלות את הזירה הסורית, שבמידה רבה יותר אפשרית לפתרון מאשר הזירה הפלסטינית, למרות שגם כאן, השינויים שמתרחשים עכשיו בסוריה נורא משמעותיים ולא ברור אם הפרטנר היציב שהיה מאוד נוח לישראל יישאר בשלטון. ייתכן שיהיו שינויים דרמטיים, לא יודעת. אני מעריכה שכשאגיע לעמדת הכרעה התמונה כבר תהיה בהירה יותר".
ברזומה של יחימוביץ' יש התבטאות שאולי לא הוסיפה לה נקודות בקרב ציבור שהיא מעוניינת בו ואמור עקרונית לרצות לתת לה את קולו. זה קרה כשטענה שדב חנין אינו ראוי להיות ראש עיריית תל אביב שכן הוא לא שר את התקווה. היא ממשיכה לעמוד מאחורי האמירה הזאת גם היום.
"ראשית, תמכתי ברון חולדאי כי חשבתי שהוא ראש עיר טוב. אני מחבבת את דב חנין, אנחנו משתפים פעולה בחקיקות ויש נושאים מסוימים שאנחנו רואים עין בעין. אבל יש הבדל בין פרלמנטר טוב ואדם שאני יכולה לחבב לבין אדם שעומד בראש עיר שבה הילדים שלי מתחנכים ולא חולק איתי את האתוס הציוני שהוא חלק גדול מהמהות האידיאולוגית שלי. להזכירך, ראש עיר עומד בראש מערכת חינוך. זכותו, כמובן, להתמודד. אבל זכותי לפרט למה אני לא רוצה שהוא יהיה ראש עיר. אדם שהוא פוסט ציוני, שמטיף לסרבנות, שהסמלים שיקרים ללבי כמו התקווה לא מדברים אליו - אשתדל ככל יכולתי שמי שמחזיק בעמדות כאלה לא יהיה ראש עיר וגם לא ראש ממשלה".
אמירה כזאת הופכת אותו ללא ראוי, לא לגיטימי. עמדה כזאת מקוממת רבים, במיוחד כשהיא באה מצד מי שהצהירה שבעבר הצביעה לחד"ש.
"הוא לגיטימי וראוי - ולגיטימי וראוי שאני אתנגד לו כי העמדות הבסיסיות שמהוות את התשתית הערכית לקיום שלנו כאן מאוד שונות. ובעניין חד"ש, הצבעתי ב-1996 לפרס ולתמר גוז'נזסקי. כראש ממשלה בחרתי באדם שחולק איתי אתוס משותף ובמקביל הצדעתי לתמר גוז'ינסקי ולעבודה הפרלמנטרית שלה, שהיא באמת מופלאה. אז הייתה אפשרות לפצל את ההצבעה".
את משלמת מחיר על העבודה שלך?
"המחיר הוא שיעבוד מוחלט. אזורים שלמים של החיים שלי שהיו מוקדשים לפנאי, לחברים, פשוט נתלשו לי. אני יכולה להגיד שיש דבר אחד שהוא קדוש וזה הילדים שלי. אני כן מסוגלת בימים נורמליים, לא בעיצומו של קמפיין, להגיד שאני לא באה לאיזה אירוע חשוב כי אני רוצה להיות עם הבת שלי. זה משהו שאני ממש מגוננת עליו בשיניים ובציפורניים".
מה עם זוגיות? רומנטיקה?
"אני לא מאמינה שאתה שואל אותי את זה. היית מפנה שאלה כזאת לפוליטיקאי גבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם