נוסחת פרס החדשה: שלום עם ההתנחלויות
הנשיא המודאג שינה חלק מעמדותיו המוכרות, בעוד נתניהו מרוצה מהפיוס ברשות, שנותן לו תירוץ לא לפעול. ומה יהיה עם סוריה?
דהיינו, אריאל למשל תישאר עיר ישראלית, אבל לא תהיה זרוע יבשתית שתוביל אליה. היא תהיה מובלעת בשטח, עם כביש יחיד שמוביל ממנה ואליה, וכך ייחסך שטח רב בחילופי השטחים. כך בחברון, כך בכל שאר נקודות המחלוקת. עכשיו מתברר שפרס חושב מחשבות דומות. מה שמוכיח, וכאן מדובר בהערכה בלבד, שלא רק פרס לוחץ ומשפיע על ביבי, יכול להיות שגם ביבי לוחץ ומשפיע על פרס. הדדיות בצמרת.
זה בערך מה שאומר הנשיא פרס במפגשים הסגורים הללו בשבועות האחרונים (לא נכחתי בהם, אבל היו שם אנשים רבים. הדברים לא מובאים בהכרח בשפתו של הנשיא): הדדליין מתקרב. בספטמבר זה יקרה. האופק המדיני משחיר, וחלון ההזדמנויות הולך ונסגר. העולם יכיר במדינה פלסטינית, את זה אף אחד כבר לא יוכל לשנות. אי אפשר להתעלם מזה.
פרס מספר שהוא ממשיך לקיים את השיחות המרתוניות שלו עם ראש הממשלה, וממשיך ללחוץ עליו: תקבל החלטה, ביבי. תעשה את זה עכשיו, תעשה את זה מעל למוסדות הליכוד, מעל לשרים הימניים. תקבל החלטה של מנהיג. קבל את ההחלטה, ולך עליה לבחירות. ביוזמתך. תוביל, אל תהיה מובל.
פרס מאמין שנתניהו מסוגל. למרות גילו, פרס לא איבד את תמימותו. ההחלטה שנתניהו צריך לקבל, על פי פרס, היא פשוטה: להצהיר על תמיכה במדינה פלסטינית בשטח 67'. לא גבולות 67', שטח 67'. היישובים יישארו בידי ישראל, הפלסטינים יקבלו פיצוי בשטחים שישראל תעביר לטובתם. העיקרון הזה מוכר, אינו חדש, אבל העובדה שפרס משלים עם אי פינוי ההתנחלויות היא לא פחות ממרעישה. האם הגיע למסקנה שהריבונות הישראלית כבר אינה מסוגלת לבצע מהלך עקירה נרחב כזה? האם המצב בשטח ביהודה ושומרון הוא בלתי הפיך, לדעתו של פרס? נראה שכן.
וירושלים? פרס חושב שצריך לדחות את הפתרון למועד מאוחר יותר. אפשר לתת לפלסטינים את אבו דיס ושכונות דומות, אין סיבה לספח מאות אלפי ערבים לישראל. העיר העתיקה תעלה לדיון בהמשך. בסוף, אומר פרס, העיר העתיקה זה כולה שני קילומטרים רבועים. יש שם מאות אתרים מקודשים לשלוש הדתות, כל דת יכולה לקבל שליטה באתרים שלה.
לדעתו של הנשיא, אין לישראל ברירה אחרת. היא הולכת ומאבדת את הלגיטימציה הבינלאומית שלה. ישראל לא תוכל להתמודד עם סנקציות בינלאומיות. ישראל היא לא דרום אפריקה, וגם דרום אפריקה נפלה בסוף. פרס חושב שאפשר להציל את הציר המתון במזרח התיכון, שאביב העמים הערביים מכיל גם סיכויים, ולא רק סיכונים, ובכל מקרה ישראל צריכה ליזום, להוביל, להציג תוכנית.
פרס סבור שהתוכנית
בני שיחו של פרס אומרים לו שישכח מזה. שלביבי אין כוח, שדברים כאלה לא עושים במחצית השנייה של הקדנציה אלא בתחילתה, שאין לנתניהו סיכוי להעביר תוכנית כזו בליכוד. פרס מגחך. הוא כבר היה בסרטים האלה, עוד מהימים של הראינוע והסרט האילם. הוא אומר שאם ביבי רוצה, ביבי יכול. שאם ילך על תוכנית מדינית שפויה כזו לבחירות, ינצח בגדול. ואז הקיצוניים יידחקו לשוליים והשפיות תנצח. ושאפשר ללכד את כל הכוחות הציוניים והמרכזיים והמפוכחים בישראל.
פרס מדבר עם ביבי על בגין, על שרון, על אלה שהעזו והצליחו. כשנתניהו אומר לו שישראל היא אי קטן של יציבות בתוך אוקיינוס סוער של אי ודאות, פרס אומר לו שהבעיה היא שהאוקיינוס מאיים על האי, ולא האי על האוקיינוס. פרס אומר שאנחנו צריכים להיכנס לפרופורציות. אנחנו לא מנהלים את העולם, המצב כאן יכול להשתנות לרעה בן לילה. המציאות היא זו שמנהלת את המצב ולא אנחנו, והמציאות חזקה יותר מכולם. מהישראלים, מהפלסטינים ומכל שאר הקשקושים.
ואז, אחרי כל זה, ובהפתעה מוחלטת, משיגים הפלסטינים אחדות לאומית, פת"ח וחמאס נופלים חבוקים זה לזרועותיו של זה. והמציאות שוב טופחת על מצחו של פרס בפעם האלף, כי נתניהו לא מבזבז אפילו דקה, וכבר באותו יום, לפני שלמדנו מי נגד מי ולמה, הוא מדלג לאולפן ומשדר הודעת איום נרגנת לאבו מאזן. "או אנחנו, או הם", אומר לו ביבי בפנים קודרות (אבל בלב עולץ), כי הנה, שוב קרה לו נס מהשמים ברגע האחרון, ושוב יש זיז חדש להיאחז בו כדי לא לעשות שום דבר.
נכון, אין להשוות בין ש"ס וליברמן ובין חמאס, האלמנט הרצחני של הקיצונים הפלסטינים נעדר מרוב רובם של הקיצונים שלנו, תודה לאל, וחמאס הוא באמת גורם קיצוני ומכשול לשלום באשר הוא. אבל בכל מה שקשור להוויה המדינית אין הבדל משמעותי. הגורמים הקיצוניים משני הצדדים מאוחדים בתפיסה הדדית שאין על מה לדבר, שהאדמה נועדה להם (או לנו) בלבד, שחבל על הזמן וגו'.
הבעיה היא שבלי חמאס יהיה קשה לעשות שלום עם העם הפלסטיני. וגם בלי הימין הישראלי יהיה קשה לעשות שלום עם עם ישראל. לכן זה לא נכון לאיים על אבו מאזן בסגנון "או אנחנו או הם". אבל נכון ולגיטימי לדבוק בתנאים הבינלאומיים המוכרים: אתם מקימים ממשלה משותפת? יופי. עכשיו הממשלה הזו צריכה להכיר בישראל, להכיר בהסכמים, ולהתנער מטרור. זה הכל.
ועדיין, תגובת הרפלקס הפבלובית של נתניהו בעקבות האיחוד הפלסטיני מוכיחה שבמעשים, להבדיל מדיבורים (סמויים), הוא לא נמצא איפה ששמעון פרס חושב שהוא. בנפשו, ביבי עדיין במחנה הנגדי. הוא יותר בוגי יעלון מדן מרידור. הוא יותר בני בגין ממנחם בגין. הוא יכול להקשיב ולהנהן ולהבין, ואפילו לדבר על הצורך במהלך, על חלון ההזדמנויות, על שינוי פני ההיסטוריה ועל מורשת. אבל כשזה מגיע למעשים, הוא לא אריאל שרון, הוא יצחק שמיר. עד שיוכח אחרת.
סוריה בוערת. בשאר אל-אסד נלחם לא רק על שלטונו, גם על חייו. לא רק על חייו, גם על חיי המיעוט העלאווי כולו. בסביבות מיליון וחצי בני אדם, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית סוריה. ההערכה היא שאם אסד יישבר וינוס, תהיה שם שחיטה בממדים מפלצתיים. הרוב הסוני יתחשבן עם המיעוט העלאווי, שרודה בו כבר יותר מ-40 שנה , באופן שיהפוך את מעלליו של קדאפי בלוב למופע של הומניות צרופה.
במקביל, נפוץ במקומותינו ספין חדש. עיתונאים, מובילי דעת קהל ופוליטיקאים מודים לאל על שלא התפתינו ולא כרתנו שלום עם סוריה בעבר. שהרי עכשיו הכל היה נופל וקורס, והיינו נשארים בלי שלום ובלי רמת הגולן. חוץ מזה, הם אומרים, תראו את אסד, הרוצח הנתעב הזה, איך אפשר בכלל לעשות שלום עם איש דמים כזה.
ובעניין הסכם השלום: האם טעתה ישראל כשחתמה הסכם שלום עם מצרים? הנה, השלטון במצרים נפל, מובארק בבית הסוהר, צינור הגז מתפוצץ, הכל קורס. התשובה: ישראל לא טעתה. ההסכם עם מצרים הוכיח את עצמו ושילם את עצמו מזמן. כבר 35 שנה אנחנו פטורים מהחזקת אוגדה משוריינת לאורך הגבול המצרי. אם נתרגם את זה לכסף, מדובר בעשרות מיליארדים. הברית עם מצרים לאורך העשורים הללו אפשרה לישראל לעשות את רוב מה שעשתה (או לא עשתה). הסכמים נחתמים בגלל אינטרסים, לא מפני שהמנהיגים או העמים מתאהבים זה בזה. האינטרסים שהביאו לשלום בין ישראל ומצרים שרירים וקיימים. מצרים לא יכולה להרשות לעצמה עוד מלחמה. היא טרודה במאמץ להאכיל 90 מיליון פיות רעבים, שממשיכים להתרבות בקצב אסטרונומי.
בסוריה הסיפור דומה. אם היו רבין, או פרס, או ברק, חותמים על שלום עם אסד האב, מה היה קורה עכשיו? לא ברור. אבל מה שבטוח הוא שאחרי החלפת שלטון, הדבר הראשון שהמנהיג החדש מחפש הוא רווחה כלכלית. לשלם את החשבונות. להיטיב עם העם. לשקם את הכלכלה. את כל זה אי אפשר לעשות בלי המערב, בלי אמריקה, בלי אירופה. זו הסיבה שהצבא המצרי מגן על השלום עם ישראל (שר החוץ המצרי אמור לבקר כאן בימים הקרובים), למרות מדורת ההבלים שמשתוללת מסביב.
וזו הסיבה שגם הצבא הסורי והמשטר הסורי החדש אמורים היו להגן על ההסכם עם ישראל. כי אחרי שמתלהמים, ומפגינים, ושורפים את הדגל המסורתי, צריך להתמודד עם החיים ועם המציאות. וגם אם לא, ברור שהסכם היסטורי בין ישראל ובין סוריה, לו נחתם, היה מעמיד אותנו היום במצב אחר לגמרי. חיזבאללה היה חלש בהרבה, הציר עם איראן לא היה קיים, לבנון לא הייתה נופלת לידי נסראללה, וכו' וכו'. כך שלקבור את יתרונות הסכמי השלום במזרח התיכון זה אולי אופנתי, אבל זה לא בהכרח חכם.
אגב, ההסכם בין ישראל ובין סוריה כבר היה סגור. אצל שמעון פרס, אחרי רצח רבין, נשאר לסגור את סידורי הביטחון. אנחנו דרשנו שהסורים יסיגו את צבאם למרחק של 48 שעות נסיעת טנק מהגבול החדש. זה אומר עד דרעא. אכן, עולם קטן. הסורים ביקשו להסתפק בפחות. האמריקאים היו מוכנים ללחוץ לפשרה, אבל פרס הסתבך עם פיגועי חמאס
ביום שישי שעבר העניקה הד"ר אורית גלילי-צוקר ראיון נרחב למגזין "גלובס". היועצת האסטרטגית החדשה של בנימין ושרה נתניהו שפכה שם תובנות מדהימות, שהפכו לגמרי את כל מה ששמענו מסביבת נתניהו מאז ומעולם. צריך לקרוא כדי להאמין.
שרה נתניהו, ההיא שלא מתערבת, לא משפיעה, בסך הכל עובדת כפסיכולוגית בעיריית ירושלים ולא מפריעה לאף אחד, היא על פי הקונספציה החדשה חלק בלתי נפרד מהשלטון. מעורבת, מתערבת, תורמת, משתתפת בהחלטות הכי דרמטיות, מההקפאה בשטחים ועד נאום בר אילן וכו'. הטקסטים של גלילי-צוקר, שהייתה יועצת אסטרטגית גם בקמפיין ברק ב-2009 (ועוד נחזור לזה), דומים מאוד למה שנתניהו עצמו אומר לאנשיו (ונחשף כאן כמה פעמים): שרה היא לא נטל, היא נכס אלקטורלי.
הטקסטים האלה עוררו גלי צחוק וזעם לא רק בליכוד, גם במפלגת העבודה. היא קובעת, למשל, שאורח חייהם של בני הזוג שנחשף (שוב) לאחרונה הוא "מודל לחיקוי". שהציבור עוקב אחרי המחלקות הראשונות, הניקוי היבש, מלונות הפאר ומסעות היוקרה הבזבזניים בפרגון ובהערצה. לא עוד "הצנע לכת". אנחנו בתקופה אחרת, קובעת הדוקטור, המנהיגים הם סטארים, הם מצליחנים, וכך צריך לנהוג בהם.
יפה. כמה אנשים שעבדו עם גלילי-צוקר בקמפיין מפלגת העבודה הקודם, לא הצליחו לכבוש את חיוכיהם. הנה מה שהם מספרים: לקמפיין העבודה הביא אותה אהוד ברק עצמו. מינוי אישי לגמרי. בדיוק כמו עכשיו, כשבנימין נתניהו עצמו, מינוי אישי לגמרי, הביא אותה לצוות האסטרטגי שמכין את הליכוד לבחירות הבאות. איך זה מתחיל? תמיד באותה צורה. היא מתראיינת בתקשורת ומגנה בלהט על "האובייקט". אז זה היה ברק (ונילי פריאל). היום זה ביבי (ושרה). ואז נוצר קשר, ויש קליק, והמינוי מגיע. לגלילי-צוקר לוק מרשים, אוצר מילים מפואר, רזומה עיתונאי וקרדיט אקדמי. כשהיא מגנה על שרה נתניהו, זה נשמע ונראה הרבה יותר טוב מרוני מאנה. אז יאללה.
הבעיה היא, מספרים אלה שעבדו עם גלילי-צוקר בפעם הקודמת, שכשמגיעים לעבודה עצמה, הסיפור נעשה הזוי. בקמפיין העבודה היא הציעה, למשל, לאהוד ברק לפגוש את משפחות הרוגי אסון צאלים לפני הבחירות. היא הציעה לו לעזוב את הדירה באקירוב, או לפחות לתת לתזמורת האנדלוסית, או להרכב מוזיקלי קאמרי, או לאיזה ילד רוסי עני, לנגן שם בפסנתר ולעשות שם חזרות.
האנשים החליפו ביניהם מבטים. בשלב מסוים הפסיקו לבוא לישיבות, או שארגנו ישיבות בלעדיה, מאחורי גבה. אפילו שלום קיטל, שהיה היועץ הבכיר של ברק, הודיע מתישהו שזה "או אני, או היא", ושם את המפתחות. קיטל לא טיפוס שמסתכסך עם אנשים, אבל הסיטואציה, כפי שמישהו תיאר אותה, הייתה מטורללת לגמרי. בסוף ברק הצליח, במאמץ רב, לפייס ביניהם והעבודה נמשכה איכשהו, עד שהסתיימה ב-13 מנדטים . עכשיו היא בליכוד. מעניין לכמה מנדטים תביא אותו.
בעבודה היו כאלה שנשבעו השבוע שברק הוא זה שסייע לגלילי-צוקר לשווק את עצמה אצל נתניהו. אהבת ברק ונתניהו דביקה כל כך, סוערת כל כך, עד כי הם לא מוכנים לחסוך זה מזה גם את הנפילות הקשות ביותר.
והיא אמרה עוד משהו באותו ראיון. היא אמרה שההתנכלות לנתניהו בתקשורת היא בעיקר ממניעים כלכליים. "שני העיתונים מנהלים מערכה כלכלית נגד ראש ממשלה, שהחליט להרחיב את מפת העיתונות המצומצמת ולתת מקום לעוד עיתון". וואללה. מעבר לחוכמה הצרופה הגלומה בניתוח האקדמי הזה, יש כאן עוד משהו. הרי נתניהו מתאמץ כבר שנים להרחיק את עצמו מקשר פיזי כלשהו עם "ישראל היום". לא ידעתי, לא שמעתי, מה אתם רוצים ממני. והנה באה הגברת ומודיעה שבעצם הקמת "ישראל היום" היא מהלך של נתניהו ש"החליט להרחיב את מפת העיתונות" וגו'. וזה עובר בשקט מוחלט. הרי "ישראל היום" הוא עיתון בישראל, סיסמתו היא "ישר ולעניין", ואליבא דגלילי-צוקר הוא בכלל מגביר את הדמוקרטיזציה בישראל ואת הפלורליזם.
הנה, לסיום, סיפור קטן. לא מזמן באו אנשי משרד פרסום וביקשו לפרסם מודעה ב"ישראל היום". היה בה פוסטר גדול שהורכב מקלסתריהם המשותפים (שאוחדו לאחד) של נתניהו וברק. הכותרת הייתה "ראש הממשלה אהוד נתניהו". ממשלת הליכוד חייבת להיפרד מאהוד ברק, נכתב שם, ופורטו נזקיו: הפקרת הביטחון, מלחמה בהתיישבות, פגיעה במתיישבים, חתרנות וחתירה ל"שלום" וכו'. על החתום, המטה המשותף של ועדי המתיישבים בבנימין ובשומרון.
"ישראל היום" סירב לפרסם את המודעה במתכונתה. התירוץ: היא מכילה "העלבת עובד ציבור". אנשי העיתון, לדברי המקורות שעסקו בכך, גם סירבו לדבר עם מזמיני המודעה, והסכימו לקיים את המגעים רק עם אנשי משרד הפרסום. אחר כך הגיעה עוד מודעה, מאותו משרד. הפעם מטעמם של חברי מרכז ליכוד. הם קראו לנתניהו להפקיע את האחריות להתיישבות מאהוד ברק, ולהעביר אותה לוועדת שרים. גם הפעם ביקש העיתון לצנזר את המודעה, ולהשמיט ממנה אמירות כמו ברק "עוין את המתיישבים ומתנכל להם", או את הגדרתה של מפלגת העצמאות של ברק כ"קיקיונית". גם הפעם המודעה לא פורסמה.
אז קודם כל נבהיר: המודעות הללו לגיטימיות לגמרי. לא העלבת עובד ציבור ולא נעליים. הן עוד נחשבות עדינות. כזה הוא השיח הפוליטי בישראל. זכותם של אנשים לחשוב שאהוד ברק עוין את ההתיישבות. ומפלגת העצמאות קיקיונית. אגב, ברק עצמו סבור שמפלגתו קיקיונית. השאלה היא מה מניע את "ישראל היום", המחשיב עצמו לעיתון בישראל, לנקוט מדיניות כזו. האם "ישר ולעניין" כולל צנזורה שלא מביישת עיתונים בסוריה? האם הם היו מגנים בחירוף נפש כזה גם על דליה איציק, או על אביגדור ליברמן, או על אריה דרעי? והאם זה העיתון שאמור להגביר את הפלורליזם ואת הדמוקרטיזציה בישראל, כפי שטוענת ד"ר אורית גלילי-צוקר, היועצת האסטרטגית החדשה של הליכוד?
דרור שרביט, דובר "ישראל היום" מסר בתגובה: "כתבותיו של בן כספית על'ישראל היום' אינן ראויות לתגובה. לא במקרה הזה, ולא במקרים קודמים".
caspit@maariv-n.co.il
אקו"ם