החלל הצעיר ביותר: ילד בן עשר וחייל
טוראי נסים גיני נהרג בקרבות במלחמת השחרור. אחיו נתן בן 76, אב וסב, עדיין מתגעגע אל אחיו הקטן שהתרוצץ בלי פחד בין הכדורים, עד שנפגע
63 שנה חלפו מאז. נתן גיני, אחיו הגדול של נסים, לא מוצא מנוחה לנפשו. "בגלל שהפצע נשאר פתוח", אמר השבוע, "והוא לא ייסגר לעולם. כל הזמן אני חושב 'למה אני לא הלכתי, במקומו'. אני הייתי אז כבר בן 12. גדול ממנו בשנתיים. והוא היה ילד. בן עשר בסך הכול".
עוד מעט יחגוג נתן גיני יום הולדת 76. הוא חולה ונכה. לפני כמה שנים התגלגל במדרגות ומאז הוא פצוע. נתמך במקל. היום הוא אבא וסבא. במלחמת השחרור היה קשר ברובע היהודי. כמו אחיו המת, גם הוא גויס למלחמה.
"לא משלימים עם זה", הוא אומר, מדבר על האובדן והנחמה ואהבת האחים. "כשאני מדבר על אחי, אני פורץ בבכי. אנשים אומרים לי 'די', אבל אני לא יכול. בלתי נסבל. הזמן עובר, אבל הזיכרון נשאר חקוק עמוק בלב. יש לי מועקה. אצלי, כאילו זה קרה אתמול. כל הזמן הוא בא בזיכרון שלי, נסים. אני רואה את התמונה שלו. את הקלסתר של הפנים שלו. פני תינוק. אני רואה אותו והוא ילד קטן וחייל.
"נסים נפצע ביום חמישי. ביום שישי הוא מת, אבל ביום חמישי, אחרי שנפצע, באתי אליו. היה בית חולים מאולתר, ברובע. עבדה שם ניצולת שואה, אחות. קראנו לה 'שווסטר מרים'. אמרתי לה 'מרים, תגידי לי, איפה האח שלי'? היא ענתה לי, 'למטה, נתן'. אמרתי 'למטה זה חדר מתים'. אמרה ש'כן, אין חדרי ניתוח. אין כלום'.
"ירדתי אליו. רכנתי מעליו, מעל המיטה שלו. הסתכלתי לו בעיניים. הייתה לו תחבושת גדולה סביב הראש, כולה מגואלת בדם. והוא שכב שם, קטן כזה, בן עשר. נמוך ורזה וגוסס. קראתי לו, כמה פעמים. קראתי לו ככה, בקול, 'נסים, נסים'. הוא נאנח 'כן, כן'. אמרתי לו 'אל תדאג. אנחנו נלך לאמא. היא תטפל בך'. הוא רצה, אבל לא הצליח. 'אני אקח אותך לאמא', אמרתי לו. הוא אמר לי רק 'אני לא יכול'".
נסים גיני נולד בשנת 1938 בהר הצופים. השלישי מארבעה ילדים. בת
הוא היה ילד טוב. כשהכריזו על הקמת המדינה, למשל, יצא נתן הגדול לרקוד ברחוב יפו, אבל נסים נשאר בבית עם אמא. שקט ומופנם. אמיץ וחסון, אומר עליו נתן. מה היה באמת ומה נצרב כבר אחר כך, בגלל נסיבות מותו, אין לדעת. היו הולכים אז עם כובעי ברט, מספר נתן. הערבים, היו נטפלים אליהם וחוטפים את הכובע.
"כולנו פחדנו להתקרב אליהם בגלל שהיו מבוגרים מאיתנו", מספר נתן. "הוא לא. לא פחד מכלום. משהו מיוחד. אם הוא היה נותן 'ראסיה' למישהו, זה היה זוועה. פעם אחת תפס שניים, גדולים ממנו בראש. הצמיד אותם אחד לשני, מצח למצח. פתח לאחד מהם את הפרצוף לשני חלקים".
נותרה רק תמונה אחת שלו, מטושטשת, זיכרון מחיים קצרים, וגם היא עלתה למשפחה בדמים. 30 ילדים צולמו בתמונה אחת, ומומחה ירושלמי לצילום גזר מתוכה את ראשו של נסים הקטן, זיכרון מצולם יחיד למשפחתו.
באה המלחמה. יצחק, האב, נשאר מחוץ לחומות ולא יכול היה לחזור הביתה. הילדים נותרו לבד עם האם, בבית שנמצא בקו החומות - קו הירי. "צלפו עלינו בלי הפסקה", נזכר נתן, עד שעברו דירה פנימה, אל תוך הרובע, לביתם של קרובי משפחה, שם גרו עם שני בני דודים שגם הוריהם נתקעו מחוץ לחומות.
פחדתם?
"לא. בכל פעם שהיו יורים, אמא שלי הייתה שוטפת לנו את הפנים במים, ומברכת. זאת הייתה הסגולה. שלא נפחד".
עם תחילת הקרבות התגייסו הילדים, "כדי להגן על הבית", מסביר גיני. "לא על הבית שלנו הפרטי, על הרובע. באו, דפקו על הדלת ואמרו 'אתם צריכים להירתם לעזרת הבחורים, החיילים'. אמא הסכימה מיד. אולי לא הבינה. אבל היא אמרה רק 'בסדר'. לא הביעה שום התנגדות".
כל הילדים בבית משפחת גיני היו "מגויסים". התגייסו רשמית, אומר נתן, למרות גילם הצעיר. חיה, האחות הבכורה, אז בת 14 והיום תושבת שכונת תלפיות בירושלים, הייתה חובשת במרפאה. נתן, כאמור, היה קשר. גם האח הצעיר, אריה, בן שמונה אז, היה קשר. לימים, כבר במלחמת יום הכיפורים, נפצע אריה. כמה שנים אחר כך נפטר.
אבל נסים היה פעיל יותר מכולם. חדור מוטיבציה, תצפיתן וקשר, עשה משמרות מסביב לשעון. "המורים שלנו הדריכו אותנו", משחזר נתן. "לא היו רימונים. היינו אוספים קופסאות פח של סוכריות וסיגריות, ובפנים היו שמים חלקי פגזים, כדורים. סוגרים את הקופסה ושמים שלושה-ארבעה גפרורים.
אלה היו 'רימוני שפשוף', כי תוך שפשוף אפשר היה להצית אותם. אנחנו היינו זורקים את הרימונים האלה. היינו גם מדריכים חיילים בתוך הרובע, היינו אומרים להם 'פה אסור לעבור' או מזהירים אותם מצלפים". נסים התרוצץ הרבה, בין הסמטאות, הכדורים והפצצות, דילג מעמדה לעמדה. "הוא היה קטן וזריז", נזכר אחיו. "והוא ביקש נשק, למקרה שיפגוש ערבי, אבל לא נתנו לו".
בגלל שהיה בן עשר?
"לא, בגלל שלא היה. היו כמה רובים אנגליים וכמה סטנים. מתוך העמדות ירינו. לימדו אותנו לירות. נסים ישב בעמדת שער השמיים בתור תצפיתן, עקב לראות אם יש תנועות חשודות ודיווח הלאה. שם היה לו אקדח, מאוזר. היו מוסיפים למאוזר קת והוא היה הופך להיות כמו רובה. בזה הוא היה משתמש.
"שאלתי אותו פעם מה הוא עושה שם, הרי היה רק בן עשר. הוא לא סיפר כלום. 'סוד צבאי', הוא אמר לי. 'סוד צבאי', כמו מבוגר. אחר כך, אחרי שנהרג, באו הממונים עליו וסיפרו לנו. אמרו 'נסים גיני היה בן אדם, שלא היה אכפת לו מעצמו. היו קוראים לו, הוא תכף היה קופץ למשימה. גיבור".
מתי נפגשו בפעם האחרונה? נתן לא זוכר. הם גרו באותו בית ולחמו באותו הרובע, הוא אומר, אבל כמעט לא נתקלו האחד בשני. משמרת רדפה משמרת. נסים כמעט לא הגיע הביתה, אבל דווקא הגיע כמה שעות לפני שנפצע. "אכל צהריים עם אמא", מספר נתן. "הייתה לו תחושת בטן. לאמא אמר 'אמא, זאת הארוחה האחרונה שלי. ארוחה אחרונה שאנחנו אוכלים יחד'.
בדיוק באו, דפקו בדלת. קראו לו. זאת בכלל לא הייתה משמרת שלו, הוא היה צריך להיות חופשי. אמרו 'זה שהיה צריך להגיע לעמדה, לא הגיע. תעלה במקומו'. אמא שאלה 'מה אתם רוצים ממנו, רק עכשיו הוא בא. עוד לא הספיק לאכול. תנו לו כמה דקות'. הם אמרו 'לא, גברת. הוא חייב להגיע עכשיו'. העמדה שלו הייתה עמדה קיצונית. אפשר היה לראות משם כל מה שמתרחש סביב לרובע. נסים קלט את הדברים כמו בן אדם בוגר, למרות שהיה ילד. הוא השאיר צלחת מלאה ויצא".
קליע שירה צלף חדר דרך לחיו של נסים גיני. בדרך פגע גם באקדח המאוזר שלו. הנשק התפוצץ. ההדף והרסיסים חדרו ומילאו את פני הילד בן העשר. אחר כך סיפרו שמדובר היה ב'כדורי דום דום', אסורים בשימוש על פי אמנת ז'נבה, אומר נתן. נסים פונה אל בית החולים המאולתר "בתי מחסה". "לא ידעתי משום דבר", משחזר נתן. "עברתי בדיוק ליד בית הכנסת. שאלו אותי 'מה שלום אחיך?'" אמרתי 'בסדר גמור. הוא היה עכשיו אצל אמא. ישב לאכול'. אמרו 'לא, לא, נתן. האח שלך הזה נהרג'.
"רצתי הביתה, מצאתי את אמא בוכה. שורטת את עצמה ובוכה. אמרתי לה, 'מה את עושה, אמא' אמרה, 'יש לי סגולה, אבל אני מדליקה נר, והוא כבה; אני מדליקה קערה של שמן, עם פתיליה, והיא גם נכבית. קרה לאחיך משהו. זה הסימן. אמרתי לה שלא קרה כלום' היא ענתה, 'אז תביא אותו הנה. תגיד למפקד שלו שישחרר אותו וישלח אותו חזרה לאמא שלו'".
אז הלך נתן גיני ל"בתי מחסה" ורכן מעל אחיו הגוסס וביקש שיחזור. הציע לסחוב אותו על הכתפיים. "לא הבנתי שהוא עומד למות". הוא אומר. "אבל המבוגרים ידעו. הרופאים והאחיות". למחרת פציעתו נפטר נסים. זה היום שבו נכנעו תושבי הרובע. "לי זה הכי קשה", אומר גיני. "אני לא רוצה להשלות את עצמי, אבל אני אומר, אם היה מישהו שהיה מוציא אותו מחוץ לחומות, אפילו אחרי הכניעה, אם היו חדרי ניתוח, יכול להיות שהיו מצילים אותו. אבל לא היו חדרי ניתוח ולא היו רופאים והרסיסים התפזרו לו בכל הגוף. ואנחנו, אנחנו נכנענו ויצאנו ועזבנו את הבית והשארנו אותו ביום שישי גוסס. לא יכולנו לעשות כלום".
נפרדתם ממנו?
"לא".
נסים הוכר כחלל צה"ל רק כמה חודשים אחרי שנהרג. בני המשפחה, אומר נתן, עברו מסע ייסורים ארוך בדרך להכרה. גופה לא הייתה. גם קבר לא. גיני בן העשר נשאר בתוך הרובע היהודי. "אמא שלי עברה ממקום למקום", אומר נתן. "לא רצינו כסף, לא רצינו זכויות. לא כעסנו. לא שאלנו פעמיים ולא חשבנו פעמיים. עשינו מה שאמרו. אבל רצינו שיידעו. הכול היה כל כך טרי וכואב. אני זוכר שפקידה אחת רצתה לנחם את אמא. היא אמרה לה 'מה את בוכה? אם הילד היה חי, היית מפסידה עליו כסף'".
אלה היו ימים אחרים. יחד עם נסים גיני נהרג בן הדודה שלו. נהרגה גם בת השכנים. בת 16, נהרג בנה היחיד של השכנה. בני משפחת גיני הלכו בסופו של דבר לבית המשפט. המערכת התקשתה לעכל את העובדה שילד בן עשר שירת כחייל. "הגיעו להעיד המפקדים שלו והמורים שלו, אלה שהפעילו אותו ברובע," מספר נתן. "הראו את הרישומים. אמרו 'נסים גיני, בן העשר, תלמיד כיתה ד', היה חייל לכל דבר'. השופטים שאלו 'אבל איך? ילד בגיל כזה?' בסוף הוציאו פרוטוקול. לנו שלחו הביתה מכתב. כתבו 'נסים גיני, חלל צה"ל'".
הלוויה והשבעה התקיימו רק אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור הרובע, כמעט 20 שנה אחרי שנהרג. גופתו נשרפה עם גופות אחרות. את שלו זיהו בזכות שיני החלב שלו, וגם לפי מבנה הלסת ש"היה ילדותי", מסביר נתן, חריג בין גופות הבחורים. הוא נקבר בקבר אחים בהר הזיתים. "אמרו לנו שנוכל לקבור אותו לבד, כי זיהו אותו". אומר נתן, "אבל אמא סירבה. לא מפרידים את החבילה. עשו הלוויה צבאית, ממלכתית. הביאו אותו על קומנדקר, עם דגל הלאום. עמדתי ובכיתי. להורים שלי אמרתי 'למה הוא הלך ולא אני'".
בני משפחת גיני המשיכו לגור מחוץ לרובע גם אחרי השחרור. היום, כבר שלוש שנים, שנתן גר באפרת. אלמן. אשתו נפטרה בגיל צעיר, מסרטן. יש לו שבעה ילדים שגרים בכל קצות הארץ, שש בנות ובן. לבן נוסף שהיה לו קרא על שם אחיו שנהרג. נסים גיני. "גידלתי אותו, ילד מקסים," הוא מספר. "בגיל ארבע וחצי, פתאום, בלי שום אזהרה, קיבל שטף דם במוח ומת".
כל שנה, ביום הזיכרון, הוא עולה לקבר אחיו, בהר הזיתים, נוסע במוניות ובאוטובוסים, בקושי הולך. "לאט לאט, כל שנה, פחות אנשים מגיעים", הוא אומר. "מזדקנים ומתים. וכל הזמן אני רק פוחד. מה יקרה כשאני לא אהיה כאן? מי ישמור על אחי הקטן"?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם