אנטושקה הקדושה: סיפורה המדהים של רותי פרדס
רק אחרי שגדלה והרכיבה בעצמה את פאזל חייה בפולין המדממת בעיצומה של השואה, הגיע לידי רותי פרדס המידע המטלטל: דווקא עליה, ילדה יהודיה שחיה בזהות בדויה בכפר שפולני תומך בנאצים, הכריזו התושבים כ"בעלת נס". לגבעה שליד הכפר הם העניקו את השם "סיינט אנטושקה"
בעוד שלושה שבועות תטוס רותי, בליווי משפחתה הישראלית, לכפר הפולני שחסך ממנה במשך שלוש שנים את זוועות השואה ותנסה לארוז במזוודה תשובות למידע המסעיר שמטלטל אותה כבר עשרות שנים: כיצד קצין בצבא הגרמני הציל אותה מהגטו? כיצד היא גדלה מגיל שנתיים עד חמש כנוצרית קתולית בכפר פולני פרו-נאצי? כיצד הצליחה אמה לאתר ולקחת אותה אליה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה? וכיצד הכריזו אנשי אותו כפר דווקא עליה - ילדה יהודיה ונרדפת - כקדושה נוצריה, אחרי שייחסו לה את הנס הגדול, כשהצבא הסובייטי פסח על הכפר ולא "סגר איתם חשבון," כפי שעשה בכפרים פולנים רבים שתמכו בנאצים?
"נולדתי כילדה יהודיה אל תוך השואה הגדולה ביותר שידע העם היהודי בתולדותיו," אומרת רותי, "וכל מה שאני יודעת על התקופה הזאת הוא מסיפורים ששמעתי מאמי זכרה לברכה, מקרובי משפחה, ממכתבים או מאלוייזה - הקצין הפולני ששירת בצבא הגרמני ובעקבות פנייתה של אמא ל"יד ושם" בשנת ,1978 הוא הגיע לישראל כדי לקבל אות הוקרה כחסיד אומות העולם נולדתי בגטו, אני מניחה שהיה רעב והייתי ילדה יהודיה, כמו שאר הילדים.
"מגיל שנתיים עד חמש הייתי ילדת כפר, ובטח גם שם הייתי כמו ילדה פולניה רגילה, עד שאמא באה לקחת אותי. אני זוכרת חוויות חושיות. למשל, עד היום כאשני נכנסת לכנסיה, אני לא מרגישה שאני במקום שהוא זר לי. אבל איך שהגעתי לארץ - השפה הפולנית נמחקה לי לגמרי. הייתי ילדה נוצרית-קתולית ופתאום אני בישראל, יהודיה, ילדת חוץ בקיבוץ נגבה - ואחרי זמן קצר שוב נרדפת, עם שאר היהודים, על ידי הצבא המצרי במלחמת השחרור."
רותי (71) נולדה לגוטה ויחזקאל שוורץ. משפחתה של גוטה היתה אמידה מאוד ומקובלת, והחזיקה בבעלותה בית חרושת לזפת לגגות שהעסיק מאות עובדים באוסטרוביץ, העיירה בה התגוררו. לגוטה היו עוד שישה אחים ואחיות וכולם התגוררו בבית גדול עם שתי עוזרות וחדרים גדולים ומפוארים מעוטרים בקטיפות, שטיחים ואהילים. ב,1939- ערב מלחמת העולם השנייה, התחתנה גוטה עם יחיאל שוורץ.
"נכנסתי להריון איתך שלושה חודשים לפני שהנאצים פלשו לפולין," סיפרה שנים רבות אחר כך אמא גוטה לבתה הסקרנית את תלאותיה מבטן ומלידה, כשזו הקליטה את עדותה לפני שהלכה לעולמה. "רציתי לבצע הפלה בגלל שהיה ברור שבכל יום עלולה לפרוץ המלחמה, אבל אבא התנגד ורצה שאשמור על ההיריון. התחלתי את הבריחה מהנאצים עוד כשהייתי בחודש התשיעי. נסעתי על אופניים עם שמלה פרחונית כדי ללדת אותך בבית הורי באוסטרוביץ.
"שיירות של חיילים גרמנים נסעו אחרי. כשהגעתי הביתה ראיתי שדולקים בו נרות - וזה חנק אותי מהתרגשות. באותה תקופה הגרמנים כבר גידרו את העיירה, הקימו גטו והתחילו לערוך סלקציות. התנחמתי כשראיתי שנולדה לי בת. ככה הם לא יכלו לזהות שאת יהודיה. ואז הם התחילו להוציא יהודים מהמחבואים שלהם. גם את האחים שלי תפסו ושלחו אותם למחנה ההשמדה מיידנק. כשנולדת, זה כבר היה גיהנום. כשיצאת מהבטן, צעקתי 'שמע ישראל.""
בשליחותו של בעלה יחזקאל יוצאת גוטה, ביחד עם התינוקת שעדיין קטנה מלהבין את הזוועות שסביבה, לעיר הבירה ורשה
במקביל, נודע לגוטה כי בעלה יחזקאל עדיין חי והוא נמצא בגטו סמבור. היא נוסעת שעות ארוכות ברכבת, כשפניה היהודיות מכוסים במטפחת, עד שהיא מגיע למקום שבדיעבד יביא את התפנית החדה בחייה של רותי, בתה הפעוטה. השנה הייתה 1942 ולרותי מלאו כבר שנתיים.
"כשנכנסנו לגטו, לא פעם רציתי לזרוק אותך מהחלון כדי שמישהו יציל אותך," סיפרה לימים גוטה לבתה. "אמרתי לך שקראנו לך רות על שם רות המואביה, ממש כמו הגיורת שתציל אותנו."
"יום אחד אמא יצאה לחפש עבודה בפאב," ממשיכה רותי. "היא לקחה אותי איתה - ופתאום נעלמתי לה. אמא חיפשה אותי בכל מקום, עד שפתאום היא ראתה אותי מבעד לאדים שעל חלון פאב של חיילים גרמנים. היא ראתה אותי רוקדת, כשמסביבי המון חיילים גרמנים שמריעים לי ומרימים אותי על הידיים. אמא סיפרה שהייתה לה לרגע מחשבה לעזוב אותי שם, כדי שהם ייקחו אותי ויצילו אותי. אמא העבירה לי תמיד מסר שבני אדם באשר הם, ולא משנה מהי זהותם, נועדו כדי להיעזר בהם. אבל אז היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לעזוב אותי. אז היא חזרה פנימה ולקחה אותי בחזרה אליה."
השנה הוענקה לרותי תעודת יקירת ארגון המדריכים לריקודי עם וכוריאוגרפים בישראל, על שנות פעילותה הרבות, בהן התבלטה כאחת מהמובילות בתחום. לפני כשלושים שנה, נמנתה פרדס עם חלוצי הדאנס תרפי (פסיכותרפיה בתנועה).
"כשהתחלתי לעבוד בתחום בבתי החולים אסף הרופא ובבאר יעקב, עם חולים במחלקות הסגורות קלטתי שגם כאשר כל הרציונל של החולה הולך לאיבוד - אז מה שנשאר זה מה שנטמע מבית אבא: הטקסים, הריטואלים ובעצם כל מה שמתרחש בין האדם לבין הקהילה השורשית שלו. גם אצלי הזיכרון הראשון הוא של תנועה ושל הצלה. אני לא יודעת אם זה קשור לאירוע הדרמטי ההוא בפאב של הגרמנים שאולי נכנס לתודעה הבסיסית שלי, או לאירועים אחרים שעברתי בתקופת השואה, אבל זה בהחלט הגיוני."
ההזדמנות השנייה של גוטה להציל את עצמה ואת ילדתה הפעוטה לא איחרה להגיע. כשהייתה בגטו היא כתבה לגיסה, יחיאל שוורץ, וביקשה שישלח להן בגדים. יחיאל שלח לגטו גבר פולני בשם אלוייזה פלבה, ששירת כקצין בצבא הגרמני. כשקיבלה ממנו את המזוודה עם הבגדים, העזה גוטה לשאול אותו האם יהיה מוכן לבוא למחרת בלילה ולקחת אתו גם את בתה בת השנתיים. פלבה הסכים ולמחרת הופיע בסמוך לגדר התייל וקיבל לידיו את הפעוטה שגוטה הגישה לו מבעד לגדר. "הייתי עצובה, אבל מאוד מאושרת כי ידעתי שאני מוסרת אותך כדי שתמשיכי לחיות", סיפרה לימים גוטה.
"אלוייזה פלבה לקח אותי בהתחלה לבית שלו, אבל כשראה שזה מעורר את חשדם של הפולנים כי לא היתה לו אשה, הוא החליט לקחת אותי להורים שלו בכפר הפרונאצי קמפנו שליד גדנסק," ממשיכה רותי. "בדיעבד, הבנתי שזה היה המקלט הכי טוב בשבילי, כי שם הנאצים לא ציפו למצוא יהודים.
"ההורים היו נוצרים אדוקים, אז פלבה סיפר להם שאני בת לא חוקית שלו - 'הבת של מריה הקדושה' הם קראו לי אנטושקה. אני זוכרת במעורפל שזאת הייתה תקופה מלאה בחום ובטוב. אצל הסבא והסבתא 'החדשים' שלי גרו עוד שני ילדים, הנכדים שלהם שהיו בערך בגילי. נקשרתי מאוד לכומר של הכפר וגדלתי כ'בת קדושה,' בת הטיפוחים שלו."
באותו זמן, הנאצים כבר העלו באש את גטו סמבור בו שהתה אמא גוטה. "בנס, מישהו הוביל אותה לחלון קטן מתחת לאדמה, ממש מתחת למשרדים של הגסטפו," משחזקת רותי את עדותה של אמה. "זה היה בור בגובה של חצי מטר וברוחב של חמישה שישה מטרים. שם היא חיה שלוש שנים ברציפות עם עוד שישה-שבעה אנשים. כמו מקום המסתור שלי, גם המסתור שלה היה הכי בטוח, כי אף אחד לא חשב שיהודים יעזו להתחבא מתחת לאף של הנאצים. אמא הייתה היחידה שיכלה להסתכן, לצאת מהמחבוא ולהביא לכולם אוכל, כי היה לה מראה ארי. הגברים לא יכלו לצאת מהמחבוא שלוש שנים תמימות."
בשנת ,1945 כשנגמרה המלחמה האיומה, הגיע גוטה לאסוף את בתה בת החמש, שכנגד כל הסיכויים שרדה את התופת. "אני זוכרת שאיזה אישה באה לקחת אותי מהבית בקמפנו," מספרת רותי. "ישבתי בחוץ עם הכלב וראיתי אותה בקצה השביל. אני זוכרת את זה ממש במעורפל. הכלב נבח, אני השתקתי אותו וצעקתי 'סבתא, סבתא, איזה גברת הגיעה מהעיר.'
"ואז, פתאום אני בוורשה, פתאום יש לי אמא ואבא, שהסתירו את יהדותם גם אחרי שנגמרה המלחמה - ובדיעבד זה היה צעד חכם. באחד הימים אמא הלכה עם פייצ'ה אחותה, היחידה ששרדה מכל המשפחה את השואה, לאוסטרוביץ כדי לראות אם נשאר משהו מהרכוש הגדול, מהמפעל ומהבתים של המשפחה. בלילה, כשהן היו בבית המשפחה, אמא שלי שמעה שהורגים את אחותה היחידה בחדר השני ביריות.
"זה היה חודשיים אחרי שהמלחמה כבר נגמרה. פייצ'ה הייתה אחת ממנהיגות המחתרת הפולנית במלחמה וייעדו לה תפקיד מאוד חשוב בממשלה הפולנית. כנראה שהיו כאלה שרצו לנקום בה על פעילותה ולמנוע את קידומה. באותו רגע אמא ברחה דרך החלון, הגיעה מהר לוורשה, סידרה לי ולה תעודת מעבר מזוייפת של אישה שנספתה בשואה, צירפה אלינו עוד ילד, כי לפי התעודה, היו לאישה שנספתה שני ילדים - ופתאום אנחנו על האוניה בדרך לארץ ישראל. בדרך מילדה נוצרית-קתולית לילדה יהודיה בקיבוץ נגבה".
יחזקאל שוורץ, אביה של רותי, לא רצה לעלות לארץ והעדיף לבנות לעצמו חיים חדשים בארץ הולדתו פולין. במשך שנים סיפרה אמא גוטה לרותי כי אביה נספה בשואה. רק ב,1992- שנים ספורות בלבד אחרי שנודע לה שהוא חי עם משפחה אחרת בפולין, עלתה רותי על מטוס וחזרה לראשונה בחייה לפולין. שם, היא פגשה את אביה יחזקאל ואת אחותה למחצה, חודשיים בלבד לפני שהלך לעולמו.
ב1978- נסגר מעגל בלתי פתור נוסף בחייה של רותי. אחרי שאימה הגישה בקשה ל"יד ושם" להכיר בו כחסיד אומות העולם, הגיע אלוייזה פלבה לישראל, ורותי הכירה לראשונה את האיש שהציל את חייה וחיי ילדים נוספים. "אלוייזה הדהים אותי כשסיפר איך אחרי המלחמה, כשכבר לא הייתי שם יותר, הפכו אותי תושבי קמפנו לקדושה נוצריה," מתפעמת רותי גם היום. "הוא סיפר לי שכשהמלחמה נגמרה, הצבא הסובייטי עשה שמות בכפרים הפולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים.
"הם שרפו, בזזו, אנסו את הנשים ולפעמים גם רצחו. כשהם הגיעו לקמפנו, רצו אליהם כמה תושבים וביקשו רחמים בזכות הצלתה של ילדה אחת פולניה - אנטושקה. החיילים הסובייטים החליטו לוותר לאנשי קמפנו על פשעיהם ודילגו על הכפר. הוא סיפר שכמה חודשים אחר כך הציבו התושבים צלב גדול על גבעה סמוכה לכפר וקראו לאתר החדש גבעת 'סיינט אנטושקה' - הגבעה של 'אנטושקה הקדושה'".
דודו זך, קרוב משפחתה של רותי ואיש עסקים שעובד על קו ישראל-פולין, איתר לפני מספר שנים את שני הילדים עימם גדלה רותי בבית הוריו של אלויזה, שבינתיים הלך אף הוא לעולמו. השניים לא ידעו על קיומה של גבעת "סיינט אנטושקה," אך אישרו כי במשך עשרות שנים הקדישו בני הכפר פרק בברית החדשה למען "אנטושקה הקדושה." זך סיפר כי השניים התרגשו מאוד לשמוע שאנטושקה-רותי חיה בישראל, הקימה בית, שיש לה ילדים ונכדים, והודיעו כי הם מאוד רוצים להיפגש איתה ועם עם רותי ועם בני משפחתה.
לרותי לקח כמה שנים כדי להכין את עצמה לרגע נוסף של סגירת מעגל, אבל בעוד כשלושה שבועות היא תצא עם בעלה, ילדיה ונכדיה לפולין כדי להיפגש עם הצאצאים של משפחת פלבה. בעזרתם, היא מקווה להשלים עוד חלקים בפאזל הבלתי יאמן, של מי שרק בדיעבד הבינה שהיא בכלל ניצולת שואה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם